ספר שמואל המזריח מלוכה בישראל עד שלא שקעה שמשם של שופטים, סומך יתדותיו על חנה אם שמואל. נראה כי אף אלקנה אישה העולה עם משפחתו לשילה מימים ימימה מפנה לה את ה"מזרח" והופך לה למשנה…
הספר כולו עוסק במהפכים ובראשם מעלה על נס (אמנם במרומז) את ה"מהפך הנשי" שעוברת חנה. ניתן לצפות במהפך זה גם דרך הפריזמה של יחסה למקום – לשילה. בראשית הספר היא "על הקרשים", בודדה בשילה- תלותית ונגררת אחר בעלה ש"אותה אהב" בעודה מתייסרת גם ממנו, גם מצרתה פנינה ומבניה. ברגע מסוים היא מתנערת מעפר וכאלומה קמה גם ניצבה "לריב" ולתפילה עד הגיעה ללידת שמואל ה"שאול לה'", השופט המלך, הנביא, הלוי, הממליך מלכים וגם לו מלוכה מיוחדת (ראו מאמרו של עודד יחי'). המהפך הוא אפוא מנמצאת בשילה כנגררת עד עולה לשילה כבוחרת, על כל המשתמע מכך.
וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל-בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לה' אֶת-זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת-נִדְרוֹ. וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת-פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד-עוֹלָם: וַיֹּאמֶר לָהּ- אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ…ֹ: וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית-ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר.
נפנה תחילה בחיבורנו למקום הגורם תפילה, ל"שילה".
- מקום
המקום האופטימאלי לתפילה אינו מנותק מהסביבה האנושית; שכן עליו להיבקע בקרבת ומתוך מיצרי בני אדם, מצד שני טוב שיצא המקום "מחוץ לתחום" במובן המטפורי – מחוץ לשגרה השוחקת ומרעשי הבלי עמלו של אדם ועולם. ה"מקום המסוגל" לתפילה יהיה מקום שמתאפשרת בו תנועה של השתנות ו"עלייה" אליו ומתוכו ובו.
ברוח תפילת חנה נקרא למקום "שילה" במובן זה של מקום שבו מנותבת התפילה לשמו, לשִכנו, מקום שיצליח לשחרר אצלו את ההכרה של – אני שֶלּו (של ה').
- בדידות
בשילה נוכחת חנה לדעת עד כמה היא שרויה בבדידות ("מזהרת" אמנם).
חלק מתחושת ה"נוכח" הנחווית במקום כרוכה בהיות המתפלל לבדו עם עצמו מול אלוקיו, בבחינת: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהילים כ"ז).
חווית זו מטרימה את התפילה. המתפלל מגלה שנותר לבדו נוכח ה' ( "ויוותר יעקב לבדו"), כאבו הוא שלו לבדו וצערו "נקנה על ידו בייסורים" וב"יושר" יותר מכל קניין אחר.
או אז "בוכות הדמעות בעצמן" ובוקעים מעיינות תהום רבה של בכי משחרר.
כה יפה בטאה את הלבדיות שחש הילד שנשאר לבד בבית: "לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי – ובכיתי". (מרים ילין שטקליס).
- כאב
חוויית הבדידות יוצרת אינטימיות של פגישה עם הכאב הנזנח בצוק העיתים וקורעת לו פתח לצאת, להיות, להוות – ההווה הזה נותן מקום להוֹוָה (במשמעות של שבר).
אם נשתמש בשפת היום והיוגה: היא מפנה לכאב מקום / נכנסת אליו / נושמת אותו / נושמת אליו / נפתחת אל בירורו במלוא הרצינות. מה זה ועל מה זה כל הצער הזה שלי?
משמוש כזה בכאב לא מתאפשר בתוך שטף החיים וטוב שכך. צדקה עשה עימנו הקב"ה שצער הפוקד אותנו לפרקים (ל"ע), יהיה מוסח ל"טובת" צרות וצערים אחרים/אחרונים הדורכים ועוברים תדיר על סִפֵּנוּ. יש בכך משום מתן פרופורציה לבעיה הטורדת בתוך מכלול התופעות לבל נשקע יתר על המידה ביגון ונאבד את הצפון,
עם זאת, בדברנו על תפילה הרי שפתיחת ערש היגון הכרחית כדי שעל מצעו תיבקע ותיוולד תפילה גואלת.
- רצון
ברגע גדול של צער ועלבון עולה אצל חנה ביתר עוז הרצון לילד, תמיד רצתה אך פג תוקפו של רצונה ונותר כ"מצוות נשים מלומדה".
בתוך הקשר נכון מוליד הכאב רצון מכוון.
מחירה הגבוה של ההתרגלות למצב הוא בטשטוש ועמעום הרצון. המשימה היא אפוא – להוותו, להחיותו מחדש., לבטאו בפה, להאמין בו, לעמוד מאחוריו, לא לוותר לו שכן הרצון הוא האדם והחייאתו משיבה את רוחו ופותחת אותו לתפילה כי האדם הוא "לעבוד" ואין עבודה אלא תפילה.
- התבודדות / תפילה (1)
וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה
מונח זה של "התבודדות" הולך ונעשה רווח בימינו בעיקר בהשפעת רבנו נחמן הרואה בו ערך ראשון במעלה (ומוכח בספרים שהיא יסוד עתיק יומין שרבים נהגו בו גם לפני וגם אחרי ר' נחמן, בלי קשר לתורתו). לא מעט סדנאות מתקיימות היום העוסקות בערך ההתבודדות כתורה שלימה וכאומנות הצריכה לימוד. שיטות בהתבודדות נלמדות בסדנאות שבמרכזן השאלה כיצד על הפרט "לדבר עם ה'"? איך לשחרר את שסתומי הלב הדואב? איך לברר, להנהיר, ולפרוש את הרצון מתוכו?
רבים בינינו המייחדים עיתים להתבודדות מעידים על "הרפתקה" שאחריתה מי ישורנה. – הרבות בדיבור כזה טוב כי הופך לתפילה והרבות בתפילה כזאת מייצרת אדם חדש המוציא דיבור חדש שממנו נובעת תפילה חדשה הבוראת אדם עם רצון ודיבור ותפילה חדשה וחוזר חלילה. תהליך זה יכול להגיע למחוזות בלתי משוערים בתכלית.
וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה, וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לה' כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ: וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ:
תוך כדי השיח האינטימי עם קונה הולך ומתברר לחנה האמת לאמיתה של רצונה עד כי מגיעה היא ליכולת לדחות את רצונה מפני רצונו, לעשות תשובה על הרצון של "אתמול" ולהתחייב בנדר שתיתן את זרע האנשים שייתן לה ה', עליו כה הרבתה להתפלל ולמענו התכנסה שם בתפילה – לה'. לאמור, שיהיה הבן הנכסף כה לאימו "נשמה כללית", ילד של ה' – של כלל ישראל.
האמנם יש בכך משום הקרבה מצד חנה או שמא נכון יותר לומר שהודות לדינמיקה שנוצרה בשילה בין חנה לאלוקיה מצליחה היא לעמוד על מלוא משמעות הרצון (הכושל) בילד מתוקף נסיבות הזמן ובכך לזכות באותו מפתח פותח עקרות לטובת לידה אחרת שתחולל את המהפך הנכסף על ידי עליונים ותחתונים כאחד.
(נראה כי רעיון זה מיתרגם בתפילת העמידה לשאילת הצרכים בלשון רבים.
מעתה עוברות שאלות צרכי הפרט דרך הבקשה על צורך הרבים.
- תפילה. תודה (2)
עלַץ לִבִּי בַּיהֹוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהֹוָה רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:
ב אֵין-קָדוֹשׁ כַּיהֹוָה כִּי-אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ:
ג אַל-תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהֹוָה (וְלֹא) [וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:
ד קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ-חָיִל:
ה שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:
ו יְהֹוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל:
ז יְהֹוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף-מְרוֹמֵם:
ח מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהֹוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:
ט רַגְלֵי (חֲסִידָו) [חֲסִידָיו] יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי-לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר-אִישׁ:
י יְהֹוָה יֵחַתּוּ (מְרִיבָו) [מְרִיבָיו] (עָלָו) [עָלָיו] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהֹוָה יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:
שלב אחרי שלב עולה התפילה עד למדרגה של אחדות הבקשה בתודה (וזאת הבחינה היא מעין עולם הבא, אליבא דרבי נחמן).
לתפילה המביאה את האדם "לראות את עולמו בחייו" כך שתמונת עולמו מתהפכת מול עיניו תוך כדי תפילה ובוראת עולם חדש שבו תפילתו כבר מקובלת והוא מודה עליה.
התהליך הוא זה:
- תחושת חסר בסיסית מולידה רצון בסיסי, מולידה "שאילת צרכים" מולידה דיבור ובקשה.
- הדיבור עם ונוכח ה' יוצר קרבה בה מאבד הרצון הראשון את הרלבנטיות שלו והכאוס בו היה נתון האדם קודם לכן בטל ומבוטל ו/או מקבל מימדים אחרים ו/או נראה פתטי מול ההתגלות לה הוא זוכה (ע"ע איוב).
- "ואני קרבת אלוקים לי טוב" – המתפלל מודה על התענוג שבקרבת ה'.
- רצונו של ה' נעשה רצון המתפלל (וגם ההפך…), נוצרת הדדיות בה האדם והשכינה "מתרפקים" כביכול ונופלים זה על כתפיו של זה והצער נבלע זה בזה ונעשה לעיסה אחת.
- באופן קוסמי אפשר לומר שהתפילה על צער השכינה מקוממת ומשמחת אותה מעפרה ואותן שיתין עליונים שנסתמו עקב הקלקול (על פי הזוהר הקדוש) נפתחים ומשקים מתוך "בריכות העליונות" את כל העולמות עד להופעתו התחתונה ביותר של הרצון.
- פסגת הרצון נעוץ ומוצהר בסופה של התפילה.
כמו בכל התפילה ניתן לראות בו הן תפילה במובן של בקשה שאין לה הפסק והן תפילה במובן של שבח והודיה שאין לו חקר בחינת "קול גדול ולא יסף", הולכת היא ומתחדשת תמיד על ידי המלך היושב על כסא ה':
"ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו" – מייד לאחר התפילה אנו חוזים בקימום הולך ומתעצם של המלכות.
אמן כן נזכה בתפילותינו וכן יעשה ה'.