מדוע מתחילה הפרשה באמצע עניין – בבני גרשון ומשמרת משאם, לאחר בני קהת שמשמרתם בפרשת במדבר?
ובסוף הפרשה – מדוע חנוכת הנשיאים שהחלה ביום הימשח המשכן, באחד בניסן, כתובה כאן, לאחר המניינים והפקודים שהחלו באייר?
נראה כי תשובה אחת לשתי השאלות, ונתחיל מן השנייה.
בניגוד לרושם הראשון, חנוכת המזבח המפורטת בכתוב לכל נשיא ונשיא, אינה עיקר קרבן הנשיאים, אלא, ככתוב, "ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר… ויביאו אותם לפני המשכן" (כי "חשבו הנשיאים שלא ייתכן שיישאו הלויים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדים מאד, והביאו מעצמם עגלות" – רמב"ן). רק לאחר שלקח משה מאתם בדבר ה' את קרבנם-זה ונתן אותו אל הלויים, שתי עגלות וארבעה-בקר לבני גרשון וארבע עגלות ושמונה-בקר לבני מררי, רק אז נאמר "ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח… נשיא אחד ליום". וכלשון רש"י: "לאחר שהקריבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו"[1].
מכל מקום צריך למצוא קשר בין קרבן העגלות לבין קרבנות חנוכת המזבח, ונראה בדרך אפשר כך: הנשיאים, מלכי השבטים, הם האמורים להוליך – לא רק לתפקד במצב הקיים אלא 'לראות רחוק' ולתכנן את הצעדים הבאים; הם אלו הזכורים שהמשכן נועד ללכת ולהנשא, ולכן מקדימים ומביאים עגלות-משא עוד בטרם התפקדות המחנה למסע והציווי לנוע. חנוכת המזבח גם היא תִרגול העבודה ו'הֲרַצָתָה' לדורות (כידוע לענין כלי השרת שמשיחתן מקדשתן לראשונה, ומכאן ואילך "עבודתן מחנכתן"), וכעניין "חנוך לנער על פי דרכו" בהרגלים טובים שיהיו טבועים בו גם כי יזקין. ואולי גם משום כך שווים קרבנות הנשיאים העוקבים, זה לזה – אם כי בכל אחד כוונות ייחודיות לשבט המסוים, כפי שהאריכו המדרשים כאן – כי המעשה האחיד הוא העיקר והשורש המאחד ומוביל את כל הכוונות [וכך, הכנת הכלים-האמצעים למסע המשכן, מקדימים לאורות, לעצם העבודה בו, וכן נודע בחכמת האמת ש"שורש הכלים גבוה משורש האורות" ומוקדם לו, וכן המלכות (מלשון כלי) שבתחתית הספירות, נעוצה בכתר שבראשן].
[ובתרומת המשכן הביאו הנשיאים את אבני השהם ואבני המלואים לאפוד ולחושן (ולדברי חז"ל הנשיאים-העננים הם שנשאום והביאו אותם להם). באבנים הללו נחקקו שמות השבטים, "כל עמך בית ישראל", ואהרן (שגם הוא נשיא שבט לוי) נושאם על שתי כתפיו ועל לבו תמיד לזכרון ומביא את משפטם (=את צרכיהם) לפני ה' ככתוב. נאה אפוא לנשיאים הנושאים במשא העם להביא את התרומה הזו].
* * *
אכן בתוך בני לוי ניתן להבחין בין בני קהת (מלשון אסיפה, כמו "ולו יקהת עמים") הקרובים יותר למשכן פנימה ו"עבודת הקדש עליהם", לבין בני גרשון הנושאים את היריעות המקיפות ובני מררי שמשא הקרשים עליהם. יחסית בני קהת עוסקים באורות הפנימיים, ובני גרשום ומררי בכלים המקיפים; הארון הפנימי "נושא את נושאיו" ואינו צריך – ואף אין זה מכבודו – להינשא בעגלות, ואילו הכלים המקיפים נישאים בכלים, בעגלות, ביד בני גרשון ומררי איש כפי עבודתו; יחסית בני קהת נחשבים 'עומדים', ונתונים תחת אהרן נשיא הלוי אשר "מן המקדש לא יצא", ותחת אלעזר בנו המכהן תחתיו שהוא "נשיא נשיאי הלוי", ואילו בני גרשון ומררי נחשבים 'מְהַלכים' וקשורים (גם) לנשיאי שאר השבטים, אשר מהם הם מקבלים את עגלות המשא.
ובסדר השנה – בני קהת במצבם-העומד קשורים למתן תורה, כשכל ישראל נקהלים סביב ההר ב"יום הקָהָל", ובכל שנה בחג השבועות (שסמוך-לו-מלפניו נקראת פרשת במדבר ברוב-רובם של השנים), ואילו בני גרשון ומררי מצויים במצב שלאחר-סיני שחדלו הקולות ופסק הגילוי, והם כמו מגורשים מעוצמת החוויה ושבים לאהליהם, כאשר מעתה אינם נישאים עוד על כנפי החוויה העזה, ועליהם לשאת בעצמם את המשא היומיומי – זה עניינה של פרשת נשא הנקראת ברוב שנים לאחר חג מתן תורה, ופותחת בבני גרשון ומררי הנושאים בעגלות, ומסיימת בעגלות הניתנות להם מאת נשיאי ישראל.
ברור אפוא שלא ניתן קרבן הנשיאים להיכתב בשעתו, בניסן בו הוקם המשכן, אלא לאחר שנודע לנו על ההכנות למסע, על זהותם ותפקידם של נושאי המשכן וצורכם בעגלות לפי אופי עבודתם ומשאם. סוף הפרשה נעוץ אם כן בתחילתה וכולה קרויה על שם עבודת המשא, הבולטת יותר בבני גרשון ומררי דווקא כמבואר.
ובימות עולם – קהת רומז לכל התקופה בה ישראל יושבים על אדמתם והמקדש בתוכם; גרשון לתקופה בה ישראל מגורשים מעל אדמתם, אך הגלות עדיין 'סבירה' ויש לישראל 'נשיאות ראש' מסוימת, ואילו מררי (שלא נאמר בו לשון נשיאות ראש) רומז לדורות של שמד (ובאופי עבודת ה' (בהתאמה): עסק התורה, התפילה, ומצוות מעשיות בפשיטות, וראה במי השלוח ועוד). ועיקר העולה מן הפרשה הוא ש"בהתמעטות האורות מתרבים (ומתחזקים) הכלים", ולפי מידת הצורך ולפי מצבו ומעמדו מובטח לו לאדם שיינתנו בידיו האמצעים המתאימים לשאת את משאו כיאות. (וידוע כי פרשת נשא היא הארוכה בתורה, וכן האריכו בה רבותינו במדרשות ובזוהר, וזאת לא רק מתוקף החשק החדש השופע מיום מתן תורה, אלא גם מן הצורך להֵעָנוֹת מלמטה ביתר-שאת, בדרך תורה שבעל פה, עם סילוק הקולות והאורות היורדים מן השמים).
* * *
משל נאה לכל האמור, הוא שמחת נישואי חתן וכלה כאן בארץ התחתונה (וממילא יכול להוות דרשה לא-רעה לשבע ברכות…): תחילה "ריבוי אורות" והתרגשויות של יום הנשואין ושבעת ימי המשתה; לאחר מכן 'מגורשים' החתן והכלה לביתם וכמו-נעזבים לנפשם לבנות את חייהם בעצמם, וברבות הימים מגיעים לא אחת למצבים קשים ואף צוברים מרירות הדדית לא-ממש נעימה. אך אַל-דאגה! – בינתיים הולכות ומצטברות גם העגלות – (עגלות הילדים…ובכלל) מצבור ההרפתקאות שעברו עליהם, החוויות שחוו יחד והניסיונות שהתנסו בהם והתמודדו עמם ביחד – ומכלל כל המשא הזה העצום, שום דבר אינו הולך לריק אלא כולו נִסְפָּר (=הפירוש הפשוט של "נשא את ראש"), ובכוחו לחדש בכל יום את אורות הנשואין ביתר שאת ויתר עוז ויתר עומק.
"אָנא עוֹרְרּה אֲהַבָתךָ היְשָנָה, אֲשֶר אָהַבתָ לַעֲדַת מִי-מָנָה, בְּכָל כִּינוּיֵי אַחוָה ורֶעוּת מכוּנָה, מַלְטֵם מִכָּל רָעוֹת בְּזאת הַשָנָה" (מתוך סליחות לערב ראש השנה). כה יתן ה' וכה יוסיף!
[1] וכן פירש רמב"ן בפירושו הראשון והוסיף: בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות, יקָראו קרבן (אם כי ריקניות היו). בפירושו השני צידד רמב"ן לפרש שהעגלות מלאות היו בקרבנות החנוכה, ו"קרבנם" היינו כל התכולה, עיין שם. אך דומה שפירוש זה רחוק מאד מפשט הכתוב, וגם תמוה מאד לחשוב שנכנסו כל ריבוי בהמות הקרבנות לעגלות שמידותיהן מינימליות, כמתואר במסכת שבת פרק הזורק, והרבה יותר פשוט שיבואו הבהמות ברגליהן.