'אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן: שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל: ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי'.
מה הטעם שחלוקת שנים עשר השבטים בסדר זה המפורש בכתובים כאן, שונה משאר הסדרים הידועים בכל מקום אחר; לא לפי סדר הדגלים, לא לפי סדר תולדותם ולא לפי סדר אמותיהם מולידותיהם?
כל קהל עם ועדה, בכל דרגה אשר תמצאם, בין אם רובם בשפל המדרגה ובין אם הם במדרגה עליונה, ואפילו כולם במדרגה הנעלה ביותר, כפי שהיה אותו דור דעה, וביותר באותה שעה נעלה שקבלו עליהם כל דברי התורה הזאת לעשות אותם – תמיד ולעולם אתה מוצא אותם שחלוקים לשניים:
יש בהם כאלה אשר הם מזדעזעים לשמע עברה של תועבה, ונכון לבם יותר מאחרים לגנות ולקלל את עושי התועבה ולענות אמן על הקללה; ברם, אם שומעים הם בפלוני זה שאינו עושה מעשי תועבה – שומעים זאת כדבר פשוט וכדבר שאי אפשר לעשותו, לכן אין עולה על דעתם כי פלוני זה ראוי לברכו. כי צדיקים הם ומקנאים לה', דבקים במצוות תמיד ורחוקים מן העברה מאוד; –
ויש בכל קהל עם ועדה בכל מידה ומידה שהם בה, גם אנשים שמידתם אחרת: שומעים בפלוני שעברה באה לידו ולא נכשל בה, מעריכים אותו ונכון לבם לכבדו ולברכו; אבל אם שומעים באחר שהוא נכשל במעשה אפילו הוא חמור מאוד – הרי הם מלמדים עליו זכות, כי יודעים כמה קשה הוא יצר הרע ומי יעמוד כנגדו תמיד, לכן אין עולה על דעתם לגנותו גנאי גדול ולקללו בפה מלא; –
והקב"ה שנתן תורה לעמו ישראל, רצה שכל עמו על כל חלקיו יהיו שווים באותו דבר. לכבד ולברך בקול רם כל מי שנמלט מן העברה, וכן לגנות ולקלל את כל מי שנכשל בה ולא יהו מלמדים עליו זכות יותר ממה שציוותה תורה –
לכך נחלק גם אותו דור דעה לשניים, הללו יעמדו על הברכה ולא תהא קלה בעיניהם ההימלטות מעברה קשה; והללו יעמדו על הקללה, ולא יהו מלמדים זכות על מי שאינו ראוי לכך. רצה הקב"ה לשנן לאלה גם לאלה, גם את הברכה וגם את הקללה, למען תהא המשמרת מפני העברות חזקה ומחוזקת אצל הכול.
גם כשעניין לנו עם שנים עשר שבטי-י-ה, שייכת אותה חלוקה בין שני סוגי המגיבים על כל פשע אשר לא יעשה, ויש בהם כאלה שצריכים שינון ביותר לענות אמן על הברכה, וכאלה שצריכים שינון ביותר לענות אמן על הקללה.
שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין, כולם קנאים אצילים מורים בני מלכים, בני תורה, צדיקים וישרים – יעמדו על הר גרזים ובשעה שזקני כהונה ולוייה יענו בקול רם ויאמרו: 'ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה' וגו' 'ברוך אשר לא יקלל אביו ואמו, ברוך אשר לא יסיג גבול רעהו, לא יטה משפט גר יתום ואלמנה, לא ישכב עם אשת אביו, עם כל בהמה, עם אחותו, עם חותנתו, אשר לא יכה רעהו בסתר' וגו' – אותה שעה יהיו הזקנים המכריזים הופכים פניהם כלפי הקנאים, האצילים, המורים, בני המלכים, בני התורה, הצדיקים והישרים, ולא יגרעו עינם מהם עד שיראום כולם וישמעום עונים 'אמן'! על הברכה – לומר: מברכים הם כולם, איש אחד מהם לא נעדר מלברך כל איש אפילו אינו צדיק כמוהם, אלא שאינו עושה מעשי תועבה בסתר; –
העומדים בהר עיבל, אינם צריכים השגחה בדבר זה. הם כולם בחזקת ודאי שיענו 'אמן' בכל לב ובפה מלא על כל ברכה וברכה; –
ראובן, גד ואשר וזבולן, דן ונפתלי – יעמדו על הר עיבל והזקנים המכריזים בשעה שהם עונים: 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה' וכל הארורים – או אז יהפכו פניהם כלפיהם של אלה, שיענו כולם 'אמן' אחר כל ארור, גם הם בכל לב ובפה מלא, ויהו מקללים את עושי כל תועבה בסתר ולא יצדיקום. ראובן וגד – שקנטרם משה על שהם בהולים על ממונם – אף על פי כן הם מקללים את עושי התועבה; זבולון שעסקיו במשא ומתן הוא לחוף אניות ישכון ועמים הר יקראו – אין זה מונעם מלקלל את מי שראוי לקללה. שאר בני השפחות שנמוכים מרם מעלתם של בני הגבירות – אף הם כולם בין המקללים ולא יימצא מבין כולם איש אשר נכשל באלה. כולם גם הם בין המקללים; –
העומדים בהר גרזים, הם אינם צריכים להשגחה בדבר זה. כולם בחזקת ודאי שיענו אמן על כל ארור וארור.