הרהורים בפרשת עבד עברי / ר' עודד כיטוב

הדיבר והמשפט הראשונים – שחרור ממיצר

ידוע בספרים שכל תרי"ג המצוות (ושבע מצוות דרבנן) כלולות ורמוזות בעשרת הדיברות עם כתר אותיותיהם, וכבר יסדו חכמי הדורות מתקופת הגאונים ואילך 'אזהרות' לאמירה בחג השבועות (בעיקר בעדות ספרד), החורזות את כל תרי"ג המצוות ומקשרות כל אחת מהן לדיבר מעשרת הדברות.

ואולם פרשת משפטים שנאמרה בצמוד למעמד סיני, נקל יותר למצוא בדיניה ומצוותיה קישורים ופירוטים לעשרת הדברות, כפי שהראה הרמב"ן ז"ל בפירושו.

המשפט הראשון, משפט עבד עברי, מכוּון ומתייחס לדיבר הראשון – "אנכי… אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" [ומאחר ש"כל התורה כולה זכר ליציאת מצרים", וכל המצוות כלולות בדיבור ראשון ששמענו ישירות מפי הגבורה, אם כן גם כל משפטי הפרשה כולם כלולים בפרשת עבד עברי, וכל-עצמן לא באו אלא לשחרר מכל מיני כפיפות וקיבעון]. לפיכך מדבר ירמיהו (פרק לד – הפטרת הפרשה) רגע לפני החורבן על הברית שנכרתה עם יציאת מצרים (ייתכן שהכוונה לברית סיני שמוזכרת בסוף הפרשה, שמתייחסת קודם-כל למשפט הפותח את סדרת המשפטים) לשלח איש את אחיו העברי הנמכר לו לעבד. ועולה מדבריו כי חידושה של הברית הזאת נותן סיכוי למניעת החורבן, ואילו הפרתה גורמת גלות (ראו גם על כך ברמב"ן).

הקשר ל"אנכי" מפורש גם בדברי רז"ל במכילתא, שבארו מה נשתנתה אוזן שנבחרה להרצע: "אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים… אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (פסוק הכתוב בסדר בהר סיני ומתייחס כמובן ל"אנכי"), והלך זה וקנה אדון לעצמו, תירצע".

מצוות עבד עברי באה אם כן לשחרר מחדש, ולהחזיר אותנו אל רגע השחרור הראשון והמוחלט שמבטאים "אנכי" ו"לא יהיה לך" – הדיבור הראשון, היחיד ששמענו מפי הגבורה ממש, ובו נלקחנו להיות לו יתברך לעם ונשתחררנו מכל כפיפות לכוחות זרים, צוררים ומְצֵרִים, כהבטחת "ולקחתי אתכם לי לעם" – האחרון מארבע לשונות של גאולה.

שחרור העבד בשנה השביעית רומז כמובן על מעמד סיני שהיה בשבת-שביעי בסיון כפי שהראו רבותינו (שבת פח), וכך מתפרש בדבריהם הפסוק שבסוף פרשתנו "ויקרא אל משה ביום השביעי" – יום מתן תורה.

ואולם גם הנרצע העובד "לעולם" – היינו רק "לעולמו של יובל", כי ביובל, בתום שבע שבתות-שנים, גם הוא יוצא, כפי שעולה מפרשת בהר-סיני. בשופר של יובל מתחדש מעמד סיני, שבו קול השופר הולך וחזק מאד עד "משוך היובל", וגם אוזן שלא הקשיבה היטב בסיני, נקובה ופתוחה לשמוע מחדש את הדיבור המשחרר. משום כך "אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג" – השחרור שבאופק המוכיח שבאמת-לאמתו ומעיקרא אינו עבד, כי כבר יצאנו כולנו ממצרים להיות עבדי ה' [אשר כדברי המשורר, "הם לבדם חפשים"], הוא תנאי-בל-יעבור גם לשעבוד זמני!

מצוות נעשות עובדות

הפסוק שהוזכר מסדר בהר סיני – המדבר בעברי הנמכר לגר תושב, ולמדרש חז"ל אף ל"עֵקר", לעבודת כוכבים עצמה – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד", מדבר על עובדה קיימת וניצחת – לא יימכרו כי עבדי הם באמת, לשם כך הוצאתים ממצרים, ובכך נשתחררו במוחלט מכל עבדות אחרת, גם אם לכאורה מתמכרים הם אליה מרצונם. גם לשון הדיבר הראשון "אנכי… אשר הוצאתיך" לא נאמר בלשון ציווי אלא מכריז על עובדה קיימת, שעל כן יש מחכמי ישראל שאינם מונים אותו בכלל תרי"ג מצוות. נראה אם כן שגם לדעת הרמב"ם המונה אותו כמצוות עשה, גדר המצוה היא "לידע", לשים לב ולזכור תדיר – וממילא לשמוח – בעובדה הניצחת הזאת שאין לה בַּטָלָה, עוּבדת היותי נברא מאמתת מציאותו יתברך שהוא לבדו מקור המציאות (כדברי הרמב"ם בהגדרת המצוה) שברא לכבודו ושמח במעשיו. אך לא רק כמציאות 'אלוקית' נמשכת וכפופה לחוקי הטבע והסדר האלוקי, אלא גם מציאות 'הווייתית' יהודית חפשית-בחירתית-משוחררת-מכל-כפיפות ש'נבראה' בנו בסיני בצאתנו ממצרים.

ידוע מדברי רבותינו ש"אנכי ולא יהיה לך (ש"בדיבור אחד נאמרו" – כשני צדדים של אותו מטבע) מפי הגבורה שמענום", ללא תיווכו של משה כבשאר הדיברות. לענייננו נאמר שדיבור ישיר מפי הבורא המהווה-כל, נרשם ונטבע בנו כעובדה נבראת בלתי הפיכה (לאחר ש"פרחה נשמתנו" ונסתלקה הבריאה הקודמת).

בעצם, גם על כל שאר המצוות נאמר (נדה סא,ב) "מצוות בטלות לעתיד לבוא" – שניתן לפרש: בטלות מלהיות מצוות כי נעשו 'עובדות' נוכחות וקיימות (כעניין שמסופר על כמה מגדולי הדורות שתמהו תמיהה גדולה לשמע מעשה גניבה שאירע: מה שייך לגנוב, הרי נאמר לא תגנוב…). ואולם גם בעולם ההווה יש להבחין בין כל המצוות שיד משה המזהיר באמצע, לבין 'אנכי' ו'לא יהיה' שמפי הגבורה שמענום ונחתמו בנו כעובדה ניצחת, ומאז ואילך לא ייתכן כלל ועיקר למי שעמדו רגליו על הר סיני להאמין באמת בעבודה זרה, וכדברי רבותינו: "יודעין היו ישראל שעבודה זרה אין בה ממש ולא עבדוה אלא (משום שהיא ליברלית יותר ומסוגלת) להתיר להם עריות בפרהסיא", וכעובדי העגל שמיד קמו לצחק.

ואם יטען הטוען שעדיין יש כאן מימד של כפייה, 'כפיית הר כגיגית', ואין כאן עובדה מוסכמת ומותאמת לטבע הישראלי, נאמר לו: כלך אצל מרדכי ואסתר, שבדורם בטל כליל מישראל יצר של עבודה זרה. כאשר נגלה במרדכי ש"יהודי" הוא, הכופר בעבודה זרה מעצם הווייתו ו'לא שייך אצלו' לכרוע ולהשתחוות להמן, ממנו קיימו וקבלו מאהבה כל דורו, ומאז ולדורות, להיקרא 'יהודים' החתומים בשמו יתברך, ופטורים מעונשה של עבודה זרה. בכך נתגלה למפרע שגם כשהשתחוו לצלם "לא עשו אלא לפנים", ומראש מקדם, משעה ששמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך, "נעקר יצר הרע מלבם, ונכנס יצר טוב בלבם" כלשון חכמים.

[לפי דרכנו שמענו ששורש היצר הרע מתבטא בבריחה מאחריות אישית לה' אשר בקרבנו, ונטייה לשעבוד וכפיפות לתבניות זרות. ייתכן שדווקא הבדידות הקיומית שנבראה בנו בסיני, עם הניתוק מעולם הגויים ואלוהיהם הפחידה אותנו עד סוף ימי בית ראשון, וגרמה לתופעת 'התמכרות' חולנית, כמתואר בגמרא מפי מנשה מלך יהודה על עצמת המשיכה לעבודה זרה בימיו – עד שהשלמנו עם המצב היהודי המבודד ולמדנו במשך הזמן להזדהות עם ה' בשמחה].

 

רמזים

הכופר הראשון בעבודה זרה הלוא הוא אברהם העברי, זה האדם הגדול בענקים המעיז להעמיד עצמו בעֵבר אחד ולהשאיר את העולם כולו בעבר האחר, מנתץ את כל הפסילים והתבניות שהתמכרו להם כל בני אנוש, ומגמת פניו קדימה – לקרוא בשם ה' א-ל עולם. עברי הוא אם כן היפוכו של עבד. מגמת הפרשה היא אפוא להפוך את ה'עבד' ל'עברי', או ליתר דיוק, להחזיר את העבד למצבו העברי המקורי, המצוי בו גם עתה בתוכו ומסתתר תחת מעטה העבד.

ורמז נאה לכך (שנמסר כמדומה בשם רבנו הגר"א מווילנא ז"ל): בפרשת עבד עברי יש בדיוק 76 תיבות, כמנין עבד, ו-282 אותיות, כמנין עברי. התיבות, הנקראות ונשמעות, הן ביטוי למצב הדברים הנגלה לעין החיצונית, ואילו האותיות הן השורשים הפנימיים, הנסתרים, שניתן לעצבן מחדש ולצרף מהן צירופים רבים ומופלאים (עד כדי שיתברר ש"כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה").

ועוד רמז: ה-רי של עברי, אינן אלא ה-ד' של עבד שניטלה ה-י' מאחורי ראשה וקפצה לה קדימה. כלומר: העבד הוא זה השקוע ותפוס בעברו (ה'עברייני', בשים-לב שמדובר כאן על הנמכר בגנבתו), ואילו העברי הוא זה המשאיר את העבר מאחוריו ומגמת פניו קדימה אל עולם החירות.

יוסף הצדיק בפיו של שר המשקים הריהו נער עברי עבד, עברי שהפך לעבד. ואולם מהר מאוד מתברר ש"אין עברי עבד" ומבית האסורים יצא יוסף למלוך.

 

בסיום התוכחה שבערבות מואב נאמר: "והשיבך ה' מצרים באניות… והתמכרתם שם לאויביכם לעבדים ולשפחות ואין קונה". אף על פי שנאמרו הדברים כנקודת שיא של פורענות, בסופן של 98 הקללות, הרי מיניה-וביה הן נוגעות בשני השורשים הנעלמים הכוללים (המכוונים אולי כנגד אנכי ולא יהיה לך) – ה"כל-חולי וכל-מכה אשר לא כתוב". כי הקללות, בניגוד לברכות, אינן אלא בענפים, ואינן יכולות לפגוע בשורש הנעלם. אם כן, נקודת השיא של הפורענות היא עצמה נקודת היפוך הקללה לברכה, כי מתברר ש'אין יהודי עבד' גם כשהוא מתמכר לאויביו (שכנראה הם עצמם יודעים זאת במודע או בעל-מודע), וממילא "אלכה ואשובה אל אישי הראשון" מלכי ואדוני, "כי טוב לי אז מעתה".

 

עבד עברי עולה משיח, המגלם בעצמו את המעבר מעבד "מוכה אלקים ומעונה" ה"מחולל מפשעינו ומדוכא מעוונותינו", לעברי המשתחרר ומשחרר, נרפא ומתרפא מ"כל המחלה אשר שמתי במצרים" ערש העבדות. והוא, ככתוב בספרים, ה"יחיד ששב" ש"מוחלים לו ולכל העולם כולו" עד שבימיו ובימינו יהפכו גם כל המצוות לעובדות טבעיות, מקויימות מאליהן, ויתמו חטאים מן הארץ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.