שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען.
השרש תור מופיע בתורה רק בפרשתנו, כמה פעמים מסיפור המרגלים, אך, למרבה הפלא, מופיע הוא שוב בסוף הפרשה בהקשר אחר: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. מתבקש על כן לדרוש את הקשר שבין העניינים, והדבר הפשוט העולה על הדעת הוא, שהמרגלים במקום לתור את הארץ כמצווה עליהם מפי משה, תרו אחרי לבבם ואחרי עיניהם.
מה משמע?- לתור את הארץ היינו להתרכז בארץ, לנסות לגלות את טובה ואת יופיה, לחפש ולמצוא את סגולותיה הנעלמות הגנוזות בה, את החידושים המופלגים והמופלאים שאפשר להפיק ממנה ואת האמיתות שבכוחה להצמיח, ואילו לתור אחרי לבבי היינו להתרכז בעצמי, לחשוב איך יכולה הארץ להתאים את עצמה אלי ולהשתלב בעולמי-שלי כפי-שאני, במושגיי הנתונים או נטועים בי מטרם המפגש עמה.
וכמובן – לנוקט בגישה הראשונה הארץ אכן נענית בחדוה, מתמסרת לו ומגלה לו את צפונותיה ואוצרותיה הכמוסים, המתוקים מדבש, ואילו לנוקט בגישה השנייה, הארץ מושיטה אצבע משולשת, מזעיפה לו פנים ומפנה לו עורף ומבהירה לו היטב שלא עולה על דעתה להשתלב בעולמו המדברי הצחיח, השמימי-השומם, ומוטב לו להמשיך ולנוע לבדו במעגליו, על הציר המוכר לו, עד זיבולא בתרייתא (=עד הרגב האחרון המכסה את הקבר).
ואף גם זאת: בגישה הראשונה כלולה נכונות להשקיע מכוחותי בארץ, לעבדה ולשמרה, להולידה ולהצמיחה, ואילו בשנייה מונחת דרישה שהארץ תשקיע בי, תשמש ותפנק אותי כפי שאני (רווק עקר, זכר שאינו מוליד), והארץ מעדיפה כמובן להמתין ולצפות לדור אחר, ל'משקיע רציני' שיפרה וירבה אותה.
[כפי שמסור משמו של הרבי מקוצק זי"ע, הטעם לכך שחטא העגל 'עבר בשלום' פחות או יותר, ואילו חטא המרגלים היה בלתי נסלח – משום שבעגל סוף סוף בקשו ישראל 'עבודה', גם אם מוטעית, ואילו במרגלים התרכזו בעצמם והשתמטו ממשימה מתוך פינוק].
והנה הגענו למשל (או אולי לנמשל) הקרוב אלינו כולנו, לנושא המרכזי בחיי כל אדם, הלוא הוא יחסי איש ואשתו או חתן וכלתו, שהרי כידוע האשה היא הארץ, המציאות, ובדברי הנביאים גאולת ישראל בארצם נמשלה לרוב לשמחת חתן וכלה. ידועים דברי הגמרא כי כאשר היה אדם נושא אשה, היו אומרים לו: 'מצא' או 'מוצא' (כלומר בידך תלוי הדבר אם יתקיים בך) "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני מר ממות את האשה". מסתבר שבגופם של שני הכתובים הללו מסתתרת הסיבה לתוצאה, וכך ניתן להסביר: אם מחפש אתה את האשה, חזקה עליך שתמצא אך טוב, אך אם מוצא אני, אם מחפש אתה את עצמך, סביר שתהא לך האשה מרה ממות. [והסבר נוסף, לא רחוק: אם מצא אשה והוטבה בעיניו ומכאן ואילך נאמן לבחירתו הראשונה ו'זורם אתה' ומשתדל בכל כוחו לממש ולהפיק אותה, הרי טוב, ואילו אם מוצא בלשון הווה, שואל את עצמו בכל יום מחדש האם האשה עודנה בסדר, מן הסתם יגלה בה מיום ליום קמטים ופגמים חדשים ויתנכר אליה לגמרי. ודעת לנבון נקל שהראשון המשקיע רואה חן מיוחד בכל קמט, כבליטות האתרוג הדר באילנו משנה לשנה ושורד את כל פגעי מזג האויר וזה חינו והדרו, ואילו השני המזניח, העסוק בעצמו, רואה רק רע כל היום וחייו אינם חיים].
חתן כפי שפירשו חכמים, הוא מלשון נחיתה – "חות דרגא וסב איתתא", ואילו כלה מלשון כלות הנפש, היינו עלייה (וגם מסירות, המוטבעת באשה הנותנת את כל מאודה לבנין ביתה). אם מקיים החתן בעצמו "מאד מאד הווי שפל רוח", עתיד הוא לגלות כי "טובה הארץ מאד מאד" (כדברי יהושע וכלב התרים את הארץ כדבעי), כלתה נפשה לקראתו ו"עולה עמו ואינה יורדת", אך אם אינו יודע לגחון ולהקשיב לה, הרי במו ידיו הוא משפיל ומייבש אותה וגורם לה להצמיח קוצים ודרדרים, לרע לו ולה.
התורה גם היא קרובה לשרש תור, ולענייננו: לתור את הארץ משמע להשתדל ליישב וליישם את התורה במציאות בדרך יגיעת בשר ורוח ועמל תורה שבעל פה, 'תורת הארץ', ואגב כך לגלות בה פנים-כהלכה, ולהפיק חדשות לבקרים, "כפליים לתושייה", כי כן כתוב "נפש עמל עמלה לו" ופירשו: "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר", ולפי הצער השכר. ואילו התר אחר לבבו מצפה שהמציאות תרקוד לפי חלילו ונוטה לפרוש ממנה ולהוציא דבתה רעה אם איננה מתאימה עצמה אליו. אכן "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", אך תכלית הכוונה לבוא אל ארץ נושבת ולהוציא לחם מן הארץ ביגיעה אנושית המחברת שמים וארץ, ו"תופסת" גם בכל ענייני החולין ומרחבי המציאות, ומשמחת אלקים ואנשים.
וכן לשון הריון קרוב לתור, התורה "היוצאת מעצמה" וממושגי בית המדרש ופונה להורות הלכה ה"הולכת" ומתיישבת במכלול המציאות, "יורה כחץ" את זרעיה ומפרה את המציאות (גם אם לעתים נראים הדברים במבט ראשון כהפרת תורה!) – פוקדת אותה ו'מכניסה אותה להריון' מוליד תולדות לברכה, ומלאו פני תבל תנובה.