ויתן לך את ברכת אברהם וגו'
ברכת "ויתן לך האלוקים מטל השמים…" היא בעיקרה 'ברכת יצחק', שמצד אופיו העצמי הוא "איש שדה" הזורע ונאחז בארץ, על כן רוב הברכה עוסקת במשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, במלכות ושליטה בארץ, ואותה ייעד יצחק לעשו בכורו, איש המעשה-בשדה. וכשיעקב נכנס תחת עשו חלה הברכה על עשו-שביעקב (כמבואר במאמר קודם), וכעת כשעומד יעקב לצאת מן הארץ אל מולדת אברהם, איש הרוח האוניברסאלי, משלים לו יצחק את ברכת אברהם, שהיא בעצם הברכה המקורית שנועדה מלכתחילה ליעקב, שלפי אופיו דומה יותר לאברהם יושב האהלים מאשר ליצחק אביו. וכן בספירות המקבילות – מידת הרחמים, שהיא תפארת יעקב, קרובה בעניינה יותר למידת החסד של אברהם מאשר לגבורה, מידת הדין של יצחק.
אכן, "אברהם הוליד את יצחק" וכלול בתוכו, שכן זהו בדיוק ההבדל בין צד הקדושה לצד הקליפה – וההבדל בין התיקון והתוהו – שבצד הקדושה לעולם יש התכללות המידות זו בזו, מתוך שאיפה לאיזון שלם ביניהן, ואילו בקליפה ישנה עיקשות לאחוז במידה אחת עד-כלות, בלא להכיר ולהתייחס למידות אחרות, וזה הדבר שמפיל אותה והופך אותה לפסולת.
ובמונחי המקובלים: שבעת מלכי התוהו שקדמו למלכות דקדושה – "לפני מלוך מלך לבני ישראל" – היו אומרים, כל אחד בתורו: 'אנא אמלוך' במידתי שלי בלבד. מה שבא לידי ביטוי גם בכך שלא היו נשואים כמלך השמיני, הדר, שהוא ראשית התיקון ולא נאמרה בו מיתה, ואילו בכל השאר "וימלך – וימת", נפלו ונשברו כליהם-מידותיהם, ואין בהם מלך בן מלך הממשיך ומפתח את מידת אביו, עד שהגיע תור מלכות לישראל, מלכות דקדושה המאוזנת ומוכללת, ומאותה שעה "אין מלך באדום", כדרז"ל. כנודע, שבעידן קדום הוחלט ברומי-בת-אדום לעבור לשיטת הסֵנט ולבטל את המלוכה (ומשם שורש ראשון לדמוקרטיות של ימינו), מתוך ניסיון מצטבר שטבעם של מלכים למות ולמוטט, מתוך חוסר יכולת להכיל ולהתכלל באמת. היאוש הזה מן המלכות המתכללת מביא את הנביא עובדיה, שבעצמו גר אדומי, לקרוא על אדום "קטון נתתיך בגוים, בזוי אתה מאד", ופירשו רבותינו: "שאין להם מלך בן מלך" – אין להם יכולת להתכלל, להינשא, להוליד, להצטבר ולגדול, אלא הכול מעכשו לעכשו, ולכן נשארים על מקומם קטנים ובזויים.
אם כן, שלמות האיזון וההתכללות הוא ביעקב, 'בחיר שבאבות', שהוא המרכבה למידת התפארת, שעניינה מיזוג הגוונים כנודע, ובמידות הנפש – רחמים, הממצעים בין חסד אברהם לגבורת יצחק, ומשום כך מיטתו של יעקב שלמה ואין בה פסולת. אמנם באברהם ויצחק ההתכללות אינה שלמה ויש פסול בזרעם. ואף על פי כן ניתן לראות מבין שניהם את המגמה לאיזון השלם שהתגלה ביעקב, שעל כן יעקב הוא עיקר זרעם המיוחס אחריהם, וכפי שנאמר לאברהם "ביצחק – ולא כל יצחק – יקרא לך זרע", כפי שדרשו רז"ל מן הכתוב בירמיה, שיעקב הוא הפודה (- מברר למפרע) את אברהם.
הכיצד? אם באנו למנות את ההתגלויות לאבות, נמצא – וכך מנו רז"ל – ששמונה הן לאברהם, שתיים ליצחק וחמש ליעקב. התבוננות קלה במספרים הללו מעלה כי יעקב ממצע בין אברהם ליצחק, וכי אברהם ויצחק משלימים זה את זה. כידוע אצל המקובלים ש'קומה שלמה' כלולה מעשר, כמו עשר ספירות, עשרה מאמרות ועשרת הדיברות, אם כן אפוא אברהם ברובו, שמונה מתוך עשרה, מודרך-מובל מלמעלה באור האהבה, ואילו בחמישית אחת (שתיים מתוך עשרה) פועל מלמטה ביראה, וכפי שנתברר בעקדה: "עתה ידעתי כי (גם) ירא אלקים אתה", ואילו יצחק לעומתו מודרך בשתיים מלמעלה, והשאר, בשמונה, פועל מתוך עצמו, מלמטה.
[ניתן לראות את היחס הזה גם במאמרות – יהי אור ויהי רקיע הם בשמים, לעומת שאר מאמרות שהם בארץ (כולל המאורות שהם "להאיר על הארץ"). וכן בדיברות – אנכי ולא יהיה לך שמפי הגבורה שמענום, לעומת שאר השמונה. כך גם בחומשי תורה יש להבחין בין ספר בראשית שלפני התגלות סיני, לשאר ארבעת החומשים, וכן בין ספר אלה הדברים שהוא משנה תורה – בחינת תורה שבעל פה שבתורה שבכתב – לארבעה ראשונים, ואין כאן המקום להרחיב את היריעה].
והמבוקש, הוא הנולד מבין שניהם – איזון של חמש-חמש, שכל טיפה היורדת מלמעלה תעלה כנגדה טיפה מלמטה. (וראו בגיטין (ס,א) שנחלקו רבותינו אם רוב תורה בכתב או רוב תורה בעל פה, ואם כן העולה מבין שתי הדעות שהם קרובים – וראויים – להיות מחצה על מחצה), והרי לנו איזון וזיווג מופלא בין העליון והתחתון השווים בקומתם, כמדרש רז"ל "תמתי – תאומתי". ואכן מצינו ביעקב "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל" – שקראו הקב"ה ליעקב "אל", כפירוש רז"ל. וכן אמרו: "יעקב לבדו" מול "ונשגב ה' לבדו"; 'יחיד בתחתונים' מול 'יחיד בעליונים'.
גם בברכת יצחק יש עשרה משפטים, כשהשניים הראשונים "שמיימיים": ויתן לך האלוקים (יתן לך אלקות), מטל השמים. ומכאן ואילך שמונה בארץ. והרי לנו ברכת אברהם שבתוך ברכת יצחק.
נראה כי לכאן שייכת גם התופעה המופלאה שאברהם השיא את יצחק בנו בהיותו בן מאה וארבעים שנה – בדיוק ארבע חמישיות מ-175 שנות חייו, וכן יעקב נשא אשה בהיותו בן שמונים וארבע, בהיות אביו בן 144 – בדיוק ארבע חמישיות מ-180 שנות חייו! כביכול נשואי הבן שהן כמו המלכת בנו תחתיו (כפי שמפטירים בפרשת חיי שרה בסיפור המלכת שלמה בידי אביו) והעברת מרכז הכובד אליו, היא היא ההתכללות של האב במידה ההפכית לו.
* * *
"וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב… וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות" וגו'
אחר שמוצא את עצמו קֵרֵח מן הבכורה ומן הברכה, מפסיד שני עולמות, מתעשת עשו ומנסה גם הוא לחזור אל האיזון וההתכללות בין מידת יצחק שהוא עצמו מייצג, למידת אברהם שישמעאל מייצג. אך כאמור, אין התכללות אמת אלא בין שתי התכללויות השואפות לאיזון והולכות במכוון ובמידה שווה זו לקראת זו, אבל כשכל אחד מקובע ותפוס במידתו, הרי המפגש-הזיווג ביניהם לא יוצר התכללות אלא פיצוץ – וזה בדיוק מה שקרה שם: ישמעאל אולי מסכים לשידוך, שהרי גם הוא תקוע במידת חסד אברהם וצריך איזון, אבל כשמתבונן בחתנו המיועד – היפוכו הגמור – 'נעשה לו רע על הלב' והוא מקבל התקף והולך לבית עולמו! (ראה רש"י בסוף פרשת תולדות). השידוך אמנם נגמר בידי נביות בכורו, אבל החשדנות ההדדית והטינה תמשיך ללוות את המשפחות לאורך כל ימיהם ושום דבר טוב לא יצמח מהם. גם אם 'זממו להכחידי אדום וישמעאל' מאז ועד ימינו אלה, לעולם לא יעלה בידם לשתף פעולה ולהוות אלטרנטיבה של ממש לאיזון העצמי המופלא שבבית יעקב, וקרוב קרוב היום בו יכלו שעיר וחותנו ויעלו לציון מושיעים.
אמן כן יאמר ה'!