רחל בדרך אפרת – דרש ורמז / ר' עודד כיטוב

א-ל ש-ד-י נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. ועתה שני בניך הנולדים לך… כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו… ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל… ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם.

יונתן בן עוזיאל, רש"י, ראב"ע ורד"ק, כולם פירשו זאת כהתנצלות על הקבורה, כלפי שמבקש לקוברו עם אבותיו. אך קשה שאם כן אין כאן מקומו, אלא בתחילת הפרשה כשקרא לבנו ליוסף והשביעו להעלותו ולקוברו בארץ ישראל. ורשב"ם מפרש שמתה סמוך אחר שה' נראה אליו בלוז. ועדיין ההקשר נראה אקראי ואסוציאטיבי גרידא. ובספורנו כתב "שמא תאמר 'ונתתיך לקהל עמים' היתה הכוונה שאוליד עוד בנים, אלא שגרם החטא [כלומר ובטלה ההבטחה מחמת עבירות של אחר זמן] – זה לא ייתכן, כי מיד בסמוך מתה רחל וכל כך גברה טרדתי ואבלי שאף לא עצרתי כח להוליכה לקברות בית לחם, ואין ספק כי מאז לבי חלל בקרבי ולא שלט בי יצר הרע ולא נותר בי כח להוליד בנים". ועדיין עניין הקבורה בדרך נראה עקיף מדי והקשר רופף.

ונראה לפרש על פי דרכו כך: מאחר שסמוך להבטחת הפריון והריבוי מתה רחל, שהיא עקרת הבית וכל תולדותיו מכוחה, ומשעה שמתה אי אפשר לי להוליד יותר גם מלאה, הנה זו לכאורה פגיעה ישירה וסתירה חמורה להבטחת הא-ל בלוז – אלא אם כן כוח רחל הוא נצחי ואינו כלה במותה אלא עובר מדור לדור. וזאת ביטאתי במה שקברתיה בדרך, לומר שלא הגיעה אל מנוחתה, ועדיין תפקיד יש לה לקיים מכוחה הבטחת הריבוי. וזה ייעשה על ידי שייעשו בני בניה שבטים. (וזהו "בדרך אפרת" – דרך הפריון. והרי עיקר החידוש הוא באפרים ש"גם הוא יהיה לעם", שבט בפני עצמו, ולא רק מנשה הבכור שקם תחת אביו, ונמצא אפרים מכוח דרך אפרתה).

ולא אפרים ומנשה בלבד, אלא גם הלאה והלאה, שזו עיקרה של הברכה "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" – שנעשו הנכדים בנים לסבם. וכן "ומולדתך אשר הולדת אחריהם – הדורות הבאים מהם, שהרי לא מצינו שיוסף עצמו הוליד עוד – לך יהיו" – יוולדו-יגדלו על ברכיך, וכאמור בסוף הפרשה "גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף" ופירש"י שגידלם, וכך נשמרת שלשלת הדורות בישראל, כי כל נכד נוגע בסבו, כמו שכל טבעת נוגעת בשלפני-פניה.

אם כן, כוח רחל הקבורה בדרך פועל לכל אורך דרך הדורות, עד לגאולה השלימה. וכמו שיעקב אבינו לא מת על ידי ש"זרעו בחיים" ועל ידי כך גם הוא בחיים (ראו תענית ה ע"ב), כך כוח ההולדה של רחל לא מת, ובמסירות נפשה כי מתה ניתן כוח זה בזרעה (וממנו לכל זרע יעקב), להתקשר דור בדור בדרך שלשלת, על ידי שבני בנים נעשים שבטים כאביהם ובנים לסבם כנ"ל.

ומן הסתם כמו שבלידת יוסף אמרה רחל "יוסף ה' לי בן אחר" (ומבואר בדא"ח שיהא גם ה"אחר" בן ולא תינתק השלשלת), כך אמרה בלידת בנימין, כי גם בלידת יוסף הרגישה קרובה למיתה, וגם הוא "בן אוני" – שעל כן בן אוני בן אוני  עולה רחל (וכן 'דמעה דמעה'), כי זה עניין העקרות שלה, שמזלה רואה שהלידה מסוכנת לה, וכלפי שכל יולדת קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה ולא תלד עוד, קפצה היא ונשבעה "יוסף ה' לי בן אחר" – כי אדרבה, אם לא יהיו לי עוד בנים "מתה אנכי" – נמצאת העקרות של רחל מולידה צעקה אינסופית על הריבוי, צעקה שאין לה הפסק גם במיתתה, כי מסרה נפשה על כך ו"בדמים קנאתהו" להיות תמיד מוסיפה ויולדת. וכמו שיעקב חי בזרעו, כך רחל מוסרת נפשה למיתה, ואינה ששה אלי קבר (עיין פ"ק דברכות) אלא תהליך המיתה נמשך והולך בה לשם הולדה והתחדשות תמידית, כי היולדת קרובה למיתה וכמה בדקי מיתה בה. (וכעניין שאמרו במסכת תמיד "מה יעשה אדם ויחיה – ימית עצמו". ובקבלה, פרצוף רחל הוא רגל רביעי במרכבה, שנקרא אחר כך על שם דוד מלכא משיחא (מבית לחם), הקרוי "בר נפלא" על שם "ימית עצמו"). אם כן כוח רחל הוא ההיפוך המקיים ומשלים את עניין יעקב לא מת.

* * *

 ואקברה שם. פירש רש"י "ולא הולכתיה לבית לחם להכניסה לארץ". וברמב"ן: ולא ידעתי מהו – וכי בחו"ל נקברה? חס ושלום, שהרי כתוב כאן בארץ כנען… וכתיב ויסעו מבית אל וגו'. ותירץ הרא"ם שכוונת רש"י ל"ארץ נושבת". ויש לבאר, כי יש בחינה ממוצעת בין הארץ ביישובה לבין יישוב ארץ העמים, והוא בחינת "מדבר ארץ ישראל" (ויש נפקותא בזה גם לעניין פרזים ומוקפים. ואכ"מ). והוא מושבו של ישמעאל במדבר שבין ישראל לבין עשו ההולך אל ארץ אחרת. וכשיצאו ישראל לגלות עברו בדרכם בחינה זו (ורמוז בתיאור המדרשים את פגישת הגולים באחיהם בני ישמעאל שהאכילום מלוחים), ושם פגשו את רחל שהיא "בדרך" הממוצעת הלזו, עומדת על משמרתה ומצפה שם, ובכך מחדירה בהם את "נקודת ציון הפנימית", שהיא הרשימו מבחינת ארץ ישראל. כי בגלות, שהיא יישוב חילופי לארץ ישראל, "נשכח כל השבע" ואי אפשר שם לזכור ולהבין בחינת ארץ ישראל כלל, אבל בחינת 'מדבר' ו'דרך' ארץ ישראל, שהיא הממוצע, ניתן לזכור שם.