ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' (יא,ג).
ידוע מדרש רבותינו בגמרא (יומא פה,ב) "וחי בהם – ולא שימות בהם", ללמד על פיקוח נפש שדוחה את השבת ואת שאר המצוות, מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שבהם "יהרג ואל יעבור", אם ממקרא אם מסברא. ונשאלת השאלה: הרי הפסוק הזה מופיע כאן ככותרת לפרשת עריות, הפותחת (בפסוק ג): כמעשה ארץ מצרים… וכמעשה ארץ כנען… לא תעשו. וסמוך אחר "וחי בהם" (בפסוק ו, ובלא דיבור חדש) מתחילים מיד לפרט: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה… ערות אביך וערות אמך… ערות אחותך… בת בנך וכן הלאה. אנו עוסקים אם כן בנושא היוצא מכלל "וחי בהם", וכיצד יכולה האמירה הזאת לשמש לו כותרת?! [וראה ביחזקאל כ,יא-יג-כא, ובנחמיה ט,כט, שם מופיע הביטוי הזה באופן כללי ולא בהקשר לעריות].
אמת שישנם גם פירושים אחרים ל"וחי בהם", כגון "וחי בהם – לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלוא סופו הוא מת?!" (רש"י מתורת כהנים). או: "וחי בהם – אבל אם לא יעשה – ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (רשב"ם. כלומר: גם בעולם הזה ייכרת וינודה מכלל הציבור), וראה גם ברמב"ן ועוד. אך פירוש הגמרא שלפיו "וחי בהם" הוא (גם) 'על חשבון' העבירה, או בלשון אחרת: הוא משמש תנאי מגביל לציווי, נדרש הסבר איך ישתלב או יתיישׂם הפירוש הזה בהקשר לעריות שאיסורן חל גם במקום פיקוח נפש.
נראה כי כיוון הפתרון הוא כזה: המצוות בכללותן לחיים ניתנו, לא לצער ולא למיתה, לא בעולם הבא וגם לא בעולם הזה, אלא שבהשלכה המעשית של הכלל הזה ייתכנו הבדלים בין המצוות, וגם באותה מצוה – בין הסיטואציות, ונתחיל מנושא הפרשה, העריות, האמור להיות מעין יוצא-מן-הכלל המנביע ממנו-גופו את הכלל:
כי כן ברור שמדובר בנושא הנוגע בעצם החיוניות או החווייה, שהרי "אין קישוי אלא לדעת", וניתן אם כן לומר שכמעט בלתי אפשרי ביצוע מעשה העבירה (מצד הגבר) באפס דעת ורצון. הכותרת אומרת אפוא: 'תכניס לך לראש' היטב היטב שאין לך חיות כלל וכלל מן העבירות-העריות ולא שמץ של רצון בהם, באופן שכשיבוא מעשה לידיך לא תוכל כלל וכלל להתפתות אליו נפשית ואף לא לבצע אותו פיזית! (ובודאי שכך לא יבוא אדם למצב שבו "יתן אדם עיניו באשה ויחלה וינטה למות עד שיאמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתיבעל לו" – ראה רמב"ם פ"ה מיסודי התורה ה"ט). ניתן אף להוסיף, שגם מי שאין לבו מנוקה מתאוות של איסור – בזמן שבאים לאונסו לעבירה, זוהי ההזדמנות שלו לאבד את חיוניותו-קישויו, 'לקבור את תאוותו' ולהראות לעצמו שמעיקרא הייתה כצל עובר שאין בו ממשות.
הדברים אמורים במידה רבה גם באשה, אשר אמנם יצויר שייעשה בה מעשה עבירה בפסיביות גמורה מצדה, ובכגון זה מוסכם להלכה שאין מחובתה למסור את הנפש משום שמדובר ב"קרקע עולם" ולא בעשייה של ממש, אך על-הרוב מתבקש וקי ם שיתוף פעולה מסוים (שעל כן משוה הכתוב את האשה לאיש בכרת – "ונכרתו הנפשות העושות" – בהנחה סתמית סבירה (אם אין הוכחה נגדית) שהיה שיתוף פעולה (לכתחילי, ולא רק בדיעבד לאחר ש"יצר הלבישה" המעשה בעל כרחה, כמבואר בגמרא) מצד האשה במידה כזו שניתן לראותה כ"עושה"), וכך ניתן לומר לאשה כמו לאיש: דעי וראי מראש שלא יעלה על דעתך שמץ של חיות והנאה מן האיסורים אלא מן המותר והמצוה, ואדרבה: "כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים" כפי שאמרו חכמים לגבי מעשה יעל וסיסרא, וכך תהיי מוּצלת לגמרי ממעשה האיסור (ויעויין כתובות ג,ב: "משום צנועות ומשום פרוצות", ולדרכנו יתפרש שדווקא הצנועות אינן צריכות למסור נפשן, אלא רק הפרוצות, ודוק).
[ואגב, כעין זה שמעתי מאבא ז"ל לפרש את "אמרי נא אחותי את" שאמר אברהם לשרה בירידה למצרים: יודע ומכיר היה אברהם בשרה שאין בה שמץ משיכה לעבירה, גם לא כשמדובר במלך, והפסיביות הגמורה שלה מסוגלת לדחות ולקרר כל מלך המכבד את עצמו (שאף יוקיר את העובדה, "וחיתה נפשי בגללך")].
נקל לראות שעם גישה כגון זו יתמעטו מאד – כי לא יצלחו – הנסיונות לאלץ יהודי (או יהודיה) לעבירת עריות, וכך תוכיח השיטה את עצמה, ויתקיים "וחי בהם" פשוטו כמשמעו (וגם אם אי פה אי שם יומת יהודי על סירובו לעבירה – זה גופא 'יוציא את החשק' לחזור על הנסיון שלא הצליח והגיע למקום שלא-אליו נתכוון האונֵס, כך שמבחינה ציבורית הרווחנו חיים והוספנו כח).
* * *
כך גם ההלכה בדיני שפיכות דמים (אשר עליה בעצם מבוסס דין ייהרג ואל יעבור בעריות, מתוך שהקיש הכתוב אונס נערה המאורסה לרציחה), המונעת מלמסור נפש אחת מישראל (ולמשנת חסידים אפילו כאשר היה מוכתב למלכות – ראה רמב"ם שם ה"ה ובכסף משנה) להריגה (או לבעילה אסורה), באיום שאם לא ימסרו, ייהרגו (או ייאנסו) כולם – לא בא אלא להוסיף חיים, לטווח הארוך ואולי גם לטווח הקצר, על ידי שמבהירים לגויים חד משמעית ש'זה לא ילך אצלנו', ו'בואו נראה אתכם מממשים את האיום'.
ובעצם כך גם בדין ייהרג ואל יעבור בעבודה זרה, הנלמד מ"ואהבת… בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך", משמע שניתן לדרוש מאדם מישראל לחוש שאכן נפשו קשורה באמונתו בייחוד ה' באופן שלא שייך לדבר אתו על המרת דת ופולחן לאל זר, ושום ניסיון כזה לא באמת יצלח לגביו, שהרי לעולם יהא לבו לשמים, וכך 'יֵרֵד הענין מסדר היום' של הגויים, וחיים ושלום על ישראל ואמונתם.
ניתן לומר שבראשית ימי בית שני, אשר אז חזר העם וקיים וקיבל עליו העם מרצון ובאהבה את התורה שהייתה נראית עד אז ככפויה עליו, נתחדש או נתבהר במציאות הפירוש הזה, ונודע כי אמנם המצוות "הם חיינו ואורך ימינו" בפועל ממש. באותו דור ביטלו אנשי כנסת הגדולה (באמנה הגדולה – ראה נחמיה ט-י) את יצר עבודה זרה מישראל, ובעצם גם את תוקף המשיכה לעריות, כמבואר במסכת יומא [ונשאר לדורות ההמשך לבטל על-דרך-זה את יצר הזנות ואשת איש (שייתכן היתר לאיסורן בגירושין ונישואין), וזאת על ידי הימשכות לתורה ושְׁגִייה באהבתה תמיד, ואכמ"ל]. מאותו דור ואילך נקראים כולנו "יהודים" החתומים בשם הוי"ה ברוך הוא ואינם יכולים שלא לכפור בעבודה זרה – מה שנתגלה במובהק במרדכי הימיני-היהודי שאינו מסוגל לכרוע להמן ב"אשר הוא יהודי", ובסופו של דבר הוכיח המהלָך את עצמו כמחַיה עם רב וגודע קרן רשעים ונתלה המן על העץ אשר הכין למרדכי, כי מעתה כל כלי אשר יוּצַר עלינו לא יצלח.
* * *
מתוך כל זאת ניתן לשמוע ולכלול כלל, שכל שאר המצוות שמן הסתם אינן עניין שבחיי נפש ולא כך הוגדרו בתורה, לא נצטווינו 'למות בהן' ועליהן, אלא לעבור ולא ליהרג כדי לחיות ו'לשמור שבתות הרבה', כי ממילא ברור לנאנס כמו לאונס שאין כאן אלא עניין מקומי לא עקרוני (כאשר אין מדובר בשעת השמד או ברצון דווקאי להעביר על דת – ראה רמב"ם שם ה"ב וה"ג) ולכן אינו עולה בשם.
אמנם לדעת רבים (שם ה"ד בכסף משנה), רשאי אדם למסור נפשו גם על מצוה קלה, וצדקה תיחשב לו, ובפרט אם הוא מופלג בחסידות (שבזה ייתכן שרשאי לדברי הכול) – לדרכנו, זאת משום שיש לך אדם (ומקום וזמן) שאצלו כל מצוה יכולה להיות ענין שחיי נפש תלויים בו באמת ובתמים, עד שבלעדיו החיים אינם חיים. ואם אמנם כן, ממילא שמענו לפי דרכנו שעצם הנכונות האותנטית למסירות נפש, סביר שתַרשִים את האונס ותגבר עליו, ובסופו של דבר תוכיח את עצמה כשומרת ומוסיפה חיים כפשוטם.
דומה שכך יש לשמוע מן המעשה המובא במסכת ברכות פרק אין עומדין (לב,ב): "…אפילו מלך (ישראל) שואל בשלומו לא יפסיק (העומד בתפלתו)… אבל למלכי עכו"ם, פוסק… מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל, בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפילתו. לאחר שסיים תפילתו אמר לו: ריקא! והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" – כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך את ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?! אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים: …אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו שלום? אמר לו: לאו… ואם היית מחזיר… – היו חותכין את ראשי בסייף! והלא דברים קל וחומר: … לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים שהוא חי לעולם ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה. מיד נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום". עד כאן.
ברור שאין כאן מעשה לסתור את ההלכה שפוסקים למלכי עכו"ם, אלא שאותו חסיד שהרגיש בתפילתו באמת ובתמים כעומד לפני המלך, לא ראה כלל את השר, ואם ראה לא עלתה על דעתו להפסיק – ומשום כך גם ברור היה לו שאותו השר יתפייס בדברים, כפי שאמנם אירע, אך לסתם כל אדם שאינו מרגיש כעומד לפני המלך – ומסתמא כשראה את השר כבר נתבלבלה תפילתו לגמרי… – זה, מוטב לו שיפסיק ואל יסכן עצמו.
והנה הראנו לדעת כי אין חילוק עקרוני בין המצוות לענין מסירות הנפש, והצד השוה בכולן שלא באו אלא להֵחיות בהן בגוף ובנפש כאחד, בעולם הבא ובעולם הזה.