(מתוך חוברת 'בית הלל' מס' 10)
תשובת האדם אל אלוהיו היא תמורה יסודית בנפש, והיא אמורה להטביע את רישומה על מעשיו. אף על פי שתנועת השיבה מתרחשת בראש ובראשונה בהכרה וברגש, אחד משלביה מתחולל בלשון. על פי הרמב"ם, אין די בתשובת הלב, הכוללת חרטה על העבר וקבלה לעתיד; מן השב נדרש גם מעשה לשוני. על האדם למנות בפיו את חטאיו, ואף ללוות את התהליך כולו במילים – לבטא בשפתיו את מה שגמר בלבו.[1]
אמנם במחזור של יום הכיפורים מצויים שני הווידויים האלפא-ביתיים – הווידוי הקטן ('אשמנו, בגדנו') והווידוי הגדול ('על חטא שחטאנו…'), שכנראה היו נהוגים כבר בימי הגאונים, אך מדברי הרמב"ם נראה שהווידוי, שהוא חלק מחובתו של האדם לשוב אל בוראו המוטלת על האדם בכל יום, אינו צריך להתנסח על פי טופס מוגדר כלשהו. אבקש להתבונן אפוא בנחיצותו של עצם מעשה הווידוי שאינו מנוסח בנוסח קבוע ומקובל, הווידוי המבטא בנאמנות את רחשי הלב והמשקף את המקום שבו מצויה נפשו של המבקש לחדש את קרבתו אל אלוקיו.
לשם מה נדרש השלב המילולי לתהליך רוחני עמוק זה? הווידוי היהודי אינו מעשה תקשורתי, כלומר, אין הוא העברה של מסר אל הזולת. אף אין בו ניסיון להקל על רגשות אשמה בפריקתם באוזני אדם קשוב – מטפל או כוהן-דת. לרוב הוא נערך בין אדם לבין עצמו ובינו לבין אלוקיו. אם כך הוא – מה צורך יש במילים? האם אין די באשר רוחש הלב?
את האדם רגילים לייחד מממלכת החי ברוח הממללת שבו, בכוחה של הלשון.[2] ואולם אין הדבר מדויק, שהרי היום מוכרות לשונות המשמשות בעלי חיים אחדים לסיפוק צורכיהם ואף לתקשורת. אכן, לשונו של האדם מופשטת ומורכבת לאין ערוך מלשונות אלו, אך לאחר שמצאו שאפשר להקנות סימנים לשוניים לכלבים, לתוכים או לקופים, נראה כאילו לא עצם האפשרות הלשונית היא המאפיין הייחודי לאדם. אולי יותר מאשר עצם היכולת להשתמש בלשון, מייחדת את האדם היכולת להתבונן בעצמו. אפשרות זו, הכרוכה במעין פיצול פנימי – התודעה של הסובייקט המתייחסת אל עצמה כאובייקט – היא היא מותר האדם על ממלכת החי. אכן, התבוננות רפלקסיבית זו יכולה להתרחש בוודאי בלא מילים הגויות אלא במחשבה דמומה. ואולם מילים הגויות בלחש או בקול, מילים כתובות או מודפסות, עשויות להיטיב עמה ולחדד אותה הן בעצם השהיית זרם התודעה, הן בכך שהשפה – המשרתת אותנו בדרך כלל בהקשר של שיחה, של תקשורת בין אדם לחברו – תעזור לממש את הפיצול הרפלקסיבי שבין הקולות הדוברים שבאדם לבין אוזני רוחו הקשובות להם.
התודעה המתבוננת בעצמה בלא הזדקקות לשפה יכולה להיות מוסחת בקלות על ידי גירויים מן החוץ או מתוך הדיפתן של מחשבות חדשות הזורמות וקולחות בתנועה מתמדת. המחשבה שאינה נעגנת במילים חמקמקה היא, מציצה ונכסית, מופיעה ונעלמת. ניסוחה במבעים לשוניים מייצב אותה, קורא אותה לסדר ומצווה עליה בהירות ומשמעת.
התעוררות רגשית לקראת שינוי עלולה להימוג בקלות. רגעים יקרים של התנערות מן הקיים, אולי מאיסה בו, או תשוקה לקראת שינוי עלולים להתנדף בלא שישאירו אחריהם עקבות. על כן נקראות המחשבות והרגשות אל עוגן לשון הווידוי. תועלתו הבסיסית של וידוי הפה נעוצה קודם כול בעצם ההשתהות. הנזקק לשפה מעכב את קילוח המעשים ואת זרימת התודעה החופשית ומאט את קצבם של גלי הרגש העוברים עליו ובו. המתוודה, המבקש בלשונו לברר את מצבו בהווה כמות שהוא, מפקיע עצמו בכוונה תחילה מתנועת החיים האוטומטית לשם דיוק ולשם הבהרה.
כך יתוודע המתוודה אל סיפורו שלו, אל הסיפור שלשונו בוחרת באותו רגע. אל השאלה העובדתית-לכאורה – היכן אני בעולמי – יצטרפו תיכף הרגש והשיפוט הערכי. במשפטי לשונו שלו יזמן השב-המתוודה את עצמו אל בית משפט פנימי.[3] בית המשפט הזה יכיל מצד אחד את מכלול עולם הרגש שלו, ומצד שני את ערכיו – את קולות המצפון, התורה או אלוקים, אם הופנמו בו. עמידה מדויקת מול הנרטיב שלו תפגיש אותו עם חיבוטיה, אשמותיה, הטחותיה והאשמותיה של נפש מסוכסכת, וגם עם יגונה, תשוקותיה ותסכוליה של נפש כמהה.
הווידוי מאפשר לאדם להיות הן המוען של הסיפור הן נמענו. המתוודה הוא מעצבו של הסיפור; הוא הבוחר את מוקד וידויו מתוך מכלול הנושאים המשמעותיים לחייו; והוא גם מי שבורר לו את המילים שבאמצעותן יביע את בחירתו זו. בין ביודעין בין שלא ביודעין הטקסט האישי של המתוודה עשוי לשקף גם רשת של קשרים שיהדהדו אל המוקד שבחר מתוך נפשו או מתוך הביוגרפיה שלו. הווידוי בפה, ויותר ממנו – הווידוי הכתוב, מאפשר למי שמבקש לשוב אל אלוהיו ואל עצמו להיות גם קולט הסיפור, שומעו או קוראו. אם ייפתח לבו להקשיב ברגישות אל דקויותיו של הסיפור החי שהגו שפתותיו או שהקלידו אצבעותיו, הוא יוכל לקרבו גם אל הבנת הכוחות הפועלים בו ולבסוף – אפילו להשלמה ולקבלה עצמית.
בשיח הרפלקסיבי הזה הופכת השפה את נפשו של האדם לזירת התרחשויות עשירה, אך גם מאיימת. הנפש מתפצלת בין דמויות אחדות: הדובר, המקשיב לו ומי שמדובר בו. בעת המודעות לחטא, בעת שהמתוודה מתגונן מול השופט הפנימי, עלול הזיכרון הקדום של חוויית אחדותה של הנפש להתעמעם. שעת דחק זו מרופפת גם את זיקתו של הפרט אל סביבתו ואל ההוויה כולה, והאפשרות שההוויה אחת היא כמעט נעקרת מן התודעה. אל האיום מתלווה בדידות קשה.
בשורת התשובה נשענת על אמון עמוק שמאחורי בית הדין הגועש בתוך נפשו של היחיד קיימת גם אחדות סמויה. בתשתיתה של התשובה רובצת ההנחה שלמרות הסערה המשפטית הרוגשת בלבו של הפרט, מצויה בתוך אותה נפש גם היכולת להאזין לסיפור הזה בקשב מכיל ומקבל.
החוטא המתוודה שיתקשה למצוא בתוכו קשב חונן כזה יתאמץ לחפש בתוכו זיכרונות אחדוּת שנאצרו בו עוד לפני שידעה לשונו מילה, בהיותו גָּמול דומם עלי אמו, אולי עוד בהיותו יונק או בירחי קדם עוד טרם ננער מרחם אמו, מעת שהיה אחד עמה.[4]
ואם אף אלה רחקו מתודעתו, עד שנבצר ממנו כל קשר עמהם, יבוא יום הכיפורים ויזכיר לו כי מתחת לשסעי נפשו שהמילים היטיבו לבטא, לחתוך, להבחין ולפורר, ממתין חיק אלוהי גדול, וממתינה גם נפשו, שאחת היא. רק לאחר שפיצל פצלות בנפשו באמצעות אזמל המילים, רק לאחר שהישיר מבט והישיר מילים להודות על שפגם בלא לטייח דבר, בא זמנו להיאסף אל עיצומו של היום ואל עיצומה של האלוהות המטהרת. כך נחתמת מסכת יומא, העוסקת ביום הכיפורים: "אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל".
אולם הצלילה במימיו של מקווה דומם זה אינה אלא סופה של הדרך. המעבר מן השטף האטום של מעשינו הנעשים בלא דעת או במיעוט דעת, אל עבר חיקה החם והדומם של התשובה, צריך לעבור דרך שלב הבירור והדין, שממנו יצמחו התובנות החדשות וממנו תעלה המחויבות לתיקון; ולשם כך נדרשת שפה. ביתר שאת תועיל כאן ההתבטאות בשפה האישית. עוד קודם שנפגוש בווידויי הסליחות הקולקטיביים שסודרו במחזור, כדאי שנתוודע אל עולמנו הפנימי באמצעות מילותינו האישיות. הווידוי האישי, שאינו פונה אל נמען אנושי זולתנו, שלשונו אינה מביאה בחשבון שום שיח חברתי מוכר או סוגה סגנונית מקובלת, יסייע לנו להיווכח במצבנו כפי שאנו רואים אותו – כפי שאנו מספרים אותו, וכפי שאנו מסוגלים להקשיב לו. אם ננסח את הווידוי האישי קודם שנבוא אל הווידוי המשותף, ייתכן שהתהליך יהיה אותנטי יותר ופורה יותר. תשובה של קיימא ותיקון של אמת לא יתחוללו בלא הווידוי, בלא פעולתה של הלשון שכוחה יפה בהגדרה ובחריצת משפטים. רק לאחר המילים הנוקבות תוכל הנפש החוטאת והדוויה להיתקן ולתקן, ויוכל העולם המסוכסך למצוא מרפא והכלה בחסדו השקט והצלול של יום הכיפורים.
צד אחר של הווידוי מודגש בנוסח הווידוי הגדול של יום הכיפורים, 'על חטא שחטאנו לפניך'. אולי יום הרחמים הזה, שבו עיקר מצוות וידוי לכול, הוא היום שבו הלשון האנליטית, כלי המשפט, דווקא תצמצם את עצמה ותפנה מקום למעשה לשוני אחר, מעשה שכולו אינטימיות – ההתחטאות. בעיצומו של יום הכיפורים המתוודה כבר אינו בודד, ולא עם נפשו לבדה הוא ישׂיח. לפני אלוקים הוא ישטח את חולשותיו כאישה המגלה את חטאיה כלפי אישהּ ושוטחת לפניו את כל מה שפגמה במערכת יחסיהם בשעה של רצון, פיוס ואהבה. רק משייפתחו השערים שהפרידו בין הנפש לבוראה, רק כשהיא תגיע נוכח פניו בלא חציצה ובאמון מלא, היא תרשה לעצמה להשתפך לפניו בווידוי המתחטא.[5]
[1] רמב"ם הלכות תשובה ב, ב.
[2] אונקלוס לבראשית ב, ז.
[3] ראו הרב הוטנר, פחד יצחק, יום כיפור לה. וראו גם הרש"ר הירש, חורב, פרק 98, על התפילה.
[4] ראו סיפורו של הקבצן העיוור, מעשה בשבעה קבצנים לר' נחמן מברסלב.
[5] בשם דודי, ר' עודד כי טוב.