כיריעה מקופלת וכסרט ארוך מאוד ונגלל וסתום כולו, הם דברי ימי עולם. מימות אדם הראשון ועד קץ הימים, נגללת היריעה, נפתח הסרט ומתגלות חדשות לתקופות תמונות שונות, לפעמים מזהירות ולפעמים עגומות, וכל מאורעות עולם עוברים עליה, על היריעה הנגללת הזו, כבני מרון.
גדול מאוד ורב מאוד, היה הטוב והיפה שהיה צפון בראשיתה של היריעה הזו, בעמודה הראשון, זה שפתח ה' לעיני אדם הראשון והראה לו גן עדן עליון בעולם התחתון. לא קצרה היריעה הזו בראשיתה, מהכיל ומכלכל את כל עולמו אשר ברא – אלמלא רצה האדם לראות מה למטה ממנו, מה למטה ביריעה ומה לאחור – "לדעת טוב ורע". למה היה לו לדעת את הרע עם הטוב, וכי מה חסר לטוב לבדו וכי הוא אינו ערב כל צרכו מבלעדי הרע? אלא שרצה והציץ לאחור, פתח דף ועמוד חדש ביריעה.
וכשנתגלתה לעיניו תהום איומה חושך וצלמות, יכול היה עדיין לאזור מתניו וכל כוחו למען חזור שוב לראשיתו. לא עשה כך, לא סגר את הפתח הראשון שפתח בגיהינום, למען צאת ממנו ולחזור לקדמותו, רק בתוכו של הגיהינום, בתוכו פנימה הוא ביקש למצוא מוצא של ישועה, וכך פתח פתחים חדשים, גלל את היריעה יותר ויותר, ורץ יחד עם המאורעות שנגלו והביאו אחד את השני, באין יכולת עוד לעצור בעד המירוץ.
החשבון הזה שלו, לא היה מוטעה לגמרי, שכן אמנם כך קבע קורא הדורות מראש, שביריעתו הארוכה מני ארץ, בהיגללה, יהיו מופיעים שם גם מקומות נופש, תחנות, ושם ציוני דרך קובעים לשוב לביצרון, במקום להיות מופקר אל המירוץ שלתוך מערבלי תהום. הנה המבול ששטף את כל זוהמת העולם שהצטברה, ויכלו בני נח כולם לעשות כוונים לצעדיהם עד מוצאם הראשון, הנה דור הפלגה והופעתו של אברהם אשר קרא בשם ה', הנה המעמד הנורא של מתן תורה לבחירי העולם, הנה דוד אבי משיח צדקנו ושלמה בנו, הנה בניין בית הבחירה בראשונה, יחזקיה, הבית השני והנה עוד וכו' – כל אלה היו תחנות ששם מצא העולם פרשת דרכים, האחת המשך והשנייה – חזרה. אלא שתמיד כשלו הברכיים מיד בצעדים הראשונים שבדרך חזרה, וחזרו שוב על עקבם לרוץ בדהרה ממקום גבוה אל מקום נמוך. וכך הולכים הדברים ונמשכים והיריעה עודה נמתחת והולכת וגדולה הזוועה האחרונה מן הקודמת לה – ה"עקבתא" שלפני ימות המשיח.
לכל תכלה ראיתי קץ, וגם לימים קץ. ומה אחרי כן? – כשימות עולם באו עד קיצם, כשתמורות בתמונותיו של הסרט האורך נגמרו, אז חוזר הסרט ונגלל שוב מאחור לפנים, מאחרית הימים אל ראשיתם – עד הגיעו שוב את הראשית הראשונה של האדם שלמפני החטא.
מי חכם ויבין פשר התמונות שבסרט העתים, התמונות העמומות שתכנן לא נתפרשו על ידי יודעי בינה לעתים, הידועים כנביאים בשעתם לתת להם פירוש נכון; מי חכם ויבין אימתי היה קיצה של היריעה ואשר משם התחילה שוב להיות נגללת אל ראשיתה; מי נבון וידע את הקצב שבמהלך הזה חזרה מאחור לפנים, שכן באחרית הימים, כל כך מעורפלים הם, עמומים ומטושטשים הם המחזות, עד שבעלי המאורות הלקויים אינם יכולים להבחין בהם ובמראיתם לדעת הנראו כבר או לא נראו עדיין. המחזות החולפים הללו שבאחרית הימים מעורפלים הם בשני מהלכיהם, אינם נראים ברור לא במהלך ה"רצוא" ולא במהלך ה"שוב". רק דבר זה בלבד נוכל לשער, כי בהגיע היריעה של ימות העולם, במהלכה של "שוב", אל אותן התחנות המאירות אשר האירו במהלך ה"רצוא" – וודאי תהיינה מאירות גם אז כבתחילה, אם לא הרבה יותר מזה.
אשר על כן, הנביאים האחרונים הם ודבריהם, קרובים הם לנו וראשונים יהיו לנו, לפני הנביאים הראשונים, הם ודבריהם.
בשבת הגדול, השבת שהיתה, הווה ותהיה הכנה לשבת שבתון של הגאולה, לאותה השבת קבעו לנו חכמינו בעלי האורות הבהירים להפטיר לסיים את ימי השעבוד, סיום שהנו הקדמה לגאולה – הפטרה בפרק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון, של הנביא מלאכי: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" וכו' – עד "זכרו תורת משה עבדי והשיב לב אבות" וכו'.
הרשות נתנה לכל אדם, שיהיה דולה ומשקה עצמו ואשר אתו מכל מי באר, ואף אם עמוקה היא מאוד, ויש בה בבאר הזאת מים בשביל להשקות את כל באי העולם והיא לא תחסר טיפה אחת. אף אנו נדלה מן הבאר הזאת, חפרוה נביאים, נדלה כפי כוחנו ונמלא את בית קיבולנו הצר והקטן מאוד. מן הבאר לא נחסר, אבל את חסרונינו – נמלא.
מעולי בבל היה מלאכי. הוא הגבר ראה עני עמו בשבט עברתו בגלותו – וראהו בתחילת גאולתו, עת פקוד ה' את עמו והשיב מעט משבותם. ראה ירושלים בתחילת בניינה, והיכל ה' בתחילת היווסדו שוב. גרם החטא וישראל לא זכה לראות את גאולתו אלא טיפין טיפין והפסקות גדולות בין טיפה לטיפה. רק החלו בביצורה של ירושלים והנה קמים עליהם זדים לחבל במלאכתם ולהרוס את אשר בנו הם. וידי שרים ונכבדים מישראל היו גם כן במעל הזה. רק החלו לבנות את בית המקדש, והנה גברה ידם של צוררי ישראל ובטלו את עבודת בית המקדש עשרים ושתיים שנה. לב העם נפל והנביאים שבאותו הדור עודדוהו. והנה בית ה' נבנה על מכונו וכל בית ישראל נרגשים מאוד. הצעירים שמחו מאוד והזקנים בכו על שהדרו של הבית הזה, לא בא להדרו של בית ה' הקודם לו, והנה דבר ה', דבר נחמה בפי נביאו חגי: ומלאתם את הבית הזה כבוד וכו', לי הכסף ולי הזהב וכו' גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון וכו'. ויאמן העם ושמח שמחה גדולה. ואף לקול תוכחת הנביאים שמעו ולקול שליחיו עזרא ונחמיה, שהביאו את העם בברית עם ה' גואלם וכרתו אתו אמנה.
רק כעשר שנים עברו מן היום שנוסד שוב היכל ה', והנה הנביא מלאכי מרעים בקול ה' דברים קשים כגידין וכשוטים כבדים מאוד מאוד.
דבר לו עם הכהנים והנושאים פנים בתורה, ודבר לו עם העם כולו.
באוזני הכהנים אשר רק אתמול שבו לגדולתם להורות דרך לעם להיות תורת אמת בפיהם, להשיב רבים מעוון ולשמור דעת – באוזניהם הוא קורא לאמור: לכם הכהנים בוזי שמי וכו' מגישים על מזבחי לחם מגואל וכו' באמרכם שלחן ה' נבזה הוא וכו', מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם וכו', ואתם סרתם מן הדרך הכשלתם רבים בתורה וכו'. הוגעתם ה' בדבריהם וכו' באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה' וכו'. או איה אלוקי המשפט.
(ואל תתמה על החפץ. כך היה ביום המר ההוא. זה היה דבר ה' בעת נסתם החזון, וכך יהיה גם דברו בעת ישפוך ה' את רוחו על כל בשר ומלאה הארץ חזון).
– ובאזני כל העם הוא קורא לאמור: חזקו עלי דבריכם אמר ה' ואמרתם מה נדברנו עליך? – אמרתם שוא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צב-אות. ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלוקים וימלטו. אז נדברו יראי ה' וכו'…
בשוטים ודאי לא דיבר הכתוב. וכן לא פנה הנביא אל היודעים את איוולתם ומתכוונים להעמיד פנים כתמימים. מי שאומר: שווא עבוד אלוקים וכל דברי הגידוף הזה – היאך ישאל ויאמר: מה נדברנו?…
אלא, הבט במקרא ודרשהו. לא אמרו חלילה שקר היא עבודת האלוקים, אלא אמרו: שוא. כלומר: דבר שלא על מנת לקבל פרס הוא בא אלא על חינם. העובד את ה' אין לו לחכות ל"בצע", לשכר, – ואף על פי כן יעבדנו. העובד את ה' צריך שידע מראש כי היא תביאתהו ללכת "קדורנית" מפני עבודתו – ואף על פי כן יעבדנו. אם אמנם רשעות אין כאן בדברים האלה לכשעצמם, שכן כך הוא באמת אחד מיסודות העבודה שלנו, שלא על מנת לקבל פרס אנו משמשים, לא למען הבצע אנו שומרים משמרת, והנקל בעינינו ללכת קדורנית מפני ה' צבאות, מללכת ח"ו קוממיות נגדו – לא, רשעות אין בדברים הללו, אבל התחסדות שוא יש ויש בהם!
המתכוונים לאמתתם של הדברים או שמתכוונים להתחסד בהם בלבד – בזאת ייבחנו:
הלוקחים על עצמם מרצונם עבודה ללא פרס וללא בצע, מאהבה הם עושים זאת. עבודתם – היא שכרם ויסוריהם לא "קדרות" היא להם אלא תענוגות וגאון רוח. הם לא יחניפו רשעים אלא בוז יבוזו להם: הם לא יישאו פנים למי שהשעה משחקת לו אלא קום יקומו כנגדו כי פריחתם – עשב, וציצם – אוון, עד אשר כתמר יפרחו הם עצמם וכארז אשר בלבנון, בבוא שעתם.
אבל הבאים להתחסד, ולבם בל עמם – לא מרצון ומאהבה הם אומרים ועושים, אלא אנוסים הם מפחד ומיראה. פחד יפחדו מפני כל. הם מפחדים לנטוש את אלוק עושיהם ועושים את עבדותו, אבל הם גם מפחדים מפני עושי הרשעה שהשעה היא שלהם. הנם נתונים תמיד בין שני הפחדים האלה, וזו הפשרה שלהם עושים: את תקוות המחר אינם עוזבים, כי חפצים הם באמת, שהגילולים יעברו מן הארץ, אלא כל זמן שהם עוד לא עברו מן העולם, לפי שעה בלבד, ו"עתה" – הם כופפים קומתם לזדים. ואף גם זאת, אינם עושים כמעשי הזדים חלילה, אלא רק "מאשרים זדים"…. כלומר: הם עושים ואנחנו רק בשתיקתנו מאשרים את מעשיהם. הקולר בראשם תלוי…
ומכיון שהם באים לכלל התחסדות של שווא, כבר אינם יודעים גבול להתחסדות הזו, ואינם נמנעים מלהכשיל רבים בתורה ולגלות פנים שלא כהלכה, באמרם: כל עושה רע – טוב בעיני ה' וזהו המשפט. כלומר: אנחנו את טובתם של הרשעים איננו רואים. אבל ה' רואה ויודע גם את הטוב החבוי בהם, ומשלם להם כמשפטם… "גם נבנו עושי רשעה"! – תאמר שלחינם?… "גם בחנו אלוקים", פעמים רבות שהיו בידי ה' ואפפום צרות רבות ורעות, נתנסו בניסיונות קשים וה' עשה להם נסים – וימלטו. – תאמר שכל זאת עשה להם ה' ולא היו ראויים?….
…אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו וכו'. ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו וכו'.
אז ביום ההוא, כשהכהנים בוזים שמו, וכל פה מן העם דובר שווא, יראי ה' שבאותו הדור, למי ידברו ומי יקשיב להם, היאך הם יזימו את דברי ההתחסדות, הרי כל הטענות נכונות הן; הבניין הוא בניין, והנסים הם נסים, וברע יש אמנם גם טוב – הכול אמת, אלא שהלב יודע אם לעקל או לעקלקלות. די להם ליראי ה' כשיאמרו פעם אחת את אשר בלבבם כלפי הכהנים וכלפי העם, אם ישמעו ואם יחדלו. טוב להם להללו, שידעו לפחות כי יש מי שיודע את נגעי לבבם. לומר, רשאים הם, אבל אין להם לחכות עד אשר ייענו. את המענה והתשובה הנכונה, רק בעצמם בלבד הם יכולים למצוא.
אז נדברו הם לבדם, בינם לבין עצמם. וכשנדברים, הם אומרים את היפוכו של מה שהעם מדבר "בחזקה".
וכך הם אומרים: שכר רב יש בעבודת אלוקים השמור לעולם הבא, וגם שכר טוב מחכה להם עוד בעולם הזה. לא קדורנית נלך אלא בראש מורם. זדים לא נאשר, אם נבנו עושי רשעה, – ק"ו שייבנו עושי צדק; אם נמלטו בוחני אלוקים אשר מוסר לא לקחו – כל שכן שיימלטו ההולכים בתום לבטח ילכו!
…"ואפילו הם שניים שיושבין ועוסקין בתורה" ("יושבין" – ולא כעושים את מלאכתם בעראי, אלא בהתמדה, בסדר ובעקשנות. "ועוסקין" – כאדם הטרוד בעסקיו, ולא ברמייה ולא באשליה הוא מסדר אותם) – "השכינה שרויה ביניהם שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". ומי מקשיב לדבריהם של החולמים הללו, אשר אין בידם מאומה והם אומרים שהכול שלהם? – ויקשב ה'! ומי מקבל אמריהם? – וישמע! כביכול הקב"ה נשמע להם; ומי הוא זה אשר הציב את רגליו על קרקע מוצקה, על הצור החזק אשר לעולם לא ימעדו קרסוליו, ומי הוא זה שזכרו לא ימוש? מי הוא זה שעושה היסטוריא? – לא עושי הרשעה המרובים, אלא יראי ה' השניים שנדברו יחד – "ויכתב ספר זכרון לפניו!" רק הם יעשו היסטוריא! ומניין שאפילו אם חשבו לעשות מצוה ולא עלה בידיהם דבר הנראה לעינים שהקב"ה קובע להם שכר – "תלמוד לומר: ולחושבי שמו".
….ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר (נחשב בין עובדי אלוקים ו)לא עבדו….
ואל תתמה על החפץ. כך היו הדברים בימים ההם, זה היה דבר ה' בעת נסתם החזון וכך יהיה גם דברו בעת ישפוך ה' את רוחו על כל בשר, ומלאה הארץ חזון, במהרה בימינו אמן.
בהדי כבשי דרחמנא למה לנו, ואנו אין לנו אלא מה שהנביא קרא, וקורא: זכרו תורת משה עבדי!