מורך בלב
מששבו המרגלים וישיבו דבר אל משה ואל כל העדה, כל אשר דברו באותה שעה, הכל אמת היה וידוע היה לכל העם. שכן הכל יודעים היכן עמלק יושב ומה הוא עמלק לישראל, והכל יודעים את האמוריים שגיבורים הם, וכן ילידי הענק ידועים היו בעולם. וכן משה אומר לישראל: 'אשר אתה ידעת וגו' מי יתיצב לפני בני ענק' – אלמלא הוסיפו בדבריהם לומר 'אפס'; 'אפס כי עז העם היושב בארץ'. עז העם ואנחנו עזים מהם; עמלק יושב בארץ הנגב – ונכה אותו כאשר הכינו אותו כבר; ילידי הענק שראינו שם – נפול יפלו לפנינו ונשמידם כמו שנשמדו העמים הגדולים הרבים והרמים כענקים שישבו לפנים בארץ מואב ובשעיר ובעמון, ועמים קטנים מהם וחלשים מהם ירשום וישבו תחתם – שכך רצה הקב"ה המנחיל ארצות. כך היו צריכים ישראל לשמוע את דברי המרגלים, כיון שהוסיפו 'אפס' – לא העידו אלא על המורך שבלבם.
האמן האמינו בה' שיכול לעשות להם נסים ונפלאות ולמסור רבים וחזקים ביד מועטים וחלשים, אלא שלא האמינו בעצמם שיהיו ראויים לנסים אלה ושעל ידם ייעשה הנס; והיה איש מהם כי יחטא ואשם – ויסתר ה' פניו מכל העם ויפלו נשיהם ובניהם בחרב, מפני הסתר הפנים – והרינו שוב כבמדבר הזה שבכל עת ובכל שעה אין לנו חיים בדרך הטבע אלא מצפים לנס בלבד… ותעבור הרנה בקרב בעם.
ועדיין לא גילו את כל מורך לבם אלא ברמז בלבד, אמרו 'אפס כי עז העם', עד שכלב הרעים בקולו, קול מלא בטחון בכוח ישראל הבחור מכל העמים ושעם כל חולשותיו עולה הוא בכוחו על עמים גדולים וחזקים ממנו. עם ישראל, גם דרך הנס הוא דרך הטבע שלו, כי חפץ ה' בו אפילו כשהוא חוטא לפניו, ולעולם אין האב מואס בבניו ולא שונא אותם ואפילו יש בלבו עליהם – 'עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה'; כמידתנו היא הארץ ודיו הכוח אשר בנו כדי לרשת אותה ולהתנחל בה לעולם!
כיון שכלב גילה את כל לבו, לב הארי, אף הם גילו את כל מורך לבם הם ואמרו: 'לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו'. 'ממנו' – כביכול, כלפי מעלה אמרו. גם כאשר הוציאנו ממצרים, 'ביד חזקה' הוציאנו, שהיתה מדת הדין מקטרגת עלינו כי אין אנו ראויים, וכפסע היה בינינו לבין אבדננו במצרים, ועל הים; ולאו בכל יום נוכל לצפות ל'יד חזקה' כנגד מדת הדין, והלא מלאי עוון ופשע אנו ומה לנו כי נצפה תמיד לנס, שיהפכו עלינו סדרי בראשית תמיד?
פלטרין של מלך
כה אמרו המרגלים: הארץ שאנו באים לרשת אותה – כולה כמחנה שכינה היא, כאשר כאן במדבר. לא רק מעולה היא משאר ארצות, אלא אינה דומה להן כלל. פלטרין של מלך היא – לא נוכל לעלות אליה כי יוצאי מצרים אנו, ולא הגענו להיות בני פלטרין.
הראיתם ארץ שכזו, שבניה, או גדלים כענקים עד לשמים ודומים לנפילים שלפני המבול, או מתים כזבובים – כל כולה אינה אלא גן עדן מן השמים לזוכים לו, או שאול וגיהנם לשאינם זוכים!
כה דברו המרגלים שגיבורים היו בעמם, כל נשיא בהם; אם בארזים נפלה השלהבת – מה יעשו אזובי הקיר – 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא'. העם חרץ לבדו את משפטו: 'או במדבר הזה לו מתנו'. מעבדות פרעה יצאו ולכלל נוחלי ארץ הבחירה עדיין לא הגיעו. העם האומר 'הלא טוב לנו שוב מצרימה' לשוב לעבדות ולשפלות ובלבד שלא נישא בעול הגדול של חירות עליונה ובאחריותה, אינו ראוי להיות עליון על כל הגויים. העם החושב בעצמו כי פשעיו כל כך מרובים ולא עזבוהו עדיין עד שהקב"ה שונא אותו בגללם ואומר להשמידו, מעיד הוא על עצמו שהחטא והפשע עדיין שוכן בקרבו ולא יצלח להתרומם עליהם. אפילו משה רבינו אוהבם של ישראל ונושאם כאשר ישא האומן את היונק וסובלם גם כשהם חוטאים, לא ערב לבו לבקש עליהם רחמים לבטל מהם גזירת 'אם יראה איש באנשים האלה, הדור הרע הזה, את הארץ הטובה' וגו'. אינו מבקש עליהם אלא שלא ימותו כולם במגיפה, מפני חילול השם. אבל לארץ זו אין הם ראויים לבוא. 'והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ' – כך אמר למרגלים בצאתם לדרכם. שכל הרוצה לטעום מפריה ולשבוע מטובה של הארץ, הוא צריך ללבוש תחילה חוזק וגבורה. עכשיו, ששבו משם רפויים ונפחדים – לאו בני הארץ ההיא הם, במדבר הזה יתמו.
בכייה לדורות
'אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני אקבע לכם בכייה לדורות' – כלום נוקם ונוטר הוא הקב"ה ובעל חימה? ועוד, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה – ואלה הדורות מה חטאו. והלא די להם לדור של הבנים הראשונים שהמתינו בכניסתם לארץ ארבעים שנה עד תום כל דור אבותיהם?
ואם בעוונות הבנים גלו מארצם אחרי כן, מה קשר בין חטאת האבות לפורענות הבנים שנגזרה להיות ביום שחטאו האבות, בתשעה לחדש אב?
אלא כך הוא מצע הדברים.
בעוון בכייה זו של חינם לא גזר הקב"ה 'במדבר הזה יתמו' אלא על האבות שחטאו, והבנים שלא חטאו באו לארץ וירשוה. תאמר שהבנים מנוקים מעוון זה של כפיית טובה מכל וכל, והלא כל כוחו של האב בבנו. אכן, לא יומתו הבנים בחטא האבות, אבל שקד הקב"ה על הבנים שיהיו נטהרים משורש החטא הזה הנטוע בבנים מירושת האבות, ותחת אשר מאסו האבות בארץ חמדה בבכי של חינם ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' יהיו מתקנים חטא הראשונים בבכי של דורות רבים, אשר יבכו בכל ארצות פזוריהם על ארץ חרבה, וגם כי יהא להם מרגוע שם ויחיו ברווחה – לא ישכחו את ארצם ויבכו עליה בכי אמת ויזילו דמעה על ארץ חרבה וישתוקקו לעלות ולחונן עפרה גם בשממותה ויאמרו: 'ינעם לנפשי הלך ערום ויחף עלי חרבות שממה אשר היו דביריך'.
אמור מעתה, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שבשעה שגזר עליהם חורבן וגלות בדורות אחרונים, קבע שעת הגזירה באותו יום של החטא הראשון, כדי שיהו הבנים מתקנים בבכיים שבדורות רבים את אשר קלקלו האבות הראשונים, וכל עמי תבל יאמרו, אך בנים הם לציון וכל כובשיה ומחריביה זרים הם לה – יצאו מתוכה ושבו בנים לגבולם!
אומרים עליו על נפוליאון קיסר צרפת, שפעם אחת עבר על פתח בית הכנסת בפאריז ביום תשעה באב, וראה שם יהודים יושבים על הארץ ומבכים ומקוננים את חורבן מקדשם וארצם, כאשר היה אסון שפגע בהם אך אתמול – עמד משתומם ואחר אמר: אני נשבע שיש אחרית טובה לעם זה בארץ שלהם! – היכן מצינו עם אחר בעולם שישמור אבלו ותקותו אלפים בשנים ולא יפוגו ממנו לעולם?!