חטא נדב ואביהוא ביום השמיני / רות בן ארזה

16פרשתנו עוסקת ביום השמיני למילואים. אהרן בסיוע בניו הקריב על המזבח לראשונה קרבנות בעדו ובעד העם, ובכך הכשיר את המזבח לעבודת הקודש, לאחר מכן נשא את ידיו ובירך את העם. ואכן – יצאה אש מלפני ה' ואכלה את הקרבנות, העם נתמלא שמחה ויראה גם יחד ונפל על פניו.

בשיא המתח, אירעה טראומה – 'וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ד'. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה'.  (ויקרא י', א-ה)

פרשנים רבים התייחסו למהות חטאם של נדב ואביהוא, ולמניע שלהם. אביא כאן את דבריהם של שניים מגדולי החסידות: ה'שפת אמת' ורבי צדוק הכוהן מלובלין:

לדעת ה'שפת אמת' (בשם זקנו, הרי"ם) נדב ואביהוא פעלו מתוך רצון טהור להתקרב לה' ולידבק בו, אך למרות כוונתם הטובה, כיוון שפעלו ללא צו אלוקי נענשו. אלה דבריו:

'והנה נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים רק שהיה חסר הציווי'; 'כח ציווי זה חשוב מן הכל'; 'מי שעושה רצון הבורא אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצויה, הרי זה הכח מצד פקודת ד' – כמאמר אשר קדשנו במצוותיו וצונו'.

'שפת אמת' שם אפוא את הדגש על הציווי, יותר מאשר על תוכנו. ההתלהבות הדתית יפה וחשובה כשהיא נלוית לעשיית המצווה, אך אינה עומדת בפני עצמה, ובודאי לא תבוא כתחליף למצווה.

רבי צדוק הכהן מלובלין התייחס באופן אחר להתלהבותם של נדב ואביהוא. לדבריו הבעיה בהתלהבותם היתרה היא שההתלהבות היתה למעלה ממדרגתם ולא היו להם כלים להכילה:

'אבל ידוע למאן דעיילי ונפקי כי דבר זה כפי מדריגת האדם וצריך ליכנס בהדרגה ממדריגה למדריגה אבל אם ישיג השגה שלמעלה ממדריגתו יוכל לצאת נפשו כענין (חגיגה יד:) בן עזאי הציץ ומת מתוקף ההשגה. וכן מיתת נדב ואביהוא היה על דרך זה, ובמתן תורה גם כן בדיבור אחד יצאה נשמתם (שבת פח:), שלא היו מוכנים כולם למדריגת נבואה, אלא שהוריד טל של תחיה, היינו שפע חיות חדש שנעשו בריה חדשה, וכן בכל השגה שלמעלה ממדריגה. והבעל תשובה שזוכה בשעתא חדא ברגעא חדא לתכלית השלימות כידוע גם כן כשקונה עולמו בשעה אחת תצא נפשו כר' אלעזר בן דורדיא בעבודה זרה (יז.)'.           (רסיסי לילה, נח).

ר' צדוק אינו מתייחס לעניין הצו ושמירתו, אלא למדרגה שבה שרוי האדם בשעת פעולתו, שאם יחרוג מגבולותיו הוא עלול להביא את עצמו לכלל סכנה של ממש מאחר שאין לו את הכלים להכיל אור רב מכפי מידתו. נדב ואביהוא שאך עתה נמשחו לכהונה, לא עברו תהליך איטי ומדורג של התנסות בעבודה, והכניסו את עצמם למצב אקסטטי ורצון להידבקות בשכינה, מצב שהיה גדול מכפי מידתם ומדרגתם הנפשית, ועל כן נשרפו חיים.

 

אני תוהה האם יש משמעות לעובדה שהדבר אירע ביום השמיני דווקא, כפי שהתורה מדגישה, לאחר שבעת ימי המילואים של התקדשות והתכשרות לעבודה?

– יום השמיני הוא למעלה מסדר הטבע, שהרי שבעה ימים מהווים יחידה שלמה בפני עצמה – שבוע. היום השביעי, יום השבת, הוא פסגת השבוע, יום של התרוממות רוח ועלייה רוחנית. הירידה הגדולה ביום שלאחר השבת, עלולה להוות סכנה אם אין ממשיכים מקדושת השבת ליום הבא ולא מנתבים אותו לפעולה של עשיית מצווה וכד'. לכך אנו מלווים את השבת בצאתה ליום השמיני, ובכך שואבים מן השבת קדושה לימות החול הבאים, כדי שלא נבוא חלילה לידי נפילת רוח ושקיעה בחיי המעשה. דוגמא נוספת היא מצוות ברית מילה הנעשית ביום השמיני להולדת התינוק – על ידי מצוות הסרת הערלה נכנס הילד בבריתו של אברהם אבינו ונשמר מסכנה. גם בשנת השמיטה יש 'תוספת' לאחריה. וכך לאחר שבע שמיטות מקדשים את שנת היובל.

בדומה ניתן להוסיף גם את חג 'שמיני עצרת' בתום שבעת ימי החג. חג הסוכות משופע במצוות ובשמחה, קרבנותיו המרובים, הבאים גם על אומות העולם, כדרז"ל, מבטאים את ההתפשטות וההתרחבות שבימים אלו. ניתן לומר שמצוות החג מגינות מפני התפשטות שאין עמה מעצורים, ומנתבות את השמחה בגבולות הראויים. לעומת זאת 'שמיני עצרת' הבא אחריו, אין בו מצווה מיוחדת והוא מתאפיין ב'עצירה' – התכנסות והפנמה של ימי החג הקודמים לו, חג אינטימי בין עם ישראל לריבונו. בכך נמנעת התפשטות למחוזות מסוכנים מצד אחד, או נפילה רוחנית ונפשית מצד שני.

ובדומה, חג השבועות הנקרא בתורה 'עצרת', שחל כעבור שבע שבתות תמימות מחג הפסח, גם הוא זמן שמיני ש'זקוק' לשמירה ועצירה. הקרבת התבואה החדשה והבאת הביכורים למקדש מנתבים את הזמן החדש למצווה ועבודת ה'.

אם כן, ייתכן שהיום השמיני, המסמל את מה שלאחר הסדר ושלמעלה מן הטבע, חשובה בו ביתר שאת העמידה היציבה והשמירה על הכללים. ההתפשטות ביום זה אל מעבר למסגרת המצווה, עלולה להיות מסוכנת יותר, וכפי שאירע לנדב ואביהוא, שפעלו ללא צו אלוקי ומבלי שהיתה להם מסוגלות לפי מדרגתם, להכיל את האור האלוקי שנכספו לידבק בו.