"אני היום ילדתיך" – מהפיכה שהיא בסוד ה"היום"
קובץ ראשון – חנה
בלידת שמואל מתוך תפילת חנה העקרה יש תוספת קומה על קומת אדם שבנו האימהות אף הן מתוך עקרות ותפילה.
אפשר לומר שהאימהות ילדו ("אחורנית") את זה שהורים לא היו לו – את "אדם" בכך שילדו את בני ישראל הקרויים אדם (יחזקאל ל"ד, ל"א). בבנייתן יש משום ראשית מחודשת שבה מתאזנת אותה בריאה ראשונה של האדם, יציר כפיו של הבורא לבדו, אֱלֵי עשייתו מתוך עמל ויצירת כפיו של אדם – אבות ואמהות הנושאות כפיהן בתפילה. ניתן אולי מעתה לפתור כתוב זה שקדם לבריאת האדם בבראשית א, כ"ו שנתקשו בו בגלל לשונו של רבים – "נעשה אדם", כנבואה לעתיד שהגשימה את עצמה על ידן של אימהות ואבות. וכשם שמעשה שמים וארץ מותנים היו ורופפים עד שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" בסיני, כך בריאת האדם ממוסמסת ומפוספסת, מושהית ומותנית הייתה עד לתיקונה ולבריאתה מחדש לאחר 20 דורות של קללה וקלקלה, עד להופעתן של נשמות חדשות של אבות ואימהות הקונים את בחירתם /בכורתם בדין שיחוללו אותה מחדש. כך אמנם מתאר הנביא ישעיהו (נ"א) את יצירתם זו של אברהם ושרה מבשרי האיפוס מחד גיסא והראשית האנושית החדשה, מאידך גיסא:
… הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: ב הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ:
בציורי יצירה אלה של ישראל נוקט הנביא בשימושי לשון תואמי בריאה המתכתבים עם תיאורי בריאת (ויצירת) האדם: בראשית ב' "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וגו'" (וחז"ל: עשאו כגולם וכו'), תהלים קל"ט: רוקמתי בתחתיות ארץ… גולמי ראו עיניך… , איוב י': הנה כחומר עשיתנו…הלא כחלב תתיכני וכגבִנָּה תקפיאני , (ולהבדיל א"א הבדלות מזכירים הם את דרך הפיסול של מיכלאנג'לו שראה כבר בגוש האבן את דמות האדם שבא לפסל וכל שעשה היה לגרוע את האבן ולהגיע אליו). אברהם מדומה כאן לצור קשה וגבישי שממנו נחצב העם ושרה למקבת בור ממנה נוקרה יצירת המופת של ישראל, שרה איננה יולדת אלא מחוללת – בוראת, מתחילה, ממציאה, פורצת את אותה לידה שכמוה כבריאה חדשה. (בדומה לכך מתפרשים פסוקים אחרים בתנ"ך עם הפעל חו"ל, כגון הפסוק במשלי ח' בו אומרת התורה "ולפני גבעות חוללתי– נבראתי (רד"ק), או בתהילים נ"א "הן בעוון חוללתי"- נבראתי (מצודות), ובתהילים כ"ט "מחולל אילות" – במובן של מוליד אותן לאחר שבדרך הטבע אינן מסוגלות לעשות זאת בכוחות עצמן, ועוד).
מעתה יהפוך האדם שנברא בצלם דמות תבניתו של אלוקים ללא התערבות הורים לילד יולד לנו, בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו… (ישעיהו ח') – כילד הנולד להוריו ומוליד את עצמו והופך את הילד שבו לבן.
וכמאמר המשוררת (זלדה)
לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו
לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתנה לו אהבתו
——
לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו מותו
ברוח זו אפשר לתלות באימהות גם את לידתם של אברהם יצחק ויעקב כאבות ואת לידתן שלהן את עצמן כאימהות של עם נולד כי עשה ומוליד וגואל עולם.
כך מתקיים צו הבורא התובע מהאדם "לעשות" – להרחיב, לכבוש, למלא, לעבוד, לעבד, לקחת "אחריות אישית" על עולם המעשה בכלל ועל מעשיו בפרט ולהמשיכו אל נקודת המלכות החיה והמקיימת אותו גם אם נסתרת ונאלמת עד ימלוך האדם על הנפרדים ויאחדם ויאחזם בכסא כבוד ה' מלך והוא "יושב על כסא ה'" ומגדיל ישועות מלכו של עולם.
נתבונן בתפילת חנה העוברת מסע מפותל של תפילה עד הגיעה לרגע השיא בו היא הופכת לנבואה ומטשטשים הגבולות בין השבח, הבקשה והמענה. רגע זה מתרחש עם הפיקחון לאותו חסר מודחק חדר לפנים מחדר בחדרי הלב וזועק להתמלא דרך "שליחיו" – צערי האדם והעולם. משנוגעת בו חנה במלוא הזַכּוּת היא נענית מייד ויש שמואל. לא בכדי תחשב תפילת חנה כמיצויו של כוח התפילה וכ"צעקתה האחרונה" הנובעת מ"הַיום אם בקולו תשמעו"/תשמיעו ובן דוד בא.
יפה יבטאו את התרחשות התפילה הזאת בשילה המלים (הלקוחות מהקשר אחר) באיוב מ"א:
"אחד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא-יָבוֹא בֵינֵיהֶם, אישׁ-בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ (איוב מ"א),
רצון ברצון נפגשו; ולִבָּא בַּעֵי בְּלִבָּא נגעו –
תפילת חנה בתפילת הקב"ה ליבו של עולם, המתפלל זה עידנים (של שופטים) מתי תבוא אלי ואֵָראֶה… והמענה מראש מקדם הוכן.
מכאן עוד נכונו לנו עלילות, מהמורות ונפילות בדרך, ופעמים שיוותר רק הגעגוע, ויתכן אף שיהיה הגעגוע ארוך עד אין קץ אך לא תחדל תאוות מלך ("אביון") מקרב הארץ להדהד ולפעם בה עד תקום שכינה מעפרה ותושלם קומת אד"ם – אדם דוד משה/משיח.
כדרכו של שמואל בספר שופטים אף בראשית ספרו זה הוא בוחר לספר את המציאות המנשבת בשלהי תקופת השופטים (המתארכת זה 332 שנה או יותר…) דרך מראות הנשים (הצובאות פתח אוהל מועד). האקספוזיציה של סיפור חנה בפתיחת הספר מפגישה בין ניגודים – חנה לעומת פנינה, אלקנה לעומת שאר העם, עלי לעומת בניו, עלי לעומת עצמו (שתי פנים לו; מול בניו ומול אלוקיו) ולעומת השופטים קודמיו ועוד. כללית ניכרת בעיני המתבונן כבדות ועייפות החומר ה"פעיל" משך תקופת השופטים, ניכר שהוא תר לו בלי מודע אחר מיתה נאה.
חנה (עפ"י המסופר במדרש שמואל – זקנה בת 130), בראשית הספר היא "אישה מחוקה", סגורת רחם ועייפה מרצון. עקרותה של חנה מתחדדת נוכח הסביבה הוולדנית (לכאורה) בה היא מצויה. על ידה יושבת רבת הבנים – פנינה ולה יש, הבה נקרא להם – "ילדי פנינה" (כמושג), ועוד יש שם נשים עם תינוקותיהן המביאות את קיניהן לכוהנים אשר בשילה, כל זה מלווה ברעש של חאפלות והמולה, ובקיצור "הולך שם שמח"… בולטים בהיעדרם הגברים שאינם עולים מסיבותיהם והנשים שאינן עולות לרגל, לרגל המלאכה ולרגל הילדים אשר איתן ולרגל היותן עמוסות בטן.
כיצד מתגלגלת חנה למקום הבלתי ידידותי אליה בעליל, מה היא עושה בתוך כל הצרמוניה הזאת (של נשים וטף) בשילה? ליודע תעלומות להוגה דעות לבוחן לבבות פתרונים. אל-קנה שכנראה איננו שועה אל חנה, לשוועותיה ולאיומיה (בנוסח של "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי"), ופנינה צרתה הנהנית לצערה (אף שלשם שמים התכוונה) גררו אותה (גם השנה) כפי הנראה לזירה זו של בית התפילה אשר בשילה כמקום המסוגל.
שם מזומן לחנה "נשף מסכות" של אהבה נוטפת ומרעיפה עליה מנות אפיים כלעג לרש עד כדי אבסורד. חנה חווה את התלות שהייתה לה בבעלה כבדידות מצמיתה. בעלה עסוק בילדיו, ילדי פנינה, לכולם ייתן מנות, ומשדר לה תוך כדי כך ספק טרוניה ספק לעג כאומר: חנה, למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך? עד מתי תסתגָרי? הסירי מררתך מעליך! ועד מתי תתלי בי את קיללתך? "התחת אלוקים אני אשר מנע ממך פרי בטן?!" ושמא מסתפקת את באהבתי, שאנוכי "טוב לך מעשרה בנים?! אז נא לך… קחי לך מנה אחת אפיים!" אכן אלקנה ופנינה עשו כל זאת "בעבור הרעימה", ואין רעמים שאין אחריהם מטר, להביאה על כורחה לתפילה שתזכה לבן, ואילו אלוקים חשב מחשבה אחרת: שאישה זאת, (נביאה זאת), במצבה זה, במקום זה, בזמן זה, תבין נכוחה את פשר עקרותה מתוך הקשרו הרחב של המצב, ותזכה בבן, ועוד איזה בן, הנראה…
וזה אשר יקרה: סערת חנה במקום "מנוחה" זה של שילה רק תחריף ותעצים אצלה את המודעות לעקרותה, לעקרות שהיא סמן של תקופה.
חנה נוכחת נפקדת, שרויה בבדידות מודעת ומזהרת וכמוה גם הם – שבטי ישראל.
שורי הביטי וראי חנה והקשיבי מבעד לרעשים את לחשה של שילה….כמוה, כמוך, כמותם של שבטי ישראל, תקועים בתוך מעגל קסמים, בתוך ריטואל שחדל לפעול ולפרוץ את חדלונו, חדל להאמין שרוצה, להאמין שיצליח לצאת מתוך ארצות נחלתם של שבטים שבטים מנוחלים ומנוהלים ניהול מזדמן, ומה בסך הכול מבקשים – לחיות את חייהם בשקט. אך שבט שבט בתורו מוצא עצמו בתוך גזרת גורל (כך נראה…) שחוזרת ומכה בו… העמים (שלא הוריש, שעימם אף השלים) שוסים ובוזזים ומבזים אותו וניחא לו במידת ההסתפקות בהישגים הזמניים, בהצלתו ע"י מושיע שקם לבסוף ומשחררו מהעול התורן בחמלת ה' עליו… ניחא לו בנחלתו השוקטת (הלוואי) בין לבין המלחמות ובהתרפקות (נוסטלגיה…) על כל אגדות העוברות השופטים העוברות בשבטים מדור לדור ומתחזקות אותם.
דור עיקש ופתלתול בהרגליו. דור… עקר.
כחנה אהובת אלקנה (ואלוקיה) ועקרה כן השבטים אהובי אלוקים ועקורים מעַם, היא גם הם נקרעים בין אהבת ה' אליהם שאינו נוטשם בעת צרה לבין הרצון להיחלץ מההשלמה עם החלקיות ולצאת מהריחוק, מהפירוד, אבל מה ואיך עושים?
חנה בשילה מה שאין כן הם, נחשפת אל קלף מנצח שאיבד אצל העם את כוחו עקב הריחוק ("המוצדק" לדידם) משילה כי רחק מהם המקום… כי שחיתות פושה בו… כי עבר זמנו, כי אינו רלבנטי עוד… אולי בלי שהתכוונה לכך בהתחלה, היא נשאבת לתפילה.
אשת אלקנה הלוי האיש מהר אפרים עולה מימים ימימה עם בעלה במסירות נפש להשתחוות ולזבוח לה' אלוקיו ולאחוז בו חזק לבל חלילה יישמט המרכז השוקט הזה שבשילה עם השופט הכהן הזקן היושב בו.
שלוש קריאות שונות בתפילת חנה, שלוש מדרגות של תפילה (שניתן אולי להקבילן לשלוש הקריאות של ה' אל שמואל. פה גם שם מסתיימת השלישית בנבואה ובהיענות, בהיענות ובנבואה, אצל חנה כן אצל ושמואל קדמה לנבואה ההימצאות בשילה בלא שבחרו בה אלא כנתון, כאקספוזיציה פותחת סיפור, ואכמ"ל).
הקריאה הראשונה של חנה היא ללא מלים אלא בעצמה של ההתפתחות הבלתי צפויה למודעות לעצמה ולמצבה, בבקיעת הרצון המת בקרבה לילד – הרצון התחתון הפשוט להיות "אישה ממומשת", להיות אימא כמו כולן, כפי רצון הטבע המפרה… למה נבחרתי אני על ידי מה שנדמה כגורל עיוור להיות עקרה? במה נשתניתי אני אף פחות והרי כל איבריי כשירים… (חז"ל על: "ותתפלל על לבה"), נראה שעתה בשילה מגיעה היא להבנה שהטבע עצמו הוא נס ושיש נס ההופך את הטבע ומכאן קצרה דרכה להכרה שאולי חפץ ה' בתפילתה… נפרדת חנה מכל המובן מאליו ומתבודדת בינה לבינה בתפילת ללא מלים אלא כנותנת לעקרותה הכואבת לדבר כמו את מלות הפז של המשוררת רחל: "בן לו היה לי, ילד קטן שחור תלתלים ונבון לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן. ילד קטן… עוד אחכה כרחל האם, עוד אתפלל כחנה בשילה, עוד אצפה לו".
הקריאה השנייה של חנה יוצאת מאותה בדידות והתבודדות ונכנסת לחוויית התפילה.
כמה טוב להתפלל! טוב מכל תענוג אחר… ועונג העמידה נכחו של ה' בכל עוצמת הרגשות לכשעצמו מעמיד, מקים את חנה השפופה על רגליה.
ט וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן ישֵׁב עַל-הַכִּסֵּא עַל-מְזוּזַת הֵיכַל יְהֹוָה:
י וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהֹוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה:
יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהֹוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ: ….
יג וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה:
נראה כי כאן עומדת חנה על פשר עקרותה; מבינה היא שמשהו בכוחה התקומם בתוך תוכה בבלי מודע מלעסוק ביישובו של אותו "עולם ישן" ומרוצה מעצמו, כן, גם זה שהיא פוגשת פה בשילה במלוא פרצופו. נוכחת היא פתאום שפנינה וילדיה אינם מהווים עבורה מושא של קנאה כי אם של צער ודחייה. ניחא כבר לעולם ב"ילדי פנינה"… עתה מבינה חנה שעקרותה היא מחאה נגד סתמיות הטבע המשתלטת על כל חלקה/נחלה טובה, מתקומם כנגד המשכיותו האוטומטית של עולם שאיבד כיוון.
מתוך הכרה זו עולה תפילתה קומה אל ויתור על הרצון הראשון – ללדת ילד לשם מימוש פשוט של האימהות, ולבחור ברצון נעלה יותר; באֲמָהוּת (3 פעמים בפסוק י"א), להיות אָמָה של ה' (מטבע שישתמש בו דוד, התוצר המאוחר של תפיסה זו בתהילותיו: "אנה ה' כי אני עבדך בן אמתך פיתחת למוסרי"), ובנדר היא מתחייבת לתת לה' את אותו "זרע אנשים" שייתן הוא לה לכל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו.
כמה יאה פירושו של הביטוי הקשה בהקשרו זה של הקריאה השנייה: "ותתפלל על ה'" – בתפילה זו חנה לא על עצמה לספר היא יודעת אלא על ה' היא מתפללת על בדידותו… במסתרים תבכה נפשו… על עקרות נשיית עולמו… חנה בוחרת כל כולה להיכנס תחתיו ולהיות כלי לרצונו.
זוהי המדרגה הגבוהה ביותר של תפילת האדם שעמידתו נוכח ה' מבטלתו ומאחדתו עם רצון גבוה. אין בוויתור זה כלום מהשפיפות ומהמסכנות אלא מן החתירה עד כדי מפגש עם שורש הרצון "חקרני א-ל ודע לבבי, בחנני ודע שרעפי… (תהלים קל"ט)".
שפת התפילה של חנה בקריאתה זו הינה מילולית מלמולית, אין בה מן הצעקה של "מה תצעק אלי…" או של "ויצעקו בני ישראל אל ה' ותעל שוועתם…" ואין בה מן הדמימה של "וידום אהרון", שמא יש בה "קול דממה דקה" (שהשקט הוא הצועק)? לא. נראה כי אין כאן צעקה כלל כי אם דיבור מפורש שהוא בשליטה עצמית מלאה, כזה שהיא שומעת מה שפיה מדבר ואין שומע עימה, כדיבור המתחייב בנדרים: "איש או אשה כי יפליא לנדור" – "ארי יפרש לנדור נדר" (אונקלוס) "אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו" (רמב"ם הלכות נדרים פרק ב' הלכה ב'). "וחנה היא מדברת על לבה" – למי היא מדברת? מצד אחד יש פה לב לבה קשוב מאד לדיבוריה, לב המהווה כתובת לדיבוריה, אך בו בתוכו מתקיים מפגש עמוק עמוק עם לבו של עולם. כל זה אינו נכר לעין אך מצד שני נִראוּת יש כאן של תנועות שפתיה. עודה מדברת מחוברת לעולם החיצון ועושה עליו, על עלי, רושם בלתי מובן. הוא מבקש הסברים… מלים מלים ונענה בדברים המסברים את האוזן, עתה כשנשללת הנחתו וניתנת לו תשובה כלבבו נותן הוא לה את ברכתו ברכת כהן: "לכי לשלום ואלוקי ישראל יִתּן את שֵלָתֵךְ (!) אשר שאלת מעמּו".
תפילת חנה היא אפוא תפילה חדשה המאספת אל קרבה הכול – את הפנים וגם את החוץ במינונים מדויקים המצביעים על חיבור יחיד ומיוחד בין הרצון המניע הראשון לבין הסעתו והפגשתו עם מחוז חפץ חדש, עם ארץ חדשה, היינו עם רצון חדש (שאין ישן ממנו).
תפילה שכזו חייבת להסתיים בשביעות רצון ובשמחה משל כבר נענתה.
וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד:
וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהֹוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ יְהֹוָה:
הקריאה השלישית
א וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהֹוָה רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:
ב אֵין-קָדוֹשׁ כַּהֹ' כִּי-אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ:
ג אַל-תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת הֹ' (וְלֹא) [וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:
ד קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ-חָיִל:
ה שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:
ו הֹ' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל:
ז הֹ' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף-מְרוֹמֵם:
ח מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:
ט רַגְלֵי (חֲסִידָו) [חֲסִידָיו] יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי-לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר-אִישׁ:
י הֹ' יֵחַתּוּ (מְרִיבָו) [מְרִיבָיו] (עָלָו) [עָלָיו] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם הֹ' יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:
בתפילת חנה היה פילול (=ייחול) והיה פילול (=מלחמה כמו בפסוק "ויעמוד פנחס ויפלל…") על פי הפירוש הרווח על הפסוק "ותתפלל על ה'", ואילו כאן בקריאה/תפילה שלישית יש תפילה במובנה הנקי (ה"עתידני" משיחי), תפילה שרובה שבחים על מציאות שלימה מבוררת, מתבררת, מתבהרת שמתוך מבט – על על המציאות כולה בבחינת "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם". זוהי מעלה של תפילה שכל מרעין בישין הסתלקו מינה, כמוה כשירת העתיד של "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני וגו'" (ישעיהו י"ב), זוהי תפילת משיח שעיקר כלי זינו הוא התפילה (מליקוטי מוהר"ן), הנובעת מהכרה מפותחת והכי בוגרת שיש שכל אדם עשוי להגיע אליה לרגעים בחייו והיא וממנה קצרה הדרך לנבואה.
כמו בתהילות דוד שבהן לרוב בקשותיו כאילו כבר נענות אף כאן.
חנה חותמת את תפילתה בפסוק " ה' יֵחַתּוּ (מְרִיבָו) [מְרִיבָיו] (עָלָו) [עָלָיו] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ: האם בקשה יש פה? האם הכרזה ותודה על מציאות שכבר נתונה לה?
עיין בהמשך הספר ותיווכח. שמואל הנביא המושח, שאול, דוד מלך ישראל חי וקיים.
בוא יבוא במהרה (כבקשה וכמענה גם יחד) אמן.
יפהפה!