רגיל בפי צדיקי אמת, כי בתשעה באב מי יכול לאכול, וביום הכיפורים מי צריך לאכול. נראה כי חלקו האחרון של המשפט הזה עולה מלשון חכמים בפרק יום הכפורים (יומא עד,ב).
כך היא סוגיית הגמרא שם: שנו רבותינו: "תענו את נפשותיכם" – יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער? – תלמוד לומר (בסמוך): "וכל מלאכה לא תעשו", מה מלאכה שב ואל תעשה, אף עינוי-נפש שב ואל תעשה (ולא שתקום ותעשה דבר המענה אותך). ואימא (ועדיין יכול אני לומר): היכא דיתיב בחמה וחיים ליה (כאשר כבר יושב הוא בחמה וחם לו), לא נימא ליה קום תוב בטולא (לא נאמר לו קום שב בַּצֵל, אלא שב ואל תעשה דבר להפסיק את העינוי, ובכך קיים את מצות העינוי, או כאשר) יתיב בטולא וקריר ליה, לא נימא ליה קום תיב בשימשא (כשכבר יושב בצל וקר לו, אין אומרים לו שב בשמש, והרי קיים עינוי בשב ואל תעשה)?! – מה מלאכה לא חילקת בה (אלא לעולם איסורה בשב-ואל-תעשה), אף עינוי לא חילקת בו (כלומר מדובר במניעת אכילה ושתיה ורחיצה וכו' שהיא תמיד בשב-ואל-תעשה, ולא רק במקרים מסויימים). עד כאן.
דברי הגמרא ביסודם מובנים, אך בולט (עד כדי צרימה) הלשון "לא נימא ליה קום שב בצל" – לכאורה נכון לומר "נימא ליה לא תשב בצל", שהרי במצות עינוי עסקינן! ואם ננקוט בלשון זו גם במסקנא, יעלה לנו שגדר מצוות העינוי ביסודו הוא, שאין אומרים לו לאדם קום אכול, אלא שב ואל תאכל, כלומר רשאי אתה שלא לאכול! כדי להבין את פשר הדבר נלך אצל איסור המלאכה שממנו למדנו על אופי העינוי.
כשאומרים לו לאדם "שבוֹת ואל תצא לעבודה", האם המשמע הראשון הוא ציווי של איסור? כמדומה שלאו דווקא, אלא יותר משתמע פטור מן העבודה, כלומר אינך חייב לעבוד בזיעת אפך ויכול אתה לקחת חופש ולנוח בביתך! אכן מאחר שבדרך כלל יודע האדם שפרנסתו תלוי במלאכתו (מגזרה שנגזרה על אדם הראשון שהרע את מעשיו וקיפח את פרנסתו-שלא-בצער מלאכה), טבוע בו בפנימיותו צורך נפשי בעשייה (וממילא גם סיפוק – גם אם עצם המלאכה אינה מהנה אותו במיוחד – מכך שמבסס את מעמד פרנסתו), ומשום כך יש לצוות על איסור מלאכה בשבת, אך בפנימיות אומר-מקרין לך המְצַוֶה: עלי ואל צוארי! אין לך מה לדאוג, יכול אתה לקחת חופש היום כאילו כל מלאכתך עשויה, ו'הכל יהיה בסדר'! לא יחסר לחמך אלא להיפך, בריאותך תהא משתמרת ופרנסתך מתברכת (בניגוד לחכמי היוונים שהיו מלעיגים על איסור המלאכה בשבת, ואומרים כי על פי חוקי הטבע, אדם שעובד ששה ואוכל שבעה, סופו למות ברעב!…).
וכך הוא הדבר לגבי האכילה, פעולת חילוף החמרים המתמדת, מצד עצמה אינה מכובדת במיוחד, וגם מתישה ומייגעת את הגוף שאינו נח לרגע מן העיסוק המפרך הזה שאין לו סוף, אך העובדה הברורה שחיותו של אדם תלויה ישירות במזונו שאוכל, היא זו שמטביעה באדם את הצורך באכילה (ובדרך כלל אף את ההנאה העצומה מכל נגיסה, כאדם המציל את נפשו, שהרי אילו יאבד את תאבונו-תאוותו, עלול הוא למות מבלי משים…). אילו היו 'מגלים לאדם סוד' שאינו חייב לאכול לקיום נפשו, ואדרבה – מן הסתם היה לומד לוותר על ההנאה המפוקפקת הזו, וטוב לו ולגופו ולנפשו.
משה רבנו עליו השלום, במאה ועשרים ימיו על ההר, למד את הסוד הזה, איך להיות פטור מן האכילה והשתייה ולהיזון מזיו השכינה [ויש אומרים במסכת סוטה כי לא מת משה, אלא לאחר מאה ועשרים שנותיו – שכנגד 120 ימי-סיני שלו – עלה להר ומת שם – לאותו "שם" שהיה "שם" עם ה' 120 יום עומד-ומשמש ללא אכילה ושתיה], ואנו כולנו מצווים ועומדים להצטרף אל משה ביום האחרון לצומו הארוך, ביום הכיפורים, אבל בפנימיות מוקרן לנו עם זאת כי מסוגלים גם-אנו לטעום משהו מטעמו של הסוד הזה, שבאמת אין צורך לאכול בכל יום, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (וככתוב בתורה אצל המן (שבזכות משה! שעוסקים בו באריכות בגמרא בפרק יום הכיפורים!), וממילא סר-לשעה המתח החברתי וקנאת איש מרעהו, כי כל עמל אדם לפיהו והנפש הרעבה לא תימלא תאותה, אלא ביום הכפורים שאז "תאוה באה" (תאוה עולה יום כפורים), ממוצא פי ה' אשר עומדים כולנו לפניו מטוהרים ופטורים מאכילה ושתייה וכל הכרוך בכך.