לאורך כל דרכו של יוסף, החן והיופי כמו צוררים זה לזה: כשיוסף נושא חן ואהוב אצל אביו, הוא (וגם אביו) נוטה לממש את העובדה: מתייפה בכתונת פסים, נוקט בעמדת ביקורת כלפי אחיו הנופלים ממנו, ושבוי או שרוי בחלומות של גדולה – ואז הריהו מאבד את חינו בעיני הסביבה. וכשהוא נופל מיופיו, מופשט מבגדי מלכותו, נזרק לבור ונמכר למצרים, שוב מוצא הוא את חינו בעיני פוטיפר; כשהוא מממש את החן בהתייפות, סלסול בשערו בלשון חז"ל, שוב קורה משהו והוא מושלך ממעמדו ומגדולתו אל הבור – מאבד את יופיו בכדי למצוא שוב את חינו בעיני שר בית הסוהר.
היופי הוא לכאורה 'שלי', הוא מתייחס אלי ומתאר אותי, וככזה הוא עלול להיות בליטה חיצונית, לגרום לי להשקיע בו (כאותה ריבה, במדרש איכה, שאמרו עליה "כמה נאות פסיעותיה של זו!" ודקדקה בהן ביתר שאת עד שנפלה), להתגאות במה שבעצם אינו שלי (ראו מעשה נאה בנדרים ט,ב) , וממילא להרגיז את הסביבה או לגרות אותה עלי.
בניגוד לעצם הבלתי מתכלה, הבגד בוגד, מאחר שהוא חיצוני לי, נרכש ושייך לי, יכול אני גם לאבד אותו ולהיתפס עליו – "ותתפשהו בבגדו" – וזו ההזדמנות שלי לוותר עליו, להשיל מעלי את החיצוניות המושקעת, להפסיק להזדהות עמה ולחזור אל עצמי כפי שעשה אותי אלוקים; "בלעדי", כלומר בלי התוספות שלי והעזרה מצדי. גם אם בעקבות כך אושלך לבור ואאבד לכאורה את יופיי ה'אובייקטיבי', היא הנותנת שאמצא חן. החן לעולם אינו שלי, אם אני נושא חן בעיני אחרים הרי זאת עקב פשיטותי המאוזנת, החפה מכל בליטה – גם לא בליטה של קדושה – "אסתר ירקרוקת היתה" (מן הסתם משום ש"לא בקשה דבר" להדגיש את יופיה הטבעי), והוא שגרם לה לשאת חן בעיני כל רואיה.
את השיעור האחרון בנושא קיבל יוסף בתוך בית הסוהר עצמו. כאן הוא כבר בתוך הבור, יודע שאין הדברים תלויים בו, לא על פיו יישק דבר אלא "לאלקים פתרונים", פתרון החלום ופשר המצב בכלל. ואף על פי כן עדיין איננו בביטול גמור (לומר בפה מלא "בלעדי" כפי שעתיד הוא לומר כעבור שנתים ימים לפרעה). וכשעולה הפתרון בפיו יפה וטוב, מאת ה' מן השמים, אינו יכול שלא להוסיף משלו "כי אם זכרתני… והזכרתני… והוצאתני" – מה שמצריך שנתיים נוספות של המתנה לשם התבוננות והפנמה אישית של המסר, כמו שיבואר.
כפי שלמדנו מתורתו של רבנו בעל מי השילוח, שר המשקים ושר האופים הם בעצם השתקפות של יהודה ויוסף העומדים לפני מלכו של עולם. הראשון קרוב אצל המלך ומגיש לו כוס יין המשמח אלוקים, הוא כעין 'בדחן החצר' של המלך – כפי שאכן מכנה הזוהר את דוד, הראש לבית יהודה, הנושא כוס ישועות ולו נאה לברך – שתפקידו 'לשמח' את המלך, ולפעמים, אולי לעתים קרובות מדאי, הוא נכשל ועובר הוא את גבול המותר – כמו זבוב מתעופף מאי-שם, 'מן השמים', ונכנס לכוסו של המלך. חמור מאוד! אבל מה לעשות – זה אופי התפקיד. הנכונות להיכשל ולהפוך את עצמך לבדיחה היא חלק מן העניין, ואולי אף מרבה את השמחה. זהו עולמו של בעל התשובה, המכניס עצמו לבירורים ובוחן את הגבולות, עולם של עץ הדעת טוב ורע, והכול כמובן בשביל לברר הטוב מן הרע, (או את הטוב שברע – שבעצמו נעשה בכך 'כיסא' לטוב ואף מתברר לזכות, ומאת ה' מן השמים הייתה זאת).
ואילו השני, שר האופים, 'עובד בתנאים טובים' – יש לו מטבח מודרני, נקי ומשוכלל לאפות את מיטב לחמו של המלך באופן מושלם, וזה בדיוק מה שהוא עושה – כפי שהצדיק-בתולדה (כי באיזשהוא מקום, הכול בידי שמים ואפילו יראת שמים, לפחות לגבי "צדיק עליון" כיוסף) עובד את עבודתו בשלמות שאין כמוה. ואולם אבוי לו אם ייכשל ויימצא צרור בלחם! צרור אינו מאוס כזבוב, אך הלב מרגיש ואומר שקרה כאן דבר חמור שאסור שיקרה ולוּ פעם אחת! מעשה שאין לו מחילה שהנכשל בו מחייב את ראשו למלך.
באופן אינטואיטיבי שפט אם כן יוסף אל-נכון לחסד ולשבט. אולם נדרשות לו שנתיים ימים – לאחר שכבר ישב עשור שלם, כנגד מה שחטא במעשה כלפי עשרת אחיו – להבין-בשורש ולהפנים את מצבו ומעמדו כלפי אחיו, להפיס את דעתו (פיוס אותיות יוסף) ולהפיג את קנאותו-קנאתו (קנאה בגימטריא יוסף), את הטינא שבלבו על מה ולמה נבחר למלכות-עולם דווקא יהודה (ודוד) הבלתי-טהור, הנוטה לילך אחר לבו ולהיכשל, זה שקופה של שרצים תלויה לו מאחריו – ולא הוא, הצדיק השלם החכם והזהיר והיפה כל כך. ניתן לתאר שבשנה אחת מבין ו'תופר' יוסף (- בן פורת) את חלומו של שר המשקים ופתרונו-תרגומו בקדושה, ובשנה השנית – מה שקשה יותר – פותר ומתרגם את חלום שר האופים כלפי עצמו, ו'מבין את הבעיה שלו'. וגם את זאת מבין, שמאחר שפתר ביושר ובאמת הרי "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו", ובעצם הפתרון הוא השתחרר מן הבעיה (כשם שבאופן מקביל, דוד בכעסו ה'גזעי' על העשיר שנטל את כבשת הרש, מוכיח ששכלו ויושר לבו הטבעי לא ניטמטם בעקבות החטא, ולכן גם ה' העביר חטאתו ובררו לזכות, ואכמ"ל), ונתלה שר האופים תחתיו-כפרתו, והוא ראוי ליכנס ולילך למלכות. ("והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי" – עוף עולה יוסף בגימטריא. אולי רומז שיוסף בפתרונו – "שהרי כל החלומות הולכים אחר הפה" – "אכל" את שר האופים].
עוד זאת יש להרגיש מחלום שר האופים, שיש בו נטייה לצמצם השפע ולהשתהות מלהוציא מתחת ידו את מעשה ידיו להתפאר, עד שהעוף מקדים ואוכל את המוכן למלך – הקליפה חוטפת מן הקדושה מחמת נדנוד גאווה והתפארות המלווה את מעשה הצדיק (ה'גמור' והשלם בעיני עצמו).
זה מביא אותנו להקביל לענייננו את שבע שני השבע – בחינת דוד שר המשקים, אשר לו נאה לברך על היין, וכעניין שאמרו "ושבעת" זו שתייה – ושבע שני הרעב, בהן יש לצמצם ולקמץ – בחינת יוסף הצדיק הזהיר. העובדה שיוסף יודע לקמץ דווקא בשני השובע, על מנת להשפיע בשופי בשני הרעב, מלמדת שיוסף השלים בעצמו לגמרי את ההתכללות בין המידות, ולמד שכל עניינו שלו, של היסוד-צדיק, להשפיע למלכות ולא להתמוגג ולהשתהות ולהנות ולהתפאר בזקיפותו-ומעלתו באופן שעלול חס ושלום להריק כוחו לריק ולהשפיע לחיצונים.
[בכללות מזכיר העניין הזה את השליש, 'שר הקיצוב', בשנות הרעב שהיה בימי יהורם, שלא האמין (כי בעצם לא הסכים, כי מה תהא על משרתו…) בנבואת אלישע "כעת מחר סאה סלת בשקל בשער שומרון" – ותהי לו כן, וכשהמלך הפקידו לחלק את השפע העצום ניסה כפי הנראה (בהתאם להגדרת משרתו) להאיט את הקצב, "וירמסו אותו העם בשער וימות"].
ברוח ימי חנוכה החלים תמיד בפרשיות שבין וישב ומקץ, נסיים ונאמר בקיצור כי השבטים רואים ביוסף "יון" חיצוני המתגדר ומתבלט ביופיו-צדקתו, באופן המרשיע את כל האחרים ומגלה קלונם ומוציא דיבתם רעה. ואולם בסופו של דבר התברר יוסף על מידותיו שהוא צדיק-אמת העולה על גדותיו ומצדיק את כל האחרים ומשביר להם בשופי, ולמחיה שלחהו אלוקים לפניהם.
כאשר מוסיפים את הצדיק לפני היון הרי לנו ציון (בגי' יוסף)! יוסף עולה מיוֵן מצולה בה טבע, ומבית האסורים יצא למלוך.
"ועוררתי בניך ציון על בניך יון" (זכריה ט,יג). כן תהיה לנו במהרה בימינו אמן.