.
משה ועמו לעולם לא יפרדו.
מאז נעשה משה רועה לישראל, קשר עמם קשר אל אהבה שלא תימוט לעולם. לא זז מהם יום אחד מלבד שלוש פעמים של ארבעים יום וארבעים לילה שעשה בהר, לא למענו כי אם למענם בלבד. ארבעים יום הראשונים – לקבל עבורם לוחות הברית; ארבעים יום השניים – לרצות על עוונם, עוון העגל; והשלישיים – להביא להם לוחות שניים עם בשורת 'סלחתי'.
לא זז משה מחבב את עמו תמיד, בלכתם עמו ועם ה' בעקמומית כמו בלכתם ביושר. הלכו ביושר – חיבבם; הלכו בעקמומיות – ריחמם יותר – אוי לבנים רחומים שמונעים טובה מעצמם! ונתן נפשו עליהם עד שמילא חסרונם. לא עלה על דעתו של משה שייפרד מעמו קודם שיביאם לגבול נחלתם ויניח להם מכל אויביהם מסביב וישבו בטח ואז יבנה להם בית הבחירה שיהיה קיים לעד; –
עד שנגזרה הגזרה עליו ועל אהרן אחיו: 'לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם' (במדבר כ).
התחנן משה להעביר מעליו את רוע הגזרה, ויתעבר ה' בו למען עמו ולא שמע אליו, ויאמר ה' אליו: 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' (דברים ג) – טובת עמך היא זו, טובת בני דורך שהוצאתם ממצרים, ובמדבר הזה תמו ונשארו קבורים כאן – טובתם היא שתישאר עמם גם אתה עד אשר יפקוד ה' אותך להחיותך עוד בתחייה על פני האדמה – או אז יחיו ויעלו גם המה – 'עלה אל העברים הזה, הר נבו וגו' ומות בהר אשר אתה עולה שמה, והאסף אל עמך (דברים לב) וגו'. הנאהבים והנעימים, דין הוא אשר בחייהם ובמותם לא יפרדו – – –
שמע משה כך, השלים עם הגזרה. מאותה שעה ידע משה כי ימות במדבר ובאיזה יום ימות. הרי ישלים הקב"ה שנותיו מיום ליום. וגם לא יעכב את בואם לארץ עוד שנה תמימה. ביום ז' באדר נולד – ביום ז' באדר שנה זו יאסף אל עמיו; –
והדור הזה החדש, דור באי הארץ, מה יהא עליהם? – מהם ייפרד ויאמר להם דברים, דברי פרדה. הוא גופו יישאר כאן אבל דברים שלו ילכו עמם בכל אשר ילכו וילוו אותם תמיד בכל עת ובכל מקום – – –
שלושים וששה יום מלאים כנגד שלושים וששה יום חסרים
אילו ניתנו למשה עוד שלושים וששה ימי חיים עלי אדמות והיה קיים עד יום ארבעה עשר בניסן באותה שנה, היה ממלא ארבעים שנות הנהגה מיום אל יום; כיוון שבא יומו ליפטר מן העולם בז' באדר, חסרו לו שלושים וששה יום מלהיות נוהג בעמו ארבעים שנה מלאות, עשרים ושנים יום מחודש אדר ועוד ארבעה עשר מניסן; –
אותם שלושים וששה יום שחסרו לו, מילא אותם בשלושים וששה ימיו האחרונים, בימים שבין ראשון בשבט עד ז' באדר. ימים אלה עשאם מלאים וגדושים כאילו כפולים היו אותם הימים. הקהיל את כל ישראל למגדול ועד קטון; המסווה שהיה על פניו מאז קרן עור פניו וכל ישראל יראו מגשת אליו, הסיר מעל פניו, עתה יראוהו כל ישראל בזיוו ובקרני הודו. קרא להם ונגשו אליו ודיבר לפניהם את כל הדברים שבספר זה, ספר משנה תורה. שינן להם מצוות שלימדם כל ארבעים שנה וחידש להם דברים מה שלא לימדם עדיין. הזכיר להם מעשה אבותיהם שגרמו תלאות והזהיר הבנים מלהיכשל עוד. הרבה להם תוכחות ומוסר ואזהרות רבות מלהינקש בתועבות הגויים וכרת עם כולם ברית שנייה בערבות מואב שלא תופר עוד, ונתן להם ברכות – 'אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך' (דברים כח), וקללות מאה חסר שתים – 'אם לא תשמע' וגו'. לאחר מכן – 'וילך משה' (לא) מאיש לאיש ומאוהל לאוהל שיראהו כל אחד מהם בגילוי פנים ויתברך כל אחד מברכת פיו וייפרד מכל אחד לחוד. ולבסוף אמר להם שירת 'האזינו' שקיפל בה מאורעות כל הדורות למן הדור הראשון ועד הדור האחרון, וגמר ב'וזאת הברכה אשר ברך משה' (לג) – לכל שבטי ישראל, שבט ושבט כברכתו. את הכול עשה בשלושים וששה ימים האחרונים. ביום שבת החל, שראש חודש שבט באותה שנה חל בשבת; ובשבת של השביעי באדר כילה – שש שבתות וביניהן שלושים ימי חול שנעשו כולם קודש קודשים, הכול בגילוי פנים (בלי מסווה) ובמורא גדול כעין המורא בגילוי שכינה ובחלחלה גדולה שחל ורעד כל העם על כל יום שהלך, וקרב יום מותו של רבם ואביהם ולא יראוהו עוד – – –
ולא עם דורו לבדו דיבר משה דבריו, כי את אשר היה עמו עומד אז לפניו ולפני ה' אלקיו ואת אשר לא היה שם עמו אז – עם כל הדורות. עם שומעי לקחו ואמריו וקוראים בתורתו, שבכל דור ודור; וכשם שקולו של משה באותם שלושים וששה ימי הפרדה היה נשמע וחודר לתוך לבם וכל עצמותיהם של שומעיו הראשונים והיה הולך וחזק מיום אל יום והיו חרדים מלאבד הגה אחד שיצא מפיו, כי 'אלה הם דברי משה האחרונים!' – כך בת קולו של משה מאז, עדיין מהדהדת באזנינו גם עתה היום, בכל שעה שאנו קוראים, לומדים ועוסקים בספר זה, ספר דברים, ספר משנה תורה – רבינו משה מדבר עם דורו ועם דורנו – אלה דברי משה האחרונים שהוא מדבר עמנו – ולא נחרד?!
כך, בחרדה זו, אנו פותחים אזננו וכל עצמותינו תשמענה אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל – קול גדול ולא יסף עוד עד עת קץ.