"ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו… ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" וגו' – מן הלשון משמע שהיזמה היתה בעיקר של תרח, אבל היציאה בפועל מיוחסת לשניים – "ויצאו אתם" – עם תרח ועם אברם. לוט עם סבו ושרי עם אברם אישה (ראה חזקוני), כי כשבאים לשלב הביצוע נכון לחלק האחריות. וייתכן שאברם היה גם ביזמה, ואולי היה אף עיקר בה, אלא שמדרך ארץ לחלוק בכגון זה כבוד לאב ולא לשתף בנו עמו אלא בהמשך, כמסייע לו.
ואולם גם ייתכן שאברהם מצדו לא היה עוזב את אור כשדים, ממלכת נמרוד, שהיתה אז 'מרכז העולם' על אף כבשן האש (הרמוז ב"אור") והסכנות העתידיות, כי זהו עניינו, לפעול 'בגדול' ולקרוא בשם ה' ברוב עם בלא לחשוב חשבונות ולהרתע מסכנות. וגם בארץ כנען הוא הולך ונוסע להגדיל ולהרבות השפעתו, ואינו חושב פעמיים לפני שיורד למצרים (שגם היא כמובן מרכזית יותר מכנען), כי אברהם מטבעו אינו קשור לארץ מסויימת, כי הוא "האדם הגדול בענקים" (כאדם הראשון הצופה מסוף העולם ועד סופו כדרז"ל). ומשום כך נוטה אברהם מתחילה לישמעאל – "לו ישמעאל יחיה לפניך" – הדומה לו בטבעו, טבע החסד המתפשט ולא נקשר למקום, אלא "על פני כל אחיו נפל", ו'אינו מבין' ללבה של שרה שהיא הפכו, לשון שררה וגבורה של צמצום, ולבנה שתלד כיוצא בה, שטבעו יראה והיצמדות למקום מסויים. (כך יש לפרש לשון רז"ל "אברהם ושרה טומטומין היו", כלומר אינם פתוחים זה לטבעו של זה ולכך אינם מסוגלים להוליד במצב זה).
[ואולי ניסיון העקדה בא על רקע סברה עמומה של אברהם שאולי לא ניתן לו יצחק אלא על מנת להקריבו, ולהודיע לכל באי עולם שאין עניינו בפרטי ובמקומי המצומצם אלא בכללי האוניברסלי. וה' הטוב יכפר בעדנו].
לפי זה, הכתוב להלן בברית בין הבתרים: "אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת" יתפרש הוצאתיך כנגד רצונך וטבעך, על ידי שנתתי בלב אביך את הרצון לצאת משם ולחזור אל מולדתו-שמעולם, חרן שבעבר הנהר (כמו שהראה לנכון הרמב"ן כאן. ובחרן היה ונשאר נחור בנו ולא יצא כלל לאור כשדים), ומפני כבודו הוצרך גם אברם לצאת עמו. ובפרט אם מחמת פעולותיו שלו בניתוץ הפסילים, כנודע לנו מדרז"ל, נסתכן גם תרח אביו ועל כל פנים סר חנו לגמרי בעיני נמרוד, ודאי אין אברם רשאי להזיק לקרוביו גם אם טבעו העצמי הוא מסירות נפש.
ולפי זה, מה שנאמר כאן "ללכת ארצה כנען" אף שכוונת תרח היוזם היתה לחרן – משום שכפי הנראה כל עבר הנהר (-אחד משני עבריו) שאינו בשטח שיפוטו של נמרוד, מכלל ארץ כנען שגבולה הצפוני הוא פרת, ככתוב בברית בין הבתרים. [וארץ כנען עצמה כפופה ממילא – אחר שאין מגעת שם יד נמרוד, ראש האימפריה הצפונית – לאימפריה הדרומית מצרים, שאליה יורדים לשבור אוכל ברעב וכיוצא. משום כך אפשר גם לכנותה 'מצרים', וכפי שנתפרש בסדר עולם ובתרגום יונתן, הפסוק "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" שמונה את השנים מיציאה זו מאור כשדים, חמש שנים לפני "לך לך", ואם כן גם ישיבת ארץ כנען עד חרן בכלל "ארץ מצרים". וכן בתרגום הזקנים לתלמי הוסיפו בארץ מצרים "ובשאר ארצות", והיינו ארצות הכפופות לה וקרויות על שמה].
ואולם יש לפרש גם באופן אחר – במידה מסויימת הפוך מן הקודם – שיזמת תרח עיקרה לצאת מאור כשדים למולדתו בעבר הנהר כנ"ל, אך כוונת אברם ביציאתו היתה "ללכת ארצה כנען" שהיא במהותה הפכית לתרבות נמרוד ואור כשדים, וכמו שהוכיח סופו על תחילתו, שאכן שמה הגיע כעבור חמש שנים בציווי ה' [ומסתבר כי ציווי ה' אינו מופיע בחלל ריק אלא על רקע ההתעוררות התחתונה הקודמת (על דרך "יהיב חכמתא לחכימין", וכן בסנה: "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו" וגו'), שהיא כוונת אברם ביציאה הראשונה]. ולכן ביציאה ללכת בכוונה זו רמז הכתוב לאברהם בנקטו לשון רבים, ומכיוון ש"ברא מזכה אבא", אפשר בדיעבד לייחס כוונה זו גם לתרח שסופו שעשה תשובה (כדברי רז"ל בפסוק ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. ועיין רמב"ן כאן), כי מאחר שפרש מנמרוד ושיטתו, מן הסתם בפנימיות כוונתו אל ההיפך שהיא ארץ כנען כנ"ל, אלא שנעצר באמצע דרכו בחרן מולדתו ומושב בנו נחור, ואולי בא הדבר לידי ביטוי בכך שהסכים להליכת אברם כעבור חמש שנים וברכו ברכת הדרך, ומשום כך באמת אין בהליכת אברם פגיעה בכבוד אביו (ולא רק שהקדים הכתוב מותו ש"לא יראה" שהניח אברם אביו הזקן והלך לו – ערש"י כאן), כי הסכים לכך ברצון בזכרו כי אכן זו היתה גם כוונתו הפנימית מלכתחילה כנ"ל. ומה עוד שבנו נחור נותר עמו לשמשו. גם ייתכן שהוא הגורם הפנימי לזיווג רבקה נכדת בנו נחור (שנולדה מעט אחרי מותו, ולדעות אחרות תשע שנים לפני מותו) לאברהם שעלה בנקל, כי שמר כל השנים על קשר עם בנו אברהם והביע את רצונו לפני מותו – והיא היא תשובתו – שיתחתנו נכדיו זה בזה.
ולפי זה, אדרבה, אור כשדים הוא המצר (כמצרים) המונע אפשרות השפעת אברהם מחמת נמרוד ועבדיו הרודפים אותו, ודווקא ארץ כנען (בהיותה בפריפריה שבין שתי האימפריות, על דרך הכתוב בישעיה ביום ההוא תהיה ישראל שלישיה לאשור ולמצרים וגו' ברוך עמי מצרים ומעשי ידי אשור ונחלתי ישראל) היא המרחב המתאים להשפעת אברהם ולקריאה בשם ה' אלקי עולם. ומכל מקום לא סמך אברם על תחושתו וסברתו זו עד שזכה לדיבור מפורש המגלה את בחינת ה"לך לך" – ההליכה המתמדת האינסופית שישנה בארץ אשר אראך בכל יום חדשות ונצורות, כי עיני ה' אלקיך הבלתי-בעל-גבול בה ואינה תחת שלטון השרים, האימפריות והמצרים המגבילים.
ולפי"ז יתפרש "אשר הוצאתיך מאור כשדים", שנתתי בלבך להבין כי באמת לא שם מרכז העניינים, [וכעניין "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (ראו רמב"ן שעמד על שוויון הסגנון) – היינו באותות ובמופתים, לא רק לשם הצלה אלא "למען תדע (וידעו כל ישראל) כי לה' הארץ (כולה, אך מושב כבודו בארץ ישראל, שמטבע ברייתה אינה מקבלת מרות אשור ומצרים. וכך גם בימינו ארץ ישראל 'נופלת בין הכסאות' ונמצאת בצומת האימפריות והתרבויות מכל בחינה שהיא]. "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" – כפי שהטעימו עכשו את עניינה הפנימי האינסופי של הארץ – ולא בלבד מפני תחושתו וסברתו.
ניתן להבין ששתי דרכי הפירוש משלימות זו לזו, כי אכן יש בארץ במבט חיצוני משהו מצמצם, ויש גם משהו מרחיב אינסופית, ולכן כאן המקום לנשיאת הפכים ולזיווג אמת של אהבה ויראה, חסד וגבורה, התפשטות וצמצום (במובן של ריכוז), זיווג המוליד תולדות לברכה, והוא הוא תכלית הכוונה. ונמצא ששתי היציאות של אברהם לארץ – ושתי הכוונות – הן העומדות ביסוד המעברים שעושה אברם בהמשך: מישמעאל ליצחק, מאהבה ליראה, ומאברם לאברהם.