בפרשת כי תבוא, הששית בשבע-של-נחמה, בולט ומובהק הקשר לספירה הששית, ספירת היסוד, "אות ברית קדש", שכן רובה ככולה עוסקת ב"דברי הברית" שנכרתה בערבות מואב, לקראת הביאה אל הארץ אשר בה פותחת הפרשה.
אף על פי שמספר הקללות רב ועצום, צח קללות שכל אחת ואחת מהן יורה כחץ ונוקבת חדרי בטן, ניתן להרגיש בפרשה רוח כללית של שמחה (כדלהלן), וברוח תקופת השנה שאנו מצויים בה, בעיצומו של חדש אלול ולפני בוא יום הדין הגדול והנורא, נכון להזכיר כאן את המקובל מפי מורנו הבעש"ט זי"ע, שנשמתו שלו ירדה לעולם ביום ח"י אלול (שחל תמיד בסמוך לפרשת כי תבוא), בכדי לחַיות ולשמח את עבודת חודש אלול, ולהעלותה מן הדיכאון והעצבות הרובצים לפתחה.
וקודם כל נציין את המלה בה פותחת הפרשה – "אין והיה אלא לשון שמחה" (ויקרא רבה יא,ז), כלומר מה שהיה היה, וכעת מתהפך (ב-ו' ההיפוך) הכל לטובה, שנות המדבר (והגלות) מאחורינו, וכעת פנֵינו אל העתיד, אל הארץ הטובה והרחבה, ומדובר במצוות הבאת ביכורים הנוהגת כדברי חכמים "בזמן שמחה", ומסיימת: "ושמחת בכל הטוב".
ובהמשך – "את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים… וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה". פסוק הברית-ההדדית הזו, וכתרגום חז"ל "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם", הוא אחד מן הפסוקים הכתובים ב"תפילין דמרי עלמא" המכוונות כנגד התפילין שלנו, כמו גם הפסוק הסמוך "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך".
והלאה בפרשה – "והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים… בהר עיבל (שם עומדים ששה שבטים "על הקללה"!)… ובנית שם… מזבח אבנים… וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך (והרי שגם הקללה "משתלמת" ו"משתמחת"!).
וכעת לקללות עצמן, ונקדים סיפור המסופר על "אדמו"ר האמצעי" ר' דוב-בער בן אדמו"ר הזקן בעל התניא (שלפי המסורת נולד גם הוא ביום ח"י אלול): בתוך שנה ראשונה למוֹת אביו, כששמע ר' דובער את הקללות מפי הקורא בתורה, איבד את הכרתו, ובקושי רב החזירוהו לחיים. כששאלוהו: כלום זו לך הפעם הראשונה שאתה שומע את הקללות? ענה: הן! כשאבא היה קורא את הקללות, אני לא שמעתי אלא ברכות!
ונוכל להסביר או להמחיש זאת היטב באמצעות הפסוק שבמרכז הקללות (כח,מז): תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". ניתן לפרש זאת כפנייה אל הצדיק (שישנו כניצוץ בכל אחד ואחד מ"עמך כולם צדיקים"): עבדת את ה', אך לא בשמחה ובחַיות הנדרשת! תכלית הקללות היא אם כן 'לשמח' את עבודת המצוות, ומיניה וביה פועלת הקללה את פעולתה ומכניסה מתח של חיוּת בעבודה! ואולם ניתן לפרשו כפנייה אל הרשע (שעלול גם הוא להימצא בקרב לבו של כל אדם): לא עבדת את ה' – ועוד שמחת בכך!! ביחס לזה פועלות הקללות שמחה לאידו של הפושע, ואדם רגיש המוצא בעצמו שמץ רשע, עלולה נפשו לצאת לשמע אוזן! [וכמובן ישנו גם פירוש ממוצע השוה לכל נפש (שהוא כנראה פשוטו של מקרא): תחת אשר לא עבדת את ה' כשהיית בשמחה ובטוב לבב – "ועבדת את אויביך … ב(מצב של)רעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל", ועל דרך האמור בפרקי אבות: "כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני"].
ועוד: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך" (כח,סא). כל חלי עולה צח, ומהו "אשר לא כתוב"? – אלו שני ה"כוללים" (כל חלי וכל מכה) המשלימים למאה, שאינם כתובים כי אינם יכולים להיות כתובים, כי מאה ברכות הן, אבל הקללות אינן מגיעות לשרש, לגרעין, ואינן תופסות אלא בענפים (7X7 המתפצלות כל אחת לשתים במשנה-תורה). משום כך דרשו בזוהר חדש את יעלם הכתוב כאן לטיבותא, בלשון העלמה, שיהיו כבושים ומכוסים עד השמדך – ולא עד בכלל, שכבר נשבע לנו הקב"ה "כאשר השמים… והארץ… כן יעמוד זרעכם ושמכם". [ומכל מקום לא יצא הכתוב מידי פשוטו, שגם הבלתי-כתוב לקללה עלול להופיע באורח לגמרי לא נעים, ועל דרך שסיפרו חכמים בגיטין פרק הניזקין שהיו גדולי הרומיים קושרים בחורי ישראל אל מטותיהם, כדי שיולידו נשותיהם בריות נאות כיוצא בהם, ואמר לו בחור אחד לחברו: כגון-זה היכן כתוב בקללה? אמר לו: גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב. אם אין זו אלא אמירה צינית בעלמא (על-דרך המורגל בפי ההמון "מכה שלא כתובה בתורה"), נוכל להטעימה כך: גם כגון זה שמתוך ההקשר ניכר היטב שהאויבים עצמם מודים שאין זרע ברוך כמונו ורצונם להדמות אלינו, בא בנו לביטוי באופן של קללה! ובעצם כך עולה גם מן הקללה האחרונה "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה" (סח), שממילא ומיניה וביה מתברר מתוך הקללה ש"אין יהודי עבד" כדרך שסיפרו במדרש איכה על שַבָּאים שראו חכמתם של השבויים ושחררום].
ועצם הדבר שנכפל כאן מספר הקללות לגבי הברית שבתורת כהנים (צ"ח מול מ"ט), אינו אלא ריכוך עצמת הקללות (וכדרך שפירשו חז"ל לטיבותא "שמיך נחושת והארץ ברזל" הכתוב כאן, למול "שמיכם כברזל וארצכם כנחושה" האמור בתורת כהנים – ראה רש"י), כי "קללות שבמשנה-תורה משה מפי עצמו אמרן" בלשון מדבר בעדו וכחכם הדורש בתורה שבעל פה (הקרויה "כפלים לתושיה"), וממתיק לבני אדם את קול אלקים היוצא באש מהר-סיני, באופן שיוכלו לעמוד בו ולא תפרח נפשם, וכעניין שכתוב "קרב אתה ושמע… ואת (בלשון נקבה, כמדת תורה שבעל-פה!) תדבר אלינו… ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות".
ונודעים דברי הרמב"ן שקללות שבחורב נתקיימו בארץ, בימי בית ראשון ובחורבנו מחמת עבודה זרה, ולא הובטחה בסופם אלא פקידה בעלמא, ואילו אלו שבכאן כלפי חורבן שני והגלות האחרונה שאין לה קצבה, ובסופה גאולת עולם. גם זאת ידוע כי בעקבות חורבן ראשון בטלה קדושה ראשונה לגמרי (ופסקה שכינה ונבואה ונחתמו כתבי הקדש), ואילו קדושה שניה לא בטלה (כמדת תורה שבעל פה), ו"גם כי יתנו (=יִשְנוּ משניות) בגוים עתה אקבצם" – על ידי בירור-מתקן הנמשך והולך עד שישיב ה' שבותנו וירחמנו.
כך שניתן לומר שברית סיני כלוחות ראשונות, של צדיקים גמורים שמטרם החטא, שנשתברו, ואילו הברית הזו כלוחות שניות (שעליהן דברות-שניות הכתובות במשנה תורה) שנתקיימו, ברית שבסופה בירור ותיקון הקודם, בתשובה שלמה לגאולה שלמה.
ולענין תיקון היסוד, אות-ברית-קדש שפתחנו בו, ניתן לתאר את הברית הראשונה כמזהירה את הרַוָק הצדיק-כיוסף מפני פגם הברית ש"אין עליו תשובה", ואילו הברית הזו האחרונה, כמזהירה את החתן העומד להתחתן (ה"בא אל הארץ"-האשה) על שמירת הברית ופיתוחה וחיזוקה לאורך כל שנות נישואיו הארוכים וגידול המשפחה בזרע-ברך ה'.
ובעקבות הברית הזו שבסוף ארבעים שנה וקרוב לכניסה אל הארץ, אכן עמדו ישראל על דעת משה רבם, וככתוב "ולא נתן ה' לכם לב לדעת (לשון הפנמה וחיבור-של-נישואין) ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה".
ובסיום הפרשה: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". ניתן לדרוש "הזאת" להוציא הראשונה שאין די בה, כי כבר "ביטלתם נעשה" ועכשו "תקיימו נשמע" (שמיעה-בינה-תשובה כנודע), ועל דרך שאמרו חכמים (יומא כב,כ) "שאול (הצדיק-הטהור) באחת ועלתה לו (בעוון עיקרי אחד נטרד מן המלוכה), דוד (המקים עולה של תשובה) בשתיים ולא עלתה לו". בשאול כתיב ובכל אשר יפנה ירשיע (ינצח בצדקתו כי רבה, עד שכשל גם הוא בעוונו), ובדוד כתיב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, כי ה' מברר בתשובה שלמה-מאהבה וקבלת-הייסורין גם את מעשיו הנראים כפגם הברית, "זרעו לעולם יהיה" (תהלים פט,לז), "בריתי נאמנת לו" (שם שם כט) וכסאו יהיה נכון עד עולם. [משכיל עולה יש לי כל – דברי יעקב לעשו, המכוונים כלפי יוסף הצדיק שומר-הברית הנקרא כל (בגי' יסוד) בפסוק הספירות ("כי כל בשמים ובארץ"). ואולם בסופו של דבר תיקון-הברית השלם, הוא בכבישה ככל שיד אדם מגעת, לשם השפעה בקדושה, ברכה עד בלי די, ומכוח יוסף זוכה לבסוף יהודה למלכות, מכוח שאול זוכה דוד להשכיל, ומכוח מאמץ משיח בן יוסף בכבישת היצר ומחיית עמלק, זוכה משיח בן דוד ומתקיים בו "חיים שאל ממך נתת לו, אורך ימים עולם ועד" (תהלים כא,ה, וראה סוכה נב,א)].