פרשת כי תצא, החמישית בשבע-של-נחמה, עומדת כנגד הספירה החמישית בשבעת ימי הבניין, ספירת ההוד, שבפנימיות, בנפש האדם, היא מדת התמימות, שכן התם שתוכו-כברו, מודה על האמת, כיהודה שהודה ולא בוש, ותוכיותו מוקרנת על פניו כקרני הוד.
בפרשת שופטים עסקנו בחיי הציבור, מוסדותיו ומלחמותיו, שהן בדרך כלל בגדר 'מלחמות מצוה', ואילו פרשת כי תצא, המרובה במצוות יותר מכל הפרשיות – ע"ד מתוך תרי"ג – עוסקת בחיי היחיד ומלחמת-הקיום שלו, שהיא בחזקת 'מלחמת רשות'. ניתן לומר שפרשתנו בכללותה מציגה את העיקרון של "בכל דרכיך – דרכי הרשות שלך – דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג,ו), המוגדר בפי חז"ל (ברכות סג.) כ"פרשה קטנה ש(רוב כ)כל גופי תורה תלויים בה".
מצוות "תמים תהיה עם ה' אלקיך" מופיעה בפרשת שופטים לעניין המצוה (שעל-הציבור בדרך-כלל) לשמוע אל הנביא ולא אל מעוננים וקוסמים, אך מסתבר שאין די בתמימות-ציבורית, אלא גם כל יחיד נדרש לתמם-ליישר אורחותיו, כי "אין בפרט אלא מה שבכלל", וכשם שיעקב-איש-תם מייצג את הכלל כולו, כך כל יחיד מבית יעקב יכול וצריך להיות בעצמו מעין יעקב בזעיר-אנפין, ובכל דרכיו-גלגוליו למצוא את 'דרך המיצוע' שהיא "הדרך הטובה והישרה". אז נוכל לומר שכשם ש"יעקב לא מת" (אתיות אמת ליעקב), כי התם הוא היפך המת, כך (כל אחד מ)זרעו לא מת [כידוע (מתענית ה) שיעקב הוקש לזרעו (בדברי ירמיהו "ועתה שמע עבדי יעקב… כי הנני מושיעך… ואת זרעך") ומכאן אמרו "מה זרעו (שאליו פונה הנביא) בחיים (כי "אין ציבור מת"), אף הוא (אישית) בחיים", ומאחר ש"אין היקש למחצה", ניתן במידה מסוימת לחזור ולדרוש "מה הוא (אישית) בחיים, אף כל אחד ואחד מזרעו, אישי ישראל, בחיים"!].
המצוה שלפני האחרונה בפרשה מצוה ישירות על תמימות היחיד – "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה (=הגדולה בה אתה קונה-מכניס-פנימה, והקטנה בה אתה מוכר-החוצה)… אבן שלמה (אחת – "תוכו כברו") וצדק יהיה לך… למען יאריכו ימיך". וסמוך אחרי זו המצוה חותמת הפרשה ב"זכור את אשר עשה לך עמלק… והיה בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח!". עמלק ראשית-גוים ותמציתם, הלץ-הציניקן המושלם, וההיפך הגמור מן התמימות, שורשו בנחש הקדמוני שהפריד את האדם מבוראו, יצר 'שתי רשויות' וכך הביא מיתה לעולם, אבל יעקב-איש-תם שיופיו מעין של אדם הראשון (טרם החטא), הצליח שלא להתמכר אל הפירוד ונותרה בו 'פינת תמימות' שלמה-עם-ה' הבורא, המחיה אותו לעד, וגוברת על עמלק-המולק, המפריד-ומשכיח, ומוחה את זכרו, וכך "השם שלם והכסא (=המקדש שבראש הבריאה) שלם", ויעקב עצמו קראו הקב"ה א-ל, וכן כל ביתו הנקראים בשם ישראל, ויהודה-המודה קרוי כולו על שמו של הקב"ה.
עמלק "אשר קרך בדרך" סמוך לפני מתן תורה (הקרויה דרך), כל עניינו לקרר ולרפות ידיים מלילך לסיני ולקבל תורה המורה דרך ה', ו'כלִי נשקו' הוא הספק (גי' עמלק כנודע) הנצחי "היש ה' בקרבנו אם אין". כלומר "האמנם ישב אלקים על הארץ" ויתיישב העניין האלקי בלב האדם; 'האם יש סיכוי לאהבה' ולהזדהות אמתית של האדם עם בוראו – או שמא אין סיכוי (חס ושלום!) ומוטב לנו מראש להפריד דרכינו וללכת בשרירות לבנו. והלא זו גם טענת הפיתוי של הנחש הקדמוני (וכל צאצאיו עד עצם היום הזה): הרי ה' אוסר (לכם הדתיים) את הכול, ואם הוא מתיר את העצים שבשולי הגן, הרי את העץ שבתוכו ומרכזו, אשר פירותיו אין-כמותם תאווה לעינים ונחמדים להשכיל, 'משאיר הוא לעצמו' ואינו נותן לכם סיכוי לממש את מיטב תאוותכם, והיאך תתאפשר זהות-רצונות בין האדם לבוראו?! [ותוספת 'ישראלית' מעניין שפתחנו בו – גם אם הציבור (הקדוש) כולו יכול להזדהות עם אלקיו, וגם אם "הונח לו מכל אויביו מסביב", מה בדבר עמלק-הספק החדור-בי בתוכי פנימה? מה הסיכוי שלי, היחיד הבודד הנתקל בכל מיני פיתויים בדרכי-הרשות ובמלחמת-הקיום הארוכה, ולגבור ולעקור אותו מתוכי?!].
מה יכולה להיות התשובה הניצחת, המוחה כליל את הטענה העמלקית הנראית גם-היא נצחית? נראה שהתשובה מצויה בתחלת פרשתנו, הנעוצה במחיית עמלק שבסופה: עוד בטרם סדרת המצוות הגוררות-מצוות, סדרה הפותחת (לדברי רבותינו) ב"כי יקרא קן צפור לפניך בדרך", ישנו קובץ-מצוות מסוג אחר הפותח ב"כי תצא למלחמה" ועניינו: וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה – ולקחת לך לאשה! וכדברי חז"ל דיברה כאן תורה כנגד יצר הרע, הוא עמלק הוא נחש הקדמוני: גירא בעיניך השטן! שקר אתה דובר! לא אסרה תורה את היפה-בעיני והנחשק לי, אלא דווקא התירה אותו! כשאני-במיטבי במעמד של כובש ולא מתמכר לעבירה מתוך חולשה, יש סיכוי ויש דרך לברר את מיטב התאווה ולקולטה אל הקדושה!
אכן ארוכה דרך-הבירור אם אמנם תאוות אמת בת-קיימא יש כאן או חולשה-רגעית חולפת, ולכן קודם-כל מתחייב בירור-ראשון, ישיר – "והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה… וישבה בביתך… ירח ימים, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והייתה לך לאשה". אבל גם לאחר הבירור הראשון נדרש, ברמז, בירור נוסף שיעמוד במבחן הזמן: שהרי מסמיכות הפרשה ל"כי תהיינה לאיש שתי נשים …והאחת שנואה", ניתן להרגיש שסיפור החשיקה ביפת התואר, עלול להתגלגל ולהפוך לשנאה (כעניין שמצינו באמנון בן דוד "כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה"), ובהמשך – ללידת בן סורר ומורה, שעלול למות בחטאו ולהתלות על עץ (וכעניין שאירע לאבשלום בן דוד שנולד מאשת יפת תואר במלחמה, ממעכה בת תלמי מלך גשור, ומרד באביו ונתלה בשערו על עץ והומת, ונתברר רק לאחר מותו, בקברו שנקבר ביום מותו ביד אבשלום, ובתפילת דוד עליו שהעלתה אותו לחיי עולם הבא, ואכמ"ל).
כי כן, בעיקרון, "כל מה שאסרה לנו תורה, התירה לנו בדומה לו" (וכרמוז בעץ החיים שגם הוא "בתוך הגן" ופירותיו תאוה לעינים לא-פחות מעץ הדעת טוב ורע!), אלא שכדי לבוא לתאווה של אמת בת-קיימא שעושה פירותיה לברכה, נדרש תחילה ריסון וצמצום ומשך-זמן, כשם שכשנתאווה הבורא להיות לו בית-דירה בתחתונים, בישראל זרע אהוביו, קדם וצמצם-סילק עצמו כביכול, כדי לברר (ובסופו של דבר גם להבהיר לעין-כל) היפה מן הכעור, האמת מן השקר והקיים מן החולף.
ופעמים שאף הנראה-לכאורה לאיסור, מתברר להיתר לאחר התשובה וקבלת הייסורין, וכעניין חטא דוד בבת-שבע שבסופו שלמה ומשיח (ועל דרך זה עתידין להתברר כל חטאי ישראל שאינם בעצם, ולא מתוך פירוד נעשו אלא בדרך "אכילת פגה", היינו תאנה טרם גמר בישולה), וכך שורש התאווה עצמו, פרי עץ הדעת טוב ורע, נועד להאכל בשבת, לאחר 'הבשלתו' על ידי הריסון הקודם.
ובאמת, שקדמה תשובה לעולם, ההיתר קדם לאיסור-הנועד-לברר, וכפי שקדם בפרשה קובץ המצוות הצריכות בירור לדרך המצוות הסלולה שבהמשך, כי השבת שמסוף מעשה בראשית מושרשת בשבת שקדמה לעולם, בטרם הבריאה והצמצום, ולשם הכול חוזר ושב, כי "תמן לית שמאלא, כולא ימינא" וכלול בדעת-היודע, ואף היצר-הנחש-עמלק עצמו סופו להתמתק ולהתלבן כדברי רבותינו, וזו מחייתו השלמה.
וכך ניתן להבין את כוונת רבא (בברכות שם): "בכל דרכיך דעהו – אפילו לדבר עבירה", שגם הוא סופו לשוב ולהתברר בידיעת ה', כי גם "הגנב (היהודי) על פי המחתרת, קורא בשם ה'" ואם-כן אינו נפרד לגמרי.
ועוד שתי מצוות בפרשה מצטרפות אל קובץ המצוות הראשון, שעניינם בירור ההיתר-שבאיסור כמבואר, האחת השבת אבדה (ומעניינה פריקת החמור, שגם בה הצלת ממון חברו ומניעת צער בעלי חיים) – שגם היא עניינה השבת ה'אבודים' ואיסופם לשם היוודעות אל מקומם הראשון. והשנית – לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה". ברוח (הרעה הנושבת ב)ימים טרופים אלה, נאמר כך: לא שייך להתחיל ללכת-לבטח בדרך הטובה והישרה, דרך התורה והמצוה, בעולם שנוטה לטשטש-מעיקרא את ההבדל היסודי בבריאה, ההבדל בין האיש והאשה, שהוא עצמו המשל העיקרי לבורא ולבריאה, ולקודשא-בריך-הוא ושכינתיה-זו כנסת ישראל. האשה, הזיווג והנישואין קרויים דרך, ורק היחס האוהב ומוליד שביניהם (הקרוי במקרא ידיעה), יש בו עתיד עושה-פירות לברכה, וממנו תוצאות לכל דרך-אמת בישראל. אם "בכל דרכיך דעהו" – בחיי המשפחה שלך – "הוא יישר אורחותיך" – גם בכל מהלכיך הקטנים והגדולים.