חטא העגל ועוון המרגלים – י"ז בתמוז ותשעה באב
פרשת דברים נקראת תמיד בתשעת הימים (או ביום תשעה באב עצמו), ובה, בחציה הראשון, בא בארוכה חטא המרגלים (כפי שהוא מופיע בפי משה המוכיח לדור באי הארץ, מה שרומז שהחטא הזה מתגלגל והולך מדור לדור!), הלוא הוא הראשון בחמשה דברים שאירעו את אבותינו בתשעה באב, כנשנה בסוף תענית. הראשון, ובמידה מסוימת גם הגורם, כעניין שאמרו חכמים על "ויבכו העם בלילה ההוא" – אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות! הוא שנאמר באיכה "בכה תבכה בלילה".
[ויושם לב שעל עסק המרגלים עורר משה תשע מידות רחמים (הקרויים בקבלה "ט' תיקונים דזעיר אנפין"), ככתוב (במדבר יד,יח) ה' ארך, אפים, ורב-חסד, נושא עון, ופשע, ונקה-לא-ינקה, פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים, ועל רבעים. והם כנגד תשעת ימי אב בו חזרו המרגלים, ואילו י"ג מידות הרחמים הידועות ("י"ג תיקונים דאריך אנפין"), שלימד ה' למשה על עסק עוון העגל שהיה בי"ז בתמוז, הם כנגד י"ג הימים שמאז ועד סוף תמוז [ובין כולם כ"ב יום כנגד כב אותיות שפגמו בהם, שעל-כן נכתבו הקינות שבאיכה באל"ף בי"ת כדברי רז"ל]. כל זאת מורה על הקשר בין עוון העגל (שגם הוא ראש (וגורם) לחמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז, והמבין יבין לכוון חמשה למול חמשה) לעוון המרגלים (כפי שבחורבנות, בקיעת העיר סמוכה ומובילה לחורבן המקדש), אף על פי שהעגל נעשה בשנה ראשונה ליציאת מצרים וחטא המרגלים בשנה שנייה (וכן רגילים חז"ל לערבב של-זה בזה, ואמרו שביום הכפורים נאמר "סלחתי כדברך" על מעשה העגל, הגם שנאמר הלשון הזה במרגלים!). ניתן לראות בשני האירועים הללו כעין שני קטבים של מחלת המאניה-דיפרסיה, כשהתלהבות יתר חולנית מובילה בסופו של דבר לנסיגה דכאונית, חולנית גם היא, והא בהא תליא: העגל נעשה מתוך 'הַיי', ובעקבותיו ה'דַאוּן' שבמרגלים.
ועוד הערה בתוך הערה: כ"ג תמוז, היום האמצעי בי"ג הימים שבתמוז, הוא יום-ההילולא של רבנו הרמ"ק, המסכם הגדול של כל הקבלה הראשונה עד ימיו, ואילו ה' אב, האמצעי בתשעת הימים, הוא יום ההילולא של רבנו האריז"ל, שגילה (באותו דור בו פעל הרמ"ק!) פנים חדשות, 'אישיות' ו'שמחות' באין ערוך (כשהיחס ביניהם, כמסור מפי הרבי ר' בונם מפשיסחא, הוא כיחס בין כלה מיוחסת, לכלה יפהפיה). ניתן לומר אפוא, שהקבלה הראשונה שעניינה – כפילוסופיה היהודית בכלל – טיהור וברור 'מדע האלקות', והרחקה משיבושים אליליים, היא תיקון למעשה העגל, ואילו הקבלה החדשה, הבאה לשמח ולשכלל את היהדות לקראת גאולת הארץ (העולם בכלל), יש בה תיקון לבכייה של חינם ולמאיסה בארץ חמדה. כל זאת למדתי מתורת מורי הר"ר יצחק גינזבורג שליט"א)].
שלוש ושבע – בעממים, בשבועות ובבני איוב
ואולם גם בהמשך הפרשה עניין מרכזי המתקשר היטב לימי בין המצרים. הלוא הוא האזהרה המשולשת (המופיעה רק בפרשתנו!) מלפגוע באדום, מואב ועמון, ומלרשת את ארצם. וזאת בניגוד בולט לארץ שבעת עממי כנען שעומדים ישראל לנחול את ארצם (וכבר החלו בכך בהורשת סיחון ועוג המסופרת בסוף הפרשה). היחס הזה שבין שלש מנוּעוֹת לשבע מותרות, הוא כמובן היחס שבין "תלת דפורענותא", של ימי בין המצרים, ל"שב דנחמתא" הבאים מיד אחריהן.
כידוע, היחס בין השלש והשבע הוא לעולם היחס בין הראש והגוף, או בין ה"מוחין" (- חכמה בינה ודעת-אשר היא הפנמת הכתר, העל-מודע, לתוך המודעות) ל"מידות", מידות הלב (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות, שמקבילותיהן בנפש אהבה יראה רחמים ביטחון תמימות אִימוּת ושפלות, ואכמ"ל). לענייננו ניתן לומר שעם ישראל נודע בגויים כמצוין במידותיו, ולכן יכול הוא לכבוש את ארץ שבעת עממין המקולקלין במידותיהם, אך כל-עוד לא השלים את המוחין שלו (ולכן גם אינו לגמרי-בטוח בצדקו ואמתו), ישנה עדיין עמידה ל"מוחין דקליפה" (מואב-עמון כנגד אבא-אמא, חכמה ובינה, ואדום כנגד הכתר-הדעת).
במוחין יש ריבוי אור וריכוז גבוה של אנרגיה, ומשום כך דווקא שם עלולה להיווצר "שבירת כלים" וחורבן, כדוגמת מתח גבוה מדאי השורף את החוטים שאינם מספיקים לו (או גמישים-דיים). זהו גם הקשר בין אור וארור. המידות, יחסית למוחין, הם כלים ויישומים, ו"בהסתלקות האורות מתחזקים הכלים" ונבנים. וכמובן, שלעתיד לבוא כשיושלמו המוחין דקדושה וננחל גם את אדום עמון ומואב, הלא הם (כדברי רז"ל) קיני קנזי וקדמוני שמכלל עשר האומות שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, תגדל באין-ערוך מעלת שלשת השבועות על שבעת השבועות [ואילו כרגע אורם גנוז בשלשת השבועות הבאות לאחר השבע, הלוא הן כ"ב הימים שלמן ראש השנה ועד שמיני עצרת, וכדאיתא בספרים].
זה מביא אותנו להופעה נוספת של שלוש ושבע הקשורה לשבירה ופורענות. הכוונה לשלש בנותיו של איוב ושבעת בניו, שמתו כולם ביום אחד. אף על פי שצדיק גמור הוא איוב, הרי ניכר בו שהיה חושש מעוון בניו ובנותיו, ככתוב (איוב א,ד-ה): "והלכו בניו ועשו משתה בית-איש יומו, ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם, ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם, ככה יעשה איוב כל הימים". ואכן מיתת הבנים והבנות אירעה תוך כדי המשתה שבבית האח הבכור, שבאה רוח גדולה ומוטטה עליהם את הבית (שם שם יט).
והנה לאחר כל הדיבורים שבינו לבין רעיו, ובסופו גילוי השכינה שהניח את דעתו, נאמר: וה' שב את שבות איוב… ויוסף ה' את כל אשר לאיוב, למשנה… וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו, ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן, וששת אלפים גמלים, ואלף צמד בקר ואלף אתונות. ויהי לו שבענה בנים ושלש בנות. שם האחת ימימה, ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן-הפּוך. ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ, ויתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם". כל ממונו הוכפל (וגם מספר שניו התארך), שבעת בנים נולדו לו תחת שבעת הראשונים שמתו, ושלש בנות תחת הראשונות, ואולם בבנות יש חידוש (שאפשר לראות אותו כ"כפל באיכות") שלא נמצאו יפות כמותן בכל הארץ, ומלבד שמפרש הכתוב את שמותיהן, מציין כי ניתנה להם נחלה בתוך אחיהם.
מה יש להבין מכל זה? האחיות-השלש הם כאן המוחין (- "אמור לחכמה אחותי את"), ולפני האסון לא היתה להן נחלה, ונמצאו כפופות וטפלות לאחיהן המייצגים את שבע המידות (- הספירות הקרויות, כנודע, גם "ימים", כנגד שבעת ימי הבנין). זהו בדיוק החטא שממנו חשש איוב, שהמידות 'הנמיכו' והורידו את המוחין לרמתם, להיות מוחין המשרתים את המידות ואת ישותן העלולה להיות נפרדת ומנותקת מחיבור לאלקות (-"וברכו אלקים בלבבם"), ומכאן השורש להתמוטטות ולשבירה. התיקון הוא לתת מקום ונחלה עצמאית למוחין שיהיו "מוחין בעצם" אשר אין כערכן וכיופיין בכל הארץ, וממילא הם ייטיבו גם את המדות; ייבנה המקדש אורו-של-עולם, וממנו תצא תורה ותיקון-אמת לשבע ושבעים אומות, אז יהפוך ה' אל כל העמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. אמן כו יהי רצון במהרה בימינו.