על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה וגומר.
להבנת חז"ל, ספר מלחמות ה' היא התורה עצמה – אשר לומדיה נראים כלוחמים זה בזה, וסוף שנעשים אוהבים – ולא ספר חיצוני שהתורה משום-מה מצטטת (כדברי רוב המפרשים – כי מיהו אותו מחבר עלום ומנין יודע-הוא אלו מלחמות לה' המה?!), הווי אומר: מלחמות נעשות – ומצליחות באמת – רק כאשר מלחמות ה' הן, על-פי אמת-של-תורה שהיא לבדה יכולה להביא לתחושת צדק מוחלט שהוא הוא העומד ביסוד הנצחון, ובלעדיו (כפי שנוכחים אנו שוב ושוב בדורנו למרבה הצער) אין הכרעה, ואין קיום לנצחון, ולעתים הופך הוא לרועץ.
דוגמה יפהפיה לענין הזה, יש לנו בהפטרת חוקת, העוסקת במלחמת יפתח-השופט בבני עמון (שופטים יא), ודנה באותו ענין עצמו בו עוסקת הפרשה, היינו כיבוש ישראל את ארץ סיחון הכוללת בתוכה חלקים מארצות עמון ומואב שקדם סיחון וכבשה מהם, ויפתח בדורו כמשה בדורו, אינו פותח במלחמה אלא לאחר שמברר יפה יפה את הסוגיא, את צדקה ואמתה של תורה בענין, ומציע את הדברים בטוב טעם לפני מלך בני עמון, אז ורק אז, כאשר אינו זוכה לאוזן קשבת, יוצא הוא לקרב, נישא ברוח ה' (שם יא,כ(, ומנצח במלחמת בזק, המתוארת בפסוק אחד או שנים (שם שם לב-לג) [בעוד שהדיון התורני-הלכתי פרושׂ על-פני שמונה עשר פסוקים (שם שם יב,כט)!].
ומהו התוכן העיקרי של אותו דיון? צדקתה של טענת "עמון ומואב טהרו בסיחון", כלומר אף על פי שהוזהרו ישראל מלקחת "אף שעל" מארצות עמון ומואב צאצאי לוט, כאמור בפרשת אלה הדברים, מכל מקום רשאים לרשת את חלקי ארצותם שקדם וכבש סיחון, כי כבר "נטהרו" הללו בכיבוש סיחון ומידו אנו לוקחים ולא מידם. זהו מיטב סברתה של תורת-אמת ומכח שכנועו-הפנימי העמוק של יפתח בצדקתה, הוא מנצח.
אבל האמנם?! האם באמת סברה זו היא כה-ברורה ומשכנעת? האם היא באמת תואמת את השכל הישר? האם אין מן הראוי להתחשב (גם) בבעליה הראשונים, המקוריים של הנחלה הנלקחת? וגם אם נמצא לכך מקור מפורש בתורה, האם די בכך שלא יהא הלב נוקף? ובכלל – מהו היחס בין "שכל התורה" ובין "השכל הישר", "קומונסנס" בלעז, האם צוררים תמיד הם זה לזה או יכולים גם להיות תואמים ועולים בקנה אחד? ומה עושים כשהם סותרים זה לזה? – שאלות נכבדות, שכדי לנסות לפתרן אל-נכון, נצטרך לעיין בראשיתו של יפתח.
ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה, ויולד גלעד את יפתח. ותלד אשת גלעד לו בנים, ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו: לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה!
מה פשר הטענה הזו שבפי האחים (שזכתה לגיבוי גם מן הזקנים השופטים, כנראה מהמשך הכתובים)? הלא מודים הם כי בן אביהם הוא, ולמה זה ינושל מירושת אביו?!
התשובה המתבקשת היא זו: מצינו במסכת כתובות פרק חמישי, שהוסיפו חכמים לכתובת אשה "תנאי", כלומר סעיף שתוכנו כך: הבנים הזכרים שיהא לך ממני, הם לבדם יירשו את כתובתך (לאחר מותך) יתר על חלקם עם אחיהם (שיוולדו לי מנשים אחרות), כלומר במות האב נוחלים קודם-כל בני כל אשה מנשותיו את כתובתה, הכוללת את כל התוספות שהוסיף לה בעלה לפי כבודה ומגלמת את כל הנדוניא שהביאה עמה מבית אביה לבית בעלה, ורק אחר כך, בנכסים שנותרו, חולקים כל הבנים בשוה! ולמה תיקנו חכמים כך – "כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו". כלומר שידע כל אב הנותן לבתו נדוניא, שבכל מקרה יגיע ערכה לנכדיו ממנה, ולא יחולק (או יתפזר גם) לזרים – לבני חתנו שהוליד מנשים אחרות! זהו השכל האנושי שפועלים על-פיו הבריות, ויש להניח כי בדומה לכך פעלו בכל החברות המתוקנות מקדמת-דנא, ובאו חכמים – שתפקידם ליישם את התורה בשטח, וליישבה בטוב-טעם באופן המתקבל על לבות בני אדם בכל דור ודור – ועיגנו את הדבר בתוך נוסח הכתובה.
זהו אם כן פשר נישול יפתח מנכסי אביו: "מצטערים בשבילך" אומרים לו אחיו, "אבל, כידוע לך היטב, אמנו שבאה ממשפחה כבודה ומבוססת, הכניסה לאבינו נדוניא של מיליונים המגולמים בכתובתה, ואילו אמך שלקח אבינו "מן הרחוב" באה ריקנית, וכנראה אף בזבז עליה אבינו הרבה מנכסיו, כדי-כך שאם נקדים ונממש את תנאי הכתובה האמור (הקרוי "כתובת בנין דכרין"), יתברר שלא נותר דבר מעבר לכך (ואולי אף חסר כסף למימוש כל כתובת אמנו), כך שאין לך חלק ונחלה בירושה"!
צודקים או לא צודקים? – מתברר שלא! כי כך אמרו חכמים: כתובת בנים דכרין תקיפה רק כאשר נותר, ולוּ מקצת, מעבר-לה לקיים בו ירושה דאורייתא, היינו כל הבנים בשוה, אבל אם לא נותרה שום שארית לקיים בה נחלה דאורייתא, בטלה לגמרי תקנת כתובת בנן דכרין, ומקיימים בכל הנכסים חלוקה שוה בכל הנכסים בין כל הבנים, תהא אשר תהא כתובת אמן!
יש לפנינו אם כן "נוסחה" נאה למקרה של מפגש בין "שכל התורה" הטהור, המשפטי, שאינו מתעניין במקור הנכסים, כלומר מניין ואיך הגיעו למוריש, אלא רק בעובדה שהוא זה המוריש ושלו הם הנכסים בשעת מותו, לבין "השכל הישר" האנושי, העממי, המיוצג בדברי "רבנן" ראשי ונציגי העם, שנוטה להביא לידי ביטוי את מקור הנכסים גם אם המוריש כעת הוא האב (שכבר קדם וירש את כתובת נשותיו שמתו לפניו). אם אפשר לקיים שניהם הרי טוב, גם אם יתברר שחלק כתובת האם הניתן לבנה בלבד עולה עשרת מונים על החלק המתחלק בשווה, אך אם אי אפשר לקיים שניהם, יידחה השכל העממי מפני השכל המשפטי; תידחה תקנת חכמים מפני ירושה דאורייתא, תידחה ירושת האם-המקור מפני ירושת האב המוריש!
אחי יפתח וזקני גלעד לא נהגו אפוא כהלכה עם יפתח, שמצדו מתקומם בכל הווייתו על כך שהועדף ה"שכל האמהי" העממי (קרוי בלשון הקבלה "מוחין דאימא") על השכל המשפטי ("מוחין דאבא") וביטל אותו לגמרי! לדידו של יפתח (שאמו היא "כלומניקית" ומסתמא אינה משחקת תפקיד בחייו), ברור שהאב עיקר ויש להעדיף אותו, את המוריש ולהתעלם כליל מ"זכויות" האם- המקור שכבר מת ואינו רלוונטי!
ובשעת מבחן, כאשר צריך להלחם בבני עמון ולנצח בטענת "עמון ומואב טהרו בסיחון" ברור שרפתה ידם של זקני גלעד שהעדיפו את האם המקור, על פני האב המוריש העכשווי, לדידם אכן צודקים בני עמון שהם מקור הנחלה גם עם מיד סיחון לקחנוה, ואין להם סיכוי לנצח. כעת מודים הם בעוול שעשו לו וקוראים לו להנהיג את המלחמה ולהיות להם לראש, כי רק הוא ש"סבל" בגופו מן הסברה ה"אמהית" משוכנע באמת בצדקת הטענה, שאין ספק בלבו כי היא אכן "טענה מנצחת"!
[על פי הקבלה, מואב ועמון הם החכמה והבינה, "אבא ואמא" של הקליפה. משום כך מואב האבא אינו מערער על כיבושי ישראל את ארצו מיד סיחון, וכדברי יפתח (בפסוק כה): הטוב טוב אתה מבלק בו צפור מלך מואב, הרוב-רב עם ישראל, אם נלחום-נלחם בם, בשבת ישראל בחשבון… ובערעור וגו' – רק מלך בני עמון-אמא אינו מבין ואינו שומע-מקבל את טענות יפתח].
בדררך כלל אפשר ורצוי לקיים שניהם, השכל הישר מתיישב עם שכל התורה, ולא עוד אלא שההלכה נקבעת ומיושמת לפי מוחין דאמא, לפי פרשנות תורה שבעל פה ותקנות חכמים; רוב נפח התורה והיהדות שבידינו מורכב מדברי חכמים ואינו מפורש בתורה שבכתב, אך כל זאת מתוך הנחה שאין הדברים סותרים את עקרונותיה של התורה שבכתב (המזהירה שלא להוסיף עליה ולא לגרוע), אלא מיישמים ומיישבים אותה באופן המתקבל, אך במקרה של סתירה "האיש קודם לאשה" (כאמור בהוריות) והחכמה לבינה, שכן החכמה הוא הראשית המולידה את הבינה, את "צלעה", כ"דבר מתוך דבר".
ואולם מי שמרגיל את עצמו במוחין דאבא בלבד, ולא זכה לאהבת אם מרככת ולא גדל על ברכיהם של חכמי ישראל, וכיפתח שאמנם היה "האיש הנכון במקום הנכון" וניצח במלחמה המסויימת, עלול בתום המלחמה לנפילות קשות. אפשר להתבטא ולומר שבמשפחה שבה האב דומיננטי מדאי והאם אין לה פה, אולי הבנים יצאו "גברים קשוחים", אך הבנות יפלו קרבן – הלא זה הדבר שקרה ליפתח עם בתו בשובו מן המלחמה [ומפני גבריותו העיקשת אף לא יכול-היה להכניע עצמו וללכת אצל פינחס שיתיר לו נדרו, כדברי רבותינו. וכן ההרג הרב שנעשה בבני אפרים בעקבות המלחמה (כמתואר בפרק יב), מן הסתם יכול היה להמנע עם טיפת ריכוך שמצד מוחין דאמא-בינה].
יצילני ה' משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, אמן.