ייסורים ושלווה
דע לך ידידי שתקוות וביטחון לחוד וייסורים לחוד, ואין האחד בלי השני. אין שום דבר טוב בעולם נקנה בלי יסורים והם לא צריכים להפחיד. כך אמר ר' יוסף זצ"ל: אין לו לאדם משלו כלום אלא היסורים בלבד. רק ביסורים שהם שלו ממש נעשה האדם שותף למעשי בראשית.
הריני עכשיו מוסר מודעה לך מכאן ולהבא, כי לא יפול ברעיונך שאחרי אשר התכניות המוכנות אתך תצלחנה כולן וההצלחה תגדל עוד שבעתיים מזה, שאז תוכל לישב בשלווה – לא. אין השלווה בשבילנו בעולם הזה המכוער אשר הוא כמים נגרש, וגם אין שורה בעולם שאנו חיים בו היום, שנגיד: אסור לנו לצאת מן השורה. אין לנו אלא לבקש שה' יחונן אותנו בכוחות שנוכל לקבל את מנת היסורים הנועד בשבילנו ושנקבלם באהבה וחלילה לא נבעוט בהם.
ואשר אתה מתאונן כי עדיין אינך רואה כיצד ומתי תוכל לצאת מן הביזנעס ולעשות כמוני.. עדיין איני בטוח כי זאת דרך אחת טובה לך. מאן יימר כי רק בעזיבת 'הרדיפה' הזו, שם הג"ע [-הגן עדן] מצוי? והרי הוא מצוי בכל מקום, וגדול הקילוס העולה מן התחתונים מזה שעולה מן העליונים, אם רק הלב שלם לאלקיו והעיניים פקוחות לראות אמת ללא רמייה עצמית.
שאר כל הדברים פחות מענייינים. הבריאות – ככה, הפרנסה – ככה. מי האיש שהכניס בעולמו של הקב"ה יותר ממה שמוציא ממנו?
מנהיגות וגדלות
איש אשר רוח בו – לא ביום אחד נולד, ואם לא ראית אותו אתמול מתכונן למנהיג, לא תראהו היום אוחז משרה זו בידו.
הגדול אינו רשאי להיות קטן. מעשהו אפשר שיהיה קטן שבקטנים; ברם, לבו ומחשבתו ברוממות תמיד. תכנית עלייתו עד לגבהי מרומים, צריכה שתהא כתובה ומגוללת לפניו תמיד; יודע אותה וזוכרה בכל שעה והוגה בה בכל עת. מהרה תבוא שעתו ויעלה מעלה מעלה בדרך אשר ידעה מתחלה.
גם על זה נאמר 'הצדיקים לבם ברשותם' – שלא יהא הלב הוגה [לפעול] יותר ממה שהדעת נותנת לו רשות.
בין אדם לחברו
הכול אפשר לקנות בממון או במחיר אחר, אולם היש מחיר שאפשר לקנות בו דמעה אחת, דמעה של שמחת לבב, של אהבה וחביבות שאינה תלויה בשם דבר?…
אף מי שרוצה לתקן עצמו ולעלות למדרגה גבוהה – אינו נקרא 'לשם שמים'; ואף כי גם מידה זו טובה היא, מכל מקום כשאדם במחלוקת, צריך להיות ממש לשם שמים ואז 'סופה להתקיים' – לבוא אל האחדות, כהלל ושמאי שנתקיים בהם לבסוף "והאמת והשלם אהבו", אבל כשיש מקצת נגיעה לעצמו צריכים להיות רק בשלום שלולא כן אין סופו להכיר האמת, כקרח שהחזיק במחלוקת עד שסופו שלא נתקיים אלא איבד מה שיש לו.
מקטעי מכתבים אישיים
הטה שכם לאיש מוטה משכמו ומטה, שכן כל מה שמשכמי ומעלה רואה אני עדיין ב"ה הרבה חיים בי להתחיל מבראשית.
"ואני תפלה" אמר דוד, וזה נכון גם אצלי לגבך. כל כולי תפלה לשלומך ולטובך. יש לי סגולה טובה גם בשבילך, זו ששמעתי פעם מן האמשינובר רבי בשעתו ומסרתי גם לך: "שמח זבולון בצאתך" – אומר רש"י: "הצלח בנכסיך". כלומר, היוצא לעשות מעשה גדול, צריך שיהא שמח ובטוח בצאתו, ובכך הוא מובטח מראש כי ה' יצליח במעשיו.
את מכתבך האחרון סיימת בפסוק "ואהבת לרעך כמוך", אוסיף אני את סיומו של פסוק זה: "אני ה'" וכל הפסוק כולו מתפרש: אם תאהב אתה את רעך כמוך, אז אומר הקב"ה: אני ה'! אף אני אהיה עמכם הריע לשניכם לאהוב אתכם ולהושיעכם תמיד.
תודה רבה לסגנון המיוחד שבמכתב זה, שהוא מלא עקיצות רוגז וקצף כאשר לא הסכנת עד כה, אין זאת אלא מפני האחוה החזקה המפעמת בינינו. אח כלפי אח. רק שם מצוי סגנון של קטטת אמת שאינה מצויה בין ידידים עם רשמיות שאינם מתקוטטים לעולם.
כשאדם עובר את "ימי [-60] שנותינו' מתחילים ימי הנעורים לחזור ולהיות ניעורים אצלו. כיון שכן תוקף אותי הרצון ליהנות מפגישה מלאה עמך כאשר מאז ומקדם. לא צריך דווקא ב"פלאץ בראני" ובשעות של חצות של חורף ובכפור שלמטה מ-36 מעלות צלסיוס. אפשר הדבר בליל קיץ נעים ליל ירח ובחוצות ירושלים, ובלבד שתשאיר את השעון באכסניא והזמן יהיה פנוי לא לזכרונות דווקא, אלא יותר לסיכומים של 40 – 50 שנים, חשבונות וסיכומים של מאין באת ולהיכן הגעת ולפני מה אנו עומדים ביום מחר, ויש "מחר" שאינו לאחר זמן.
כזה הוא היצר הרע שלי, ואתה אמנם כבר הרגת את היצר הרע שלך מכל וכל?
והיה אם תבוא – הזדרז לבוא, כי אין איש יודע מה יהיה לאחר זמן. קח את דברי בפשטות ואל תלמד מכאן כי אני תפוס מחשבות נוגות כתוצאה ממחלה שמאיימת עלי. אולם גם זאת תופסת מקום במחשבותי במקצת. במקצת בלבד, בהחלט לא יותר מדי.
מה שאני אוהבת במכתבים כגון אלה של אבא לידידיו, את החן והפיקחות ואפילו את ההתרפסות לפני הריע. לעתים אני שאיני מורגלת בכך נבוכה מעט מגילוי הלב ומ"מסירות הנפש" שלו לחברים. ואיך שהוא מנסח את אהבתו במתיקות מלאת שנינות כגון דא:
"…כשאדם עובר את "ימי [-60] שנותינו' מתחילים ימי הנעורים לחזור ולהיות ניעורים אצלו. כיון שכן תוקף אותי הרצון ליהנות מפגישה מלאה עמך כאשר מאז ומקדם…. אפשר הדבר בליל קיץ נעים ליל ירח ובחוצות ירושלים, ובלבד שתשאיר את השעון באכסניא והזמן יהיה פנוי לא לזיכרונות דווקא, אלא יותר לסיכומים של 40 – 50 שנים, חשבונות וסיכומים של מאין באת ולהיכן הגעת ולפני מה אנו עומדים ביום מחר, ויש "מחר" שאינו לאחר זמן.
כזה הוא היצר הרע שלי, ואתה אמנם כבר הרגת את היצר הרע שלך מכל וכל?".
והיה אם תבוא – הזדרז לבוא, כי אין איש יודע מה יהיה לאחר זמן. קח את דברי בפשטות ואל תלמד מכאן כי אני תפוס מחשבות נוגות כתוצאה ממחלה שמאיימת עלי. אולם גם זאת תופסת מקום במחשבותי במקצת. במקצת בלבד, בהחלט לא יותר מדי.
ואגב כך הוא גם מאלף אותנו בינה אודות ידידות אמת:
שיש בה גם "מלא עקיצות רוגז וקצף" שהיא ממקום של "האחווה החזקה המפעמת … אח כלפי אח. רק שם מצוי סגנון של קטטת אמת שאינה מצויה בין ידידים עם רשמיות שאינם מתקוטטים לעולם".
כמה נכון! וכמה תואם הבנות הכי עדכניות בתחום העוסק בבניית והעמקת הקשר בין אנשים.
ידידות אמת אינה נבנית במקומות של הדחקה וטיוח אותם סדקים הנפערים בין חברים לשם החלקה מאולצת של הקשר וניסיון לשמור בכוח על חזות של שלום ונחמדות … להפך! הנכחתם במלוא העוצמה של הרגזים וחילוקי הדעות ורצון לבררם הם ערובה לבריאותה ושרידותה של חברות. אלא שכל זה יכול להתקיים רק "ממקום של האחווה החזקה המפעמת… אח כלפי אח, רק שם מצוי סגנון של קטטת אמת" –
זה אם כן הסדר: על קרקע של אחווה צומחות קטטות אמת ויוצא דיבור וברור שמצמיח ידידות עוד יותר עמוקה וכן הלאה.
והנה דברים שממש מציבים היום את אבא שלי זיכרונו לברכה לנגד עיני הכמהות כל הזמן לדעת מה הוא היה אומר לנו היום? עכשיו? ואיפה אתה אבא כשכל כך צריכים אנו למילתך?
אז כך למשל היה הוא אומר (בשם רבי יוסף בייגון: "… אין לו לאדם משלו כלום אלא הייסורים בלבד. רק בייסורים שהם שלו ממש נעשה האדם שותף למעשי בראשית".
חוץ מנחמה אישית שאני רואה בדברים נכון לייחס אותם כמובן גם לרמת הכלל. ייסורים ל"ע שאנו עוברים היום מצד שונאים שמלבר ומלגו ומעשים פוגעניים ורצחניים שממיטים הם עלינו בוודאי בוראים לנו עוד קומת משיח והולכים ומשלימים את הגאולה.
אמן
קראתי, נהניתי, התרגשתי.
– כל מילה מיותרת.
תודה.