אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה וגו'. וברש"י (ממדרש תנחומא): המשכן משכן – שני פעמים – רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל. [ורמז רמזו: משכן עולה 410, כמנין שנות בית ראשון; המשכן עם 5

עניין פרה אדומה לפי פשוטם של דברים, הוא רמז-כפרה-בשורש של החטא הקדמון שהביא לעולם מיתה וטומאת מת, היינו טמטום של יאוש וחידלון לנוכח המוות האופף את הכול, ו'מדביק' את כל הבא במגע קרוב עמו; התחושה של תוקפו הנראה-כמוחלט של חוק

ויקהל משה עולה מלכות. מלכות היא כידוע הספירה האחרונה, ועניינה הארץ התחתונה (לעומת שאר הספירות שהן 'שמיימיות' ביחס אליה); המציאות כפי שהיא (לעומת המהות); העם לעומת המלך; ובעצם, הבריאה כולה לעומת בוראה, שבראה כדי לממש או לבטא את מידת מלכותו,

רמזי תשובה במעשה הפרה במצוה זו של פרה אדומה הורתה לנו התורה את דרך התשובה הגמורה לאחר החטא, וכיצד מסלקין את החטא שלא ישאיר אחריו שום רושם כלל. אדם שנכשל בחטא, אפילו מתחרט עליו אחר כך ועוזבו, הרי החטא כבר

לאחר סילוק הדעת מכל הרעיונות של השנה הקודמת, נולד רעיון חדש לקראת ניסן שבו יוצאים ממצרים ומתחילה מלכות (ר"ה למלכי-מלכות ישראל, ונלמד זאת מיציאת מצרים בריש מס' ר"ה). הרעיון החדש הוא אם כן – איך 'ללבוש מלכות' ולהפעיל אותה במציאות,

הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך – ואם כן מהו זה שאומר המלך בסוף מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? ולומר שהחליף רצונו אינו נראה, כי תגובתו נשמעת אותנטית לגמרי. גם ידוע שהמגילה

הרושם הראשון העולה מקריאה פשוטה בפסוקים (שמות לד,כז-כח), הוא ש'ויכתב' מוסב על משה, אשר הוא הנושא בפסוק כח, ואשר לשם כתיבה זו שהה בהר "עם ה'" ארבעים יום ולילה ונתקדש גופו מאכילה ושתיה, ועל הכתיבה הזו נצטווה בפסוק כז. ואולם

מחולות מידת ישראל שהם דבקים באלוקיהם דבק אמת ושלא להנאת עצמם. כיון שסורחים ופורשים מאלוקיהם לשעה, מיד נעשים אדוקים בעבודה זרה יותר מן העכו"ם, ואפילו רואים אחר כך שאין ממש בעבודה זרה שבחרו להם ועתידים ליתן עליה דין קשה, לא

דע לך ידידי שתקוות וביטחון לחוד וייסורים לחוד, ואין האחד בלי השני. אין שום דבר טוב בעולם נקנה בלי יסורים והם לא צריכים להפחיד. כך אמר ר' יוסף זצ"ל: אין לו לאדם משלו כלום אלא היסורים בלבד. רק ביסורים שהם

קווים לדמותו של סבי, אברהם אליהו כי-טוב ז"ל עם צאת נשמתה היתרה של השבת נפטר סבי, אברהם אליהו כי טוב (מוקוטובסקי). בשעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת נערכה ההלוויה, והוא נטמן בחשיכה בהר המנוחות שבירושלים. אחרי מיטתו פסעו חבריו הותיקים

במאמר לפרשת פקודי הארכנו לבאר איך המשכן מהווה גרעין יסוד שאינו מתכלה למשכנות-מקדשות שיצאו ו'התפתחו' ממנו, שגדולים 'פי שניים' ומפוארים ו'יציבים' ממנו, אך אינם שלמים כמוהו, שעל-כן שלטה בהם יד אויב ו"נתמשכנו" בעוונותינו, וכפי שנרמז בתחילת פקודי ב"המשכן – משכן",

הגדול אינו רשאי להיות קטן. מעשהו אפשר שיהיה קטן שבקטנים; ברם, לבו ומחשבתו ברוממות תמיד. תכנית עלייתו עד לגבהי מרומים, צריכה שתהא כתובה ומגוללת לפניו תמיד; יודע אותה וזוכרה בכל שעה והוגה בה בכל עת. מהרה תבוא שעתו ויעלה מעלה