לא לגמרי ברור מהו הנושא העיקרי עליו נתפלגו קרח ועדתו (- משמע פלוגתא גם בתוך עדתו גופה...). ברור שישנה כאן קואליציה של רצונות שונים: טינה ישנה (עוד ממצרים) כנגד משה; רצון להחזיר את הבכורה לבני ראובן; בקשת כהונה, ורצון להחליף
פרשת ציצית חותמת את פרשת שלח שבמרכזה חטא המרגלים, ומן הסתם היא מהווה (יחד עם שאר הפרשיות שבסוף הפרשה – ראו מי השילוח) תיקון מסוים לאותו חטא. כבר דברנו במאמר קודם על הקשר בין "ולא תתורו" למרגלים שבמקום לתור את
מורך בלב מששבו המרגלים וישיבו דבר אל משה ואל כל העדה, כל אשר דברו באותה שעה, הכל אמת היה וידוע היה לכל העם. שכן הכל יודעים היכן עמלק יושב ומה הוא עמלק לישראל, והכל יודעים את האמוריים שגיבורים הם, וכן
זכורים לכול שני הפסוקים מן הפרשה הנאמרים בשעת הוצאת ספר תורה – "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", "ובנוחה יאמר: שובה ה' רבבות אלפי ישראל". כשכותבים את שני הפסוקים האלה בספר תורה, עושים להם
השרש תור מופיע בתורה רק בפרשתנו, כמה פעמים מסיפור המרגלים, אך, למרבה הפלא, מופיע הוא שוב בסוף הפרשה בהקשר אחר: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. מתבקש על כן לדרוש את הקשר שבין העניינים, והדבר הפשוט
למה דווקא יהושע וכלב פורשים מחבורת המרגלים? מדוע מתפלל משה על יהושע דווקא? נראה מן הכתובים שלא הרי כלב כהרי יהושע – כלב מתחילתו הולך לו בדרכו העצמאית כי "רוח אחרת עמו": הוא לבדו בא לחברון כדברי רבותינו (וכנראה מן הכתוב (יד,כד)
וענוָתך תרבני כך אמר דוד (תהלים יח): 'וימינך תסעדני וענותך תרבני' – כלומר: מי שזוכה לענוה שכולה אמת ולשם שמים, זוכה לגדולה שאין למעלה הימנה. צא ולמד ממשה רבינו שהכתיבה עליו תורה: 'והאיש משה ענו מאד, מכל האדם אשר על
ברכת כהנים ברכה כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, במידת החסד בראו, להטיב עם בריותיו. אף על פי שהשאיר את הפתח פתוח גם לרע, שאם יקלקל אדם מעשיו ימשוך עליו צרות רעות ורבות, לא עשה כן אלא בשביל החסד שיהיה
מדוע מתחילה הפרשה באמצע עניין – בבני גרשון ומשמרת משאם, לאחר בני קהת שמשמרתם בפרשת במדבר? ובסוף הפרשה – מדוע חנוכת הנשיאים שהחלה ביום הימשח המשכן, באחד בניסן, כתובה כאן, לאחר המניינים והפקודים שהחלו באייר?
מתוך ההיקש שהוקש חג השבועות לחג המצות, למדו רבותינו שגם לקרבנות חובת היחיד – ראיה וחגיגה – של חג השבועות, יש תשלומין כל שבעה, היינו גם בששת הימים שלאחר החג. ברור אפוא ששלמי החגיגה שניתנו להאכל 'התפזרו' פחות או
אמרו רבותינו ז"ל: 'המגילה הזו (מגילת רות) אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא התר ולא איסור, ולמה נכתבה? ללמדך שכר של גומלי חסדים'; — והלא כמה גופי מצוה וכמה גופי הלכה אנו למדים ממגילה זו — דיני גרים, דיני מתנות
ארבעה ראשי פרקים הם בלימודנו בנושא זה ששמו מעמד הר-סיני: הזכות, הקניין, הייעוד, והאימונים. [הזכות] אנחנו מברכים בכל יום על התורה, ברכת התורה. (אני מניח שגם הנשים מברכות). ברכה אחת אנחנו מייחדים "ברוך אתה ה', נותן התורה". אחר כך באה ברכה שנייה: