פרשת דברים נקראת תמיד בתשעת הימים (או ביום תשעה באב עצמו), ובה, בחציה הראשון, בא בארוכה חטא המרגלים (כפי שהוא מופיע בפי משה המוכיח לדור באי הארץ, מה שרומז שהחטא הזה מתגלגל והולך מדור לדור!), הלוא הוא הראשון

. משה ועמו לעולם לא יפרדו. מאז נעשה משה רועה לישראל, קשר עמם קשר אל אהבה שלא תימוט לעולם. לא זז מהם יום אחד מלבד שלוש פעמים של ארבעים יום וארבעים לילה שעשה בהר, לא למענו כי אם למענם בלבד.

חדש מנחם-אב הרי הוא, כשמו, מוכן ועומד לנחמה גמורה, נחמה בכפליים. בו מתנחם הקב"ה על הרעה אשר מצאה את עמו ומעורר רחמים עליהם כרחם אב על בנים, ובת קול מפוצצת ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, מה

  לקט אמרות מוסר שמסר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל לבחורי ישיבת 'פורת יוסף' – מלוקטים כלשונם מספר 'אור לציון'. מתוך המבוא לספר: 'הדברים שבספר הנוכחי נאספו מרשימות של תלמידים, בעיקר בין השנים תשל"ו-תשל"ט. וכל מעיין יווכח כי

(מתוך 'כחודו של מחט' – אליהו כי טוב) שם בפשיסחא היו לומדים בצוותא ליראה את ה' ולאהבה אותו בכל לב ונפש. אולם כיצד לירוא והאיך לאהוב? דבר זה לא היו לומדים זה מזה, אלא כל אחד לומד מעצמו. אפילו מרבם

המספר 42 מופיע בפרשה פעמיים, מ"ב מסעות בני ישראל, וארבעים ושתיים ערי הלויים. נראה כי אין כאן אקראיות בעלמא, אלא ישנו קשר פנימי בין שני הנושאים: עם ישראל חותר והולך אחרי ה' במדבר ארבעים שנה, ומבקש להכיר וליישב בתוכו את

ידוע כי אחד הדברים בהם נבואת משה מתייחדת מנבואת שאר נביאים, הוא שמשה לבדו נתנבא (גם) ב"זה הדבר", בעוד ששאר נביאים נתנבאו (רק) ב"כה אמר ה'". בדרך כלל מוסבר ש-כה הוא כענין כ' הדמיון, כלומר נבואת הנביאים, הנראית להם באספקלריא

בהולים על ממונם כך דרכו של הנופל בבהלה על ממונו, אפילו טוב הוא וכשהבהלה עזבתו הוא מוכן לכל דבר טוב, ואולם בשעה שהוא בהול מסיח את דעתו לרגע מכל עניין אחר. כל דעתו נתונה אך לממונו בלבד – עד שמחזירים

מ"ב מסעות בפרשה וגם מ"ב ערי לויים (מלבד שש ערי מקלט הפתוחות לכול בעת הצורך) – הלוא דבר הוא?! קישור בדרך אפשר: המסעות במדבר הרי הן הליכה בעקבות הענן-השכינה "לתור להם מנוחה", לבוא מן התוהו אל היישוב, מן התהייה אל

דברים נשגבים בביאור ענין פרשתו של בלעם, מספרי ר' צדוק הכהן, צדקת הצדיק (מאמר קלא) ורסיסי לילה (מאמר מד): שורש נפשות ישראל הוא ממקור החיים, וכמו ששנינו "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ואפילו אותם שמנו חכמים במשנתם שאין

(חלק ניכר מן הדברים – מתורת רבינו צדוק הכהן מלובלין). הקשר בין בלעם לעמלק, עולה קודם כל מתוך העמל שבשניהם. עמל במקרא מצטרף בדרך כלל לכעס, אָוֶן וכיוצא בהם, ומשמעו תיסכול, משהו שטוב לו וטוב לעולם שלא נברא (בדומה למה שדרשו

התדהמה הגדולה כשהרג פינחס לזמרי, לא שאל בחכמים ולא נמלך במשה, מדעת עצמו בלבד עשה. והיה המעשה הזה של פינחס קשה על כל העם כולו. הנצמדים לפעור אמרו: כך עלה בגורלו של זמרי הנכבד בכל העם – מה יהיה בגורלנו?