מכתב מאליהו כי טוב על ספריו, ענייני ציבור, השקפה ועוד

ט"ו תמוז תשל"ג ירושת"ו

לכבוד מר א. ש. לאוי"ט, גייטסהד יצ"ו

אחדשה"ט, חן חן למר על יקרת מכתבו מלא דברי נועם וחן עם תוכחה מגולה, אני מכיר טובה למר שכן אני משתמש בהזדמנות זו להשתדל להסיר ממני טרוניות מני רבים באותם הדברים, כיון שלא באו אלי בכתב אלא בע"פ או איש מפי איש, לא הייתי חייב להתנצל בכתב, עכשיו שעלו הדברים על הכתב ביד כב' ונראים הדברים שהם באים מרצון טוב לידע זכות על מה שנראה לו תמוה ומוקשה, לכן אמרתי, זו ההזדמנות עבורי שגם מה שיש ליישוב הקושיות – ג"כ יעלה על הכתב ואפטור עצמי בזה שלא ליזיל כרוכלא ע"פ כל המקומות לעשות כן וגם לא לפרסם ברבים לפי שאין קץ לפרסומי דברים שמטבעם הם מעורבים קושיות חדשות ו"כל הדברים יגיעים לא יכול איש לדבר" ואני רגיל לפרש: "לא יוכל איש לדבר" – קיינמאל קען אמענטש נישט אלץ אויסרעדען, על כן מוטב לאדם שימעט בכך והשומע ישמע והחדל יחדל ואאחוז בכלל שאמרו חכמים: "חברא, חברא אית ליה, וחברא דחברא – חברא אית ליה" משום כך אני מאריך הפעם בדברים לכבודו ודי לי בזה.

להקדמת הדברים אומר, כי הכותרת שכב' הפנה מכתבו: אל "כבוד הרה"ג" – אינה נכונה. איני רב ולא בן רב וכו', בן אני למשפחה ולדורות של תופסי תורה תוך כדי אומנותם זה בכה וזה בכה. מעולם לא התהדרו אבותי באצטלא של רבנות ומה לי אני הננס שבאבותי כי אתן שיהדרו אותו באצטלא זו. מפני דחקם של הורי ז"ל, הייתי מראשית נעורי עמל על פרנסה בעבודה קשה כל ימי, גם כשעליתי לארץ ישראל לפי כ-40 שנה, כפועל עליתי לאחר "הכשרה" במקצוע הנגרות, ובארץ עסקתי בכל מיני עבודות ו"חוסר עבודה" – ב"עבודה שחורה" ובבנין וכיוצא באלה כדי למצוא פרנסה מועטת למשפחתי ולי אני. אכן, קביעת עתים לתורה בבוקר ובערב היתה והווה לי תמיד, ואף פעם לא במסגרת שום ישיבה אלא כמנהג פולין – בבית המדרש, עם חברותא ובלי חברותא, ובביתי לבדי ואת בני שיחי'.

ודרך אגב – עוד הערה קצרה: שמי לא כיטובסקי, ולא מוקיטובסקי, כשם שנקראתי לפנים ולא "מוקוטוב" כשם שהיה רשום בדרכון שלי, אלא "כי-טוב" זה שמי וזה המקור לשמי, שמלפני כ-150 שנה כשיצאה הגזירה ברוסיא שכל אדם צריך לבחור לו שם משפחה, היה הסבא ז"ל לפני ששה דורות, ר' טוביה שמו, והוא איש נכבד, אב לרוב המשפחה שהיו בעיירה וורקי בפולין והוא בן 115 שנה ואב לעשרה בנים ושש בנות הם ובניהם ובני בניהם – כמה מאות של יוצאי חלציו שכולם ניזונים על שלחנו, שהרבה מפעלים היו לו והוא ניהל את כולם, וידיו רב לו גם בתורה ובחסידות ואדוק ב"חוזה" מלובלין ואחריו היהודי הקדוש, הרבי ר' בונם מפשיסחא ולבסוף – ברב אשר בעירו ר' יצחק וורקר, שהיה צעיר ממנו ב 50 – 60 שנה – עמד אותו האיש הישיש, הסבא הזה ז"ל ומחמת הגזירה בחר לו שם עיר בפולין "מוקיטוב", שכן יש בתיבה זהו שם מלשון הקודש "כי טוב" והוא אף הוא שמו "טוביה". עברו דורות והתחלפו משטרים מרוסי לפולני, היו רבים מבני המשפחה משנים שמם הקודם ממוקיטוב שהסיומת היא רוסית למוקיטובסקי – סיומת פולנית. ואבי ז"ל לא שינה, לכן יש קוראים אותו: מוקוטוב ויש מוקוטובסקי, וכך נפלו בלבול בשמות בחוג המסמכים הרשמיים ותמיד גרמו לסיבוכים ולטרדות. עד שזיכיתי ועליתי לא"י ואף כאן ליוו אותי הבלבולים בין שני השמות עד שקמתי ואמרתי: מה לי מוקוטוב,  מה לי מוקוטובסקי, אלכה ואשובה אל מקור השם הראשון וקראתי שמי ושיניתי אותו רשמית ל"כי-טוב" כאשר עלתה במחשבתו הראשונה של סבא ז"ל – זה סיפור שמי.

לאחר רוב עיסוקי בארץ, פניתי לעסקנות ציבורית ונעשיתי מזכיר לפועלי אגודת ישראל בירושלים, כי נער הייתי ולא ידעתי שכל הנעשה והמקולקל מלפני מי יודע אם לא מלפני דורות – אין להשיב ולתקן עד שיבוא המשיח, ואני בער ולא אדע וחשבתי בבערותי כי מה שלא יכלו אחרים אוכל אני לתקן עולם קטן לפחות, על כן נעשיתי עסקן ציבור מפאג"י והרבה תהפוכות היו לי בעסקנות זה עד שבתוקף תפקידי נעשיתי גם ל"סופר" – כלומר, חשבתי באיוולתי שאם אני אסביר ברבים את השקפותי ורעיונותי ותכנוני אראה ברכה בעסקנות ואמצא שותפים ל"תיקון עולם". עד שעמדתי בבירור על כך, כי כל מה שהבאתי להסביר – הכל ידוע ומוסבר היטב לכל, אלא שניחא לכולם בכך ורק לא ניחא להם בי ובשכמותי…

בשנת תשי"ד השתתפתי לאחרונה ב"כנסיה הגדולה" של אגודת ישראל, שהיתה בירושלים – אז השלמתי למודי לדעת כי כל עמלי ועמל אחרים במשך הרבה שנים לא הביאו לידי שום השתנות אלא לגריעותא בלבד, אז עמדתי ואמרתי "שלום" לאגודת ישראל ופרשתי מכל מפעל אחר אפילו טוב, אם הוא במסגרת זו ושמה נקרא עליו. ונשארתי מחוסר פרנסה לגמרי. לאחר יום הפרישה מאגו"י ומפא"י ומפאג"י נשארתי בלי מזון סעודה אחת דברים כפשוטם ממש, מה עושים? כיון שכבר התמחתי קצת בכתיבה שהרי כמה שנים הייתי עורך עיתון ולא עבר עלי יום בלי כתיבת מאמר, שני מאמרים ולפעמים אפילו ארבעה או חמשה מאמרים, בפובליציסטיקה, בהגות ומחשבה, ובבלטריסטיקה כלומר, סיפורים, אמרתי: מעתה אלך ואהיה ל"סופר" ממש, סופר לשם מקצוע לפרנסה…

התחלתי בסיפורי חסידות, ולא בלי טעם לדבר זה. מאז יצאתי מפולין מקום מגורי הראשונים שגדלתי שם בין ישרים ותמימים באמת וצנועים בהליכותיהם עד ששום איש לא יוכל להכירם אם אינו קרוב להם מאד, מאז עזבתי המחצבה הזו ובאתי לכאן והכרתי חוגים חדשים את שיחם ושיגם וידעתי ולמדתי את מושגיהם של העולם שחייתי בו לפניהם, שהללו אינם יודעים ממנו כלום ופחות ממה שהם יודעים על האסקימוסים. איש כמו אבא שלי ז"ל ורבו ר' יצחק הכהן מלובלין וכל העולם העשיר הזה – אינם יודעים עליו אפילו כסומא בארובה – לכן אמרתי הבה ואספר מן העולם הזה שאפילו מצבה לא נשארה ממנו, שמתי לנגד עיני את ה"מתנגדים" הקרובים, ובמיוחד את הרחוקים לגמרי. את ה"חסידים" שלי ובני תורה באמת – עליהם לא חשבתי – מה להם ולמעשה הספרים אין קץ?

לספרים מסוג זה ולמטרה זו, אין צורך בהסמכות, וגם עשויות לפגום בהם מטעמים מובנים, הלא יסכים עמי כב' בדבר זה.

ראיתי קצת ברכה בעבודה החדשה זו. אז יצא שמי כ"סופר ממש"…

בימים ההם פנו אלי מן המועצה הדתית בירושלים ואחר כך גם מטעם משרד הדתות, כי אכתוב ספר על הבית היהודי כדי לתתו ביד כל זוג מתחתן שידע דין ומסורת והווי יהודי בבנין בית ומשפחה, ושוב הספר נועד רק לרחוקים, או בעיקר בשבילם, השלמתי כתיבת ספר איש וביתו והוא עבר ביקורת של ועדות רבנים ומומחים שהמזמינים את הספר הזה מינו אותם – הכל היה טוב ויפה. רק דבר אחד חסר שם – יום העצמאות. אמרתי אני: מה ולמסורת הבית היהודי עם "דיני יום העצמאות"? מי שחסר לו זה, ילך ויבקש בעיתונים ובכל רחובות בכל ערי המדינה! לא הועילו דברי וביטלו הזמנתם ואני נמצאתי נפסד יותר משנת עבודה ועמל. הלכתי ופרסמתי ספר זה על חשבוני שלי – ועזרני ה' והוא נתקבל יפה אצל רחוקים וגם אצל קרובים, ואף שלאחר זמן חזרו בהם המזמינים הראשונים ואף הם אימצו לעצמם את הספר והוא נפוץ בכמה וכמה רבבות בתים בישראל. לאחר שנים עמדו אלה והוציאו, אמנם ברשותי, מהדורה חדשה של הספר והוסיפו בו דברים משלהם שלא ברוחי, ולאחר זמן חזרתי וביטלתי מהם רשות זו והספר מופיע מאז כצורתו הראשונה ללא תוספת ומגרעת.

באותם הימים התחיל משרד החינוך לבקש להנחיל התודעה יהודית לדור הגדל אצלם מבלי דעת מאומה מכל המורשה הגדולה שלנו, וזה גרם להם בושות ובזיונות הרבה מאד ברחבי תבל ואפילו ברוסיא הסובייטית… אז קמתי אני ונזדרזתי ופרסמתי "ספר התודעה" בלשונם דווקא – אם תודעה יהודית אתם מבקשים – הרי לכם "תודעה". הם לא התכוונו לכך ולא רצו בספר זה, רחקו ממנו ואף ריחקו רבים מן המורים שרצו בו בעל כרחם ובכל זאת עזר הספר לרבים מאד שהיו צריכים לו ונהנו ממנו מעט תושיה.

וכאן מקום לומר, כי ספר זה אע"פ שאין עליו הסכמה נקרא בשמה לא היתה שום שורה ואפילו אחת בהלכה ובהגות ובהסברת דברים, שלא באו לעיניהם של כמה וכמה תלמידי חכמים גדולים אשכנזים וכן ספרדים, ובראשם רש"ז אויערבך שליט"א ור' רפאל קצנלבויגין זצ"ל שהיו עמי במלאכה מראש ועד סוף ואולם מאותו הטעם המובן לא הדפסתי הסכמות ומשום הטעם הזה לא הדפסתי מקורות כדי שיהא הספר נקרא ע"י המורים והתלמידים כספר עזר וקריאה קלה ודווקא לא כספר מחקר או ספר תורני.

ועוד כמה מילים על טיבו של ספר זה שכב' בין הגומרים עליו את ההלל. עיקר שבחו של הספר שהוא נכתב לא על ידי סופר אלא על ידי מלמד, ולכשתמצי לומר: כל כתיבותי בכל סוגי הכתיבה שכתבתי מאז ומתמיד, כל עין בוחנת תכיר כי לא סופר מחונן כותב כאן, אלא מלמד שמרצה דברים בפני תלמידיו וכמו שיש מלמד בעל פה כך יש מלמד בכתב.

כשם שאמרתי למעלה שאיני רוצה להתהדר באצטלא של רבנות שאינה שלי, כך לא אוותר על אצטלא אחרת שאני רואה שהיא שלי – זאת האצטלא של "מלמדות". מעודי, מאז הייתי ילד כבן עשר שנים ועד עתה לא הפסקתי מלעסוק במלאכה זו, בפועל ממש עם ילדים קטנים ממני – בימי ילדותי, ואחר כך לא חדלתי מלהגות במקצוע זה ולעסוק בו עם בנים צעירים ומבוגרים, בפועל ובעיון ובמחקר, בהסתכלות מתמדת בנסיונות שונים ורבים ובתכנון תכניות וכו' וכו' הרבה מאד. מכאן, כשבאתי לחבר ספר התודעה, עשיתי את מלאכתי בלי רמיה עצמית וכמלמד מנוסה, כי ידעתי וחשתי כל מקום שהתלמיד שואל והשתדלתי להגיש לו מענה על שאלותיו (אף ב"ספר הפרשיות" מנהגי כן, מתוך שאני משתדל לשמוע שאלות התלמידים שאני רואה אותם לפני עיני בכיתה, כך אני כותב).

אם התנגדתי לנגוע בענין של "יום העצמאות" בתוך ספר איש וביתו, כבר לא יכולתי להתעלם מכל הענין הזה בספר התודעה שהוא מלווה את כל ימות השנה, ימי חג וימי אבל וכל יום מסויים של פגרא או להיפך, וכאן דווקא כל הבנים שואלים ואין משיב להם דבר ברור, ומטבע הדברים תלמיד ששואל ואין משיבים לו, הוא משיב לעצמו וזה מסוכן מאד.

כשנה לאחר קום המדינה, כשהיה קיים ה"זרם הרביעי" של אגודת ישראל עם הרב זלמן סורוצקין ז"ל בראש, פנו אלי בשמו שאכין אני חומר למורים, מה יגידו לתלמידיהם באותו היום, הכינותי והראתיו למראה עיניו – החומר נפסל לא מפני שהוא לא נכון, אלא זו אמת שעשויה להרגיז גם את הימין וגם את השמאל – כך נאמר לי אז, ואני איני מבין ולעולם איני מוכן להסכים עם גישה כזו! אם אמת הדברים – היכן הלא תגורו? ובמיוחד בשטח חינוך הילדים הרכים, שאסור לפטמם בדברי תרמית או חצאי אמת שהמבוגרים כבר התרגלו בהם. ברם מה יכולתי אני לעשות נאלמתי דומיה.

וכשהתחלתי בספר התודעה, הוצאתי מגנזי אותו החומר ובאתי לשאול אצל גדולי הוראה: האתן חומר זה בספר זה או אחדל? כולם חוץ מאחד אמרו לי כדברי הרב זלמן סורוצקין הנ"ל: חדל לך מלנגוע בדבר זה כי אתה מאבד עולמך גם בשמאל וגם בימין…

אחד בלבד, הוא ר' שלמה זלמן אויערבך שליט"א הסכים אתי בכל, אף אני שמעתי לדעת רבים, שלא לשם שמים, לשם ביזנעס בלבד…

וכיצד נוהגים בבתי הספר הדתיים בכל אותן השנים? להתעלם – אי אפשר אלא שהללו מן המזרחי והקרובים אומרים הלכה פסוקה: גדול יום העצמאות כיום שיצאנו בו ממצרים ויותר, והללו שבקצה השני גם הם אומרים הלכה פסוקה: קשה יום העצמאות מן היום שנחרב בית המקדש. ואילו הללו שבחינוך העצמאי – כל מורה מדבר ככל העולה על רוחו – הצד השוה שבכולם שהכל מדברים דברי בטלה ורוח המבלבלים את ראש תלמידיהם מתוך שהם עצמם מבולבלים באותו ענין, מי יודע אם אחד יש בין כולם שמתוך שאינו יודע מה לומר – יאמר פשוט: איני יודע וינמק זאת היטב מדוע אינו יודע.

כשבאתי לתרגם ספר התודעה לאנגלית, ואני זה שנים רבות מקושר הרבה עם ארגון בחינוך התורה על שם "תורה ומסורה", הכל דרשו שאגיש להם דברים שראויים לאמרם בענין זה כי המבוך גדול מאד ומתוך המבוכה רבים נכשלים בכל מיני דברים, טועים ומטעים. אז עשיתי מעשה, ואותו החומר שהוכשר להלכה על ידי ר"ז סורוצקין וע"י אחרים גם כן וגם הוכשר למעשה ע"י הרב אוירבאך ועבר אחרי כן ביקורת של עשרות אנשים בעלי דעה (בלי מונופול על "דעת תורה" אמנם) והשקפה בארץ וביותר בארה"ב – אותו החומר הבאתי לבית הדפוס וכך הוא נכנס ל"התודעה" באנגלית.

ומה אני אומר שם? אני אומר: אין הלכה פסוקה ואי אפשר שתהא הלכה פסוקה בענין, ואין אנו יודעים פירוש למה שהעינים רואות, אבל העינים אמנם רואות הרבה חיוב וגם הרבה שלילה.

ואיני חוזר בי מן ההנחה הזו, אבל חוזר ואומר בפה מלא: אין הלכה פסוקה, ולכן אין לנו כאן לא הלל ולא קינה כבימים הכתובים בשלחן ערוך שכל דבריו פסוקים לכאן או לכאן.

אפילו יהיו שבעים ואחד זקני סנהדרין כולם אומרים דבר אחד, אבל אינם יושבים בצוותא לדון ולפסוק – אין הלכה פסוקה.

כל שכן כשהדעות של היחידים אמנם חלוקות ואינם דנים בצוותא.

ויש מן הדעות של גדולי היראה וההוראה, למעט הללו שמן המזרחי, אלא אנשים שכולם רק שלנו שאומרים: חס לנו לומר על מעשי נסים של הקב"ה שח"ו מעשה שטן המה. כך שמעתי בפירוש מפיו של גאון הגאונים וחסיד ותמים בכל מעשיו וצנוע בכל הליכותיו הלא הוא ר' דוד קליין זצ"ל שנפטר בירושלים והוא גדול תלמידיו של האדמו"ר הזקן ממונקץ ומקורב ביותר ונאמן ביתו של האדמו"ר מסטמר שליט"א בהיותו בני יורק לאחר המלחמה, וכך אני למד גם משיחותיו של האדמו"ר הזקן מאמשינוב זצ"ל, בשיחותיו בתורה שאמר בשנת תש"ח, שהשמיע דברים בדרך תפלה שתהא זו התחלה למעשים גדולים שאנו מקווים ומצפים להם בכל יום שיבואו.

לכן כיון שאין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה אין לנו אלא להתחנן ולהתפלל לאלקי מרום שיחוש לתשועת עמו וח"ו לא יהפכו עלינו המאורעות שארעו לא לטובה. ובינתיים – אין אנו יודעים ואין אנו מן המהללים בהלל הגדול או קטן, אף לא מן המקוננים בקינות אלא מן המתפללים בלבד, שכן הקב"ה הוא לבדו עשה ועושה ויעשה את כל המעשים וייטיב עלינו החתימה.

הארכתי דברים רבים אולי שלא לצורך, אולם מכיון שכבר נכתבו, נכתבו והלב יודע אם לעקל או ח"ו לעקלקלות והקב"ה הוא יודע – אני את שלי עשיתי כפי מיטב ומרבית כרכורי לב ומעיים…

לא למען כבודי וכבוד בית אבא אלא למען האמת אשר בלבי ואשר אני הולך בה כל הימים.

כה הם דברי המלמד מירושלים

אליהו כיטוב

 

בס"ד

עש"ק נצו"י תשל"ג ירשת"ו

לידידי הטוב ר' א. ש. נ"י

אחדשה"ט, צר לי להודיעך כי מאז לפני חדשיים ויותר הנני רחוק מאד מלהיות בקו הבריאות, ונודד ל"ע מבי"ח אחד למשנהו ובאמת איני מסוגל לעסוק בתנאים אלה בעריכת מכתבים על נושאים שנראים לכאורה כעומדים ברומו של עולם.

לדברי התנצלות אלה אוסיף כמה הערות עניניות:

• דברי במכתבי הראשון שרירים וקיימים.
• הדברים משם שהתיחסו להרב סורוצקין ז"ל הם בקשר עם יום העצמאות ולא יום ירושלים.
• בשאר הענינים ייטיב לעשות אם יאמר כמוני שלא הדעה הזאת הנשמעת בכתבי עת החרדים מפיהם ובשמם של ראשי הישיבה של זמננו – לא זו היא הדעה האחת. הרבה מאד יש גדולים בישראל וצנועים מאד ואין דעתם נשמעת בראש כל חוצות, מפיהם של הללו למדתי הרבה, מפיהם וגם מפי ספרי רבותיהם נ"ע, וכל התורה שלנו מיוסדת על "אלו ואלו דברי אלקים חיים" וכל שאינו מאמין באלו וגם באלו כאילו חסר לו הכל ח"ו. והדברים עתיקים ויגעים מאד. הרבה מאד יש לי לומר כאן אלא שאני חוטא ב"לא תגורו מפני איש" וה' הטוב יכפר בעד.

בברכה מרובה. ובכתיבה וחתימה טובה

א. כיטוב

נא להתפלל עבור אברהם אליהו בן רחל לרפואה שלמה

 

הוספה מחנוך בן ארזה

אשר לענין ההסכמות, ביקש חותני להוסיף וז"ל:

"יכולתי אמנם להשיג רבות, אלא מכיון שידעתי כיצד נוהג העולם עתה, בין המסכימים ומקבלי ההסכמות, שאין בודקים אחר הכתוב בספר אלא רואים כמה עלי הגהה ועל כך סומכים ידיהם מפני חזקת גברא, ואני, מצד אחד חס לי מלהונות את הרבים ולהיתלות באילנות גדולים בדברים רבים שאני עצמי מלא כרכורים, פחדים וספקות, ומצד שני אני יודע שמתוך חוסר ההסכמות, אנשים יבואו לידי פקפוקים: שמא אין הכותב מוסמך ולא ראוי – והוא הדבר שאני רוצה בו. יפקפקו ויפקפקו, יבדקו אחרי ויבדקו, ויתאמתו הדברים מתוך בקורת". עכ"ל.