וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו'
כולנו מכירים את מאמר חז"ל (במסכת שבת קיט,ב) "שני מלאכי השרת מלווים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, כשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב בעל כרחו עונה אמן".
אכן, נוסח הפיוט 'שלום עליכם' שבסידורים אינו מן הגמרא, ויש מפקפקים עליו מכמה צדדים (ראו בסידור הריעב"ץ ועוד). ננסה לעמוד כאן על אחת השאלות: מה זאת שממהרים לומר "צאתכם לשלום", ומה רע בכך שישארו בביתנו (לאחר שגם הרע היטיב דרכו ואמר אמן)? בנוסח קהילות ספרד אכן מקדימים ואומרים "בשבתכם לשלום" לפני "צאתכם", ואחרים נוהגים לומר "צאתכם ובואכם לשלום", ועדיין אין נוח: מהיכן באים המלאכים ולאן הם ממהרים ללכת? כלום לא באו אלא למבחן בעלמא?
במקום אחר במסכת שבת (מט,ב), אמר רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא: אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי? כנגד "מלאכה", "מלאכתו" ו"מלאכת" שבתורה – ארבעים חסר אחת. למניין שאנו מונים, יש בתורה ששים ואחת פעמים לשון מלאכה. וכבר עמדו בזה הראשונים על אתר, וכתבו מה שכתבו בשם רבינו חננאל. והמתיישב יותר בזה הוא מה שכתב רבנו בעל התוספות יום טוב במשנת 'אבות מלאכות', בלא שראה דברי הראשונים, שאין מונים את הללו שנאמרים בלשון אזהרה או עונש, אלא את כל השאר, שעליהן, כלומר על מניינן, מוסבות האזהרות והעונשים: לא תעשה מלאכות כמניין לשונות מלאכה שנזכרו בהקשרים אחרים.
למרבה הפלא מתברר שמניין המלאכים בתורה גם הוא בדיוק ארבעים חסר אחת! מה זה אומר? שכל מלאכה יש לה בן זוג מלאך, ומהו היחס ביניהם? – כיחס זכר ונקבה (בתקוה שעדיין מותר להתבטא כך…): המלאך-הזכר הוא גרעין הכוח, ואילו המלאכה-הנקבה – ממש כמו בהריון – היא הבונה, מפתחת ומוציאה מן הכוח אל הפועל יצור שלם כלול בהדרו – וחוזר חלילה.
ידוע מדברי הזוהר שהשבת "מינה מתברכין כולהו יומין", וזה מלבד הפשט הנגלה שהשבת מקבלת מן המוכן לה בימי החול. אם כן, המלאכים-שליחים, שהם הכוחות כפי שהם במקורם, נשלחים מאת השבת אל ימי החול, שם הם הופכים למלאכות ומממשים בפועל את ברכת המקור-השבת – על מנת להכין-להשפיע לשבת הבאה. נוכל אפוא לראות את המלאכים המלווים לו לאדם לביתו בליל שבת כשליחים החוזרים אצל המשלח ומדווחים ואומרים לו: עשינו שליחותך, והא לך מפרי מעשינו בחול. ואף הוא חוזר ומשלחם מיד – שהרי המלאך כל-עצמו שליח הוא – אל משימתם הבאה, שיגיעו אליה בששת ימי המעשה הבאים, ותצלח מלאכתם לפי אופי ותוקף ברכת השבת אשר ממנה נשלחו ובאו ואליה הם שבים ללכת.
כאשר אדם עושה שבתו חול, המלאך הרע גובר ומחציף פנים לומר: למה זה לי שבת – אינני רואה שנתברכה שבתך מפרי מעשי החול ואין סיכוי שמברכתה יבורכו ימי החול הבאים, ובעצם אין טעם ותכלית לעבודה בכלל, והכל רע-רעוע ועייף – והלוא כה דברי עשו ביום שכפר באלקי אברהם: עייף אנכי ולמה זה לי בכורה – עבודה סיזיפית אינסופית שאינה מובילה לשום מקום! ואולם כאשר הנר דלוק והשולחן ערוך והמיטה מוצעת וניכר שנתברכה השבת ממלאכת עבודת ימי החול, ומלאך רע עונה אמן ומודה על כרחו בשבת, שוב אינו רשע-רע באמת, אינו "קליפה", אלא עשו דקדושה, איש המעשה שידיו חדות וחרוצות, והריהו שש להתברך מברכת השבת להוציאה לפועל ביתר שאת ויתר עוז בימי החול למטה (="מלרע") בארץ (="ארעא").
* * *
כידוע, תלמיד חכם יושב אוהל הוא בבחינת שבת. כאשר חוזר ובא יעקב שלם בגופו, בתורתו ובממונו מבית לבן וחוזר ופוגע-פוגש במלאכי הסולם שפגע בהם בצאתו עולים ויורדים בו עצמו, כשני יצרים יצר טוב ויצר רע (ראו במאמר לפרשת ויצא), וכעת שלום לו מהם, והריהו עובד את ה' בשני יצריו ומכיל בתוכו גם את כוח המעשה הארצי, את עשו דקדושה, ברצונו ובדעתו לחזור ולהתכנס אל מקורו, אל שבתיותו העצמית, וממנה הוא שולח ברכה לעשו אחיו ומצפה ממנו עכשו להצטרף אליו ולפעול יחדיו בקודש – ובעצם להחזיר לו בכך ברוב נדיבות את הבכורה והברכה וכמחשבת אביו הראשונה, כי סוף סוף המעשה הוא העיקר, וכדברי חכמים על קדימת זבולון ליששכר בברכות יעקב ומשה "תלה חשבון הגדול בזבולון, שגדול המעשה (=הגורם והמכין) יותר מן העושה". (ניתן לפרש "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" – לכך נבראה השביתה, כדי לחדש את כוח העשייה, שהוא תכלית הבריאה).
ואלם נתברר ש"אין עם מי לדבר" – עשו עדיין לא בשל לשתף פעולה עם יעקב במקומו ובארצו של יעקב, ארץ אשר עיני ה' בה, אלא רוצה הוא שיבוא יעקב עמו-לנגדו בשוויון גמור הנאות למקומו שלו, לשעיר, ערש השוויון הדמוקרטי (שאין להם "מלך בן מלך" כדברי רז"ל) – דבר שכמובן אין יעקב יכול להסכים לו, כי עלולה שבתו להעשות חול, ואין ברירה אלא להפריד דרכי האחים.
אכן, הועילה לו נדיבותו הכֵּנה של יעקב 'להיפרד כידידים', ויש אומרים אף שנשקו עשו בכל לבו. ונמצא שוב שיעקב בשבתיותו, בהכנעתו-שפלותו-נדיבותו, מנצח בפנימיות ובשורש את עשו המעשי האקטיבי – מה שבא לידי ביטוי בניצחונו על שרו של עשו שהודה לו על בכורתו וברכתו, וזה מה שמרכך את עשו שלמטה.
מתברר אם כן שהנכונות לתת ולוותר היא המעידה כי הדבר הניתן לך, שלך הוא באמת ולעולם. וזו מעלת השבת על ימי המעשה, שבאמת לאמתו היא המברכת והמכילה אותם יותר מאשר הם מברכים אותה. הכול היה מן השבת והכל שב אל השבת: היא המקור – השבת שלפני הבריאה – והיא התכלית – השבת שבסוף הבריאה – וימי המעשה באמצע.
הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, אמן.