מלחמת שאול בנחש העמוני (פרק י"א) ובפלשתים (פרק יג-יד) (י"ח תמוז)
יט. סיפור מלחמת יבש גלעד נראה כחורג לגמרי מן הזמן והמקום בתוך רצף סיפורי שאול:
הרי רגע לפני פרידת שאול מאתו, מצווהו שמואל (לעיל י,ח): "וירדת לפני הגלגל, והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים, שבעת ימים תוחל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה". הדברים מכוונים כמובן לאמוּר להלן (יג,ח, לאחר שנהרג נציב פלשתים ונאספו פלשתים בחיל גדול להלחם עם ישראל – שם ג-ז): "ויוחל שבעת ימים למועד ולא בא שמואל הגלגל ויפץ העם מעליו, ויאמר שאול הגישו אלי העולה… ויהי ככלותו… והנה שמואל בא". לכאורה נראה כי שבעת הימים נספרים מן הפרידה ועד לפגישתם הבאה שאמורה להיות בגלגל (שאם לא כן, מה טעם להזכירם כאן ועכשו), והנה מתרחשים באמצע אירועים רבים, גדולים ומופלאים: שמואל מכנס את העם אל המצפה, מוכיח אותם ומעלה לפניהם בגורל את שאול וממליכו, ושולח את כל העם (כולל שאול!) איש לביתו, ואז מלחמת יבש גלעד, בה מגייס שאול (לבדו וביזמתו שלו, הגם שמזכיר (בפסוק ז) גם את שמואל כמוביל עמו את המלחמה) מכל גבול ישראל שלש מאות ושלשים אלף ומושיע את אנשי יבש במסגרת שבעת הימים שקצב להם מלך בני עמון (פסוק ג)!
מאד קשה לתאר-ריאלית את כל האירועים האלה נעשים בשבעת ימים – שליחת מלאכים מיבש שבצפון לכל גבול ישראל כולל יהודה שבדרום, שליחת צמד הבקר המנותח לכל גבול ישראל, האספותם ופקידתם בבזק ועלייתם על עמון. כמדומה שגם בתנאים של ימינו היה נמשך מבצע כגון זה הרבה יותר משבעה ימים! אבל עוד-יותר קשה לחשוב ששבעה ימים הללו חופפים לשבעת הימים שעליהם מדבר שמואל, מן הפרידה עד הפגישה בגלגל כנ"ל, כשבאמצע – מלבד המלחמה – גם אירועי המצפה, חידוש המלוכה בגלגל שמזמן שמואל לאחר הנצחון על עמון (יא, יד טו), ותוכחתו הארוכה שם עם הורדת המטר בקציר, גיוס שלשת אלפים מישראל לצבא הקבע של שאול וארגונם, הכאת נציב פלשתים והכנות למלחמה בפלשתים הנאספים!
אם איננו רוצים לצאת לגמרי מגבולות הטבע, חייבים קודם-כל לפרש את דברי שמואל בפרידה משאול "שבעת ימים תוחל עד בואי אליך", שאינם מתחילים מהיום, אלא מאז ש"תרד לפני אל הגלגל" (שם), אירוע שעתיד להיות כעבור חדשים או שנה (ויתפרש "בן שנה שאול במלכו" (יד,א), שנמשכו האירועים המסופרים משם ואילך, שנה), לאחר ארגון הצבא למלחמה חזיתית בפלשתים שבוודאי בוא-תבוא בעקבות המלכת המלך (שהרי "מלכויות מתגרות זו בזו"), ומאז, חייב לעבור שבוע של התאפקות והכנה בתפילה והפנמה כי לה' המלחמה ואין מעצור לו להושיע ברב או במעט (להלן יד,ו), ובשעת השיא, בהעלאת העולה אשתתף גם אני שמואל, וכך תצטרף ההנהגה הרוחנית-פנימית שהיא הסגנון שלי, למלחמה הממשית שאתה תוביל, ויעלו שניהם בקנה אחד לנצחון שלם ומוחלט שיכונן לך מלכות עולם (להלן יג,יד).
אבל אם כן קשה-מאד, מדוע חשוב הדבר הזה, הצורך בהמתנה לפני המלחמה העתידה לבוא מתי-שהוא, להאמר בפגישה הראשונה, כאשר בינתיים נפגשו שוב בגורל שבמצפה ובתום מלחמת יבש ובכינוס-התוכחה שבגלגל (ומן הסתם היו להם במשך הזמן הארוך הזדמנויות נוספות להפגש)?!
הדבר הראשון העולה על-הלב, נקרא לו יחידוּת. כפי הנראה חשוב מאד לשמואל מאז נפגש עם שאול והוטב בעיניו, לסלק-עצמו ככל האפשר מלהתערב במהלכיו ושיקוליו של שאול הנבחר למלך, ונמנע בכל כוחו מלהפגש עמו אלא במעמד הציבור כולו, כאשר הוא מופיע כמזהה ומציג את המלך הנבחר, ומוכיח-מדריך את העם לקראת שינוי ההנהגה, אבל ביחידות, מפה לפה ומלב אל לב, פגישה אחת ביניהם ותו לא, בה מגלה לשאול את כל לבו ואהבתו, ומסיים בפרט הזה, שבעצם מכיל את כל תורת המלכות והמלחמה הכתובה בפרשת שופטים בתורה (דברים כ,ג-ד): "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם!" המלחמה כולה שלך ובידך, ואילו אני משמש בתפקיד הכהן שבתורה, הנגש לפני העם לחזק את רוחם ולהזכיר כי לה' המלחמה. ההמתנה השלֵווה הזו ("שבעת ימים", המזכירה את ענין המילה בשמיני "כדי שתעבור עליו שבת", שמכח השלווה שבה יוכל לגבור על יצרו בהמשך!) עם העבודה הפנימית, היא זו ש"משגעת" את האויב, מוציאה אותו מכליו וממיסה את לבבו! הפלשתים עם כוחם הרב כחול אשר על שפת הים, עם שלשים אלף הטנקים וששת אלפים הפרשים (להלן יג,ה) היו מסוגלים למחוק את שאול ומחנהו הדל חסר-הנשק, אך משהו-בתוכם מרתיע אותם מלתקוף, וגם כשקרבים אליהם יונתן ונערו, אומרים הם "עלו אלינו" (יד,יג) – מה שמעיד על מצבם הנפשי ומסמן את מפלתם.
מן הסתם היה מצב היחסים בין פלשתים וישראל כל ימי הנהגת שמואל דומה במקצת לימי ההמתנה: שמואל בתפלתו ובקרבנו – לאחר הקריאה להטהרות ותשובה ושפיכת לב כמים – מרעים קול גדול על הפלשתים הנגשים, ומהמם אותם עד שאינם יוספים לבוא עוד בגבול ישראל (לעיל ז,ג-יד), אך אין כאן נצחון מכריע – ולדעת שמואל גם אין בו צורך – שהרי הפלשתים עדיין מציבים נציבים-משקיפים לוודא שלא יעמידו ישראל מלך ויצברו נשק-התקפי (יג,יט-כב). גם כשמתברר שאין לעם עצבים מספיק-חזקים לעמוד לאורך-זמן במצב חסר ההכרעה (שדווקא הוא מתאים לעליה רוחנית ולהמשך הנהייה אחרי ה' (ז,א), וכענין ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" (שבזכות משה ששמואל כמותו), המעמיד את העם במצב תלוי לגמרי בחסדי שמים, אך מהאי-טעמא יש בו גם צד של עינוי ככתוב), ונדרש להם מלך-מכריע, מבקש שמואל שלא לאבד את אפקט ההמתנה וההכנה הפנימית המהווה את גרעין הנצחון הפנימי, ועיקרו מוקרן מן המלך היחיד שהוא לב העם. ענין זה הוא אמנם עיקרו של המלך, וככתוב "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר", וראוי שייאמר למלך מראש וביחידות דוקא, שאול אמנם לא עמד בכך, ככתוב להלן (יג,ט), אך כאמור, נתגלתה מדה זו באופן מופתי ביונתן בנו (אשר הוא הופעה מושלמת של משיח בן יוסף ככתוב בספרים), וממנו באה לדוד אוהבו-כנפשו.
ואולם נראה כי עוד דברים בגו: האמירה הזו של שמואל בפרידתו משאול, המתייחסת למלחמה בפלשתים שבפרק יג, (ונוגעת כאמור לכל המלחמות היזומות, עד ימינו-אלה) באה לנתק ולבודד את מלחמת יבש-גלעד שבאמצע, מכל האמור. על מלחמה זו שמואל אינו יודע דבר, אינו מתייחס אליה ולא מחנך לקראתה, כי אכן כאן אין צורך בשמואל, לא בתפילה ותשובה ולא בעולה-מועלית; כאן מתגלית בשאול דווקא ה"יחידה שבנפש" שהיא מסירות נפש "נטו", והיא היא נקודת-משיח העצמית שמתגלה בו וצולחת עליו באופן ספונטאני לגמרי, לנוכח הפגיעה הנבזית בכבוד ישראל, וברגע-כמימריה הוא מתחיל בפעולה מהירה כברק שאין מי שיכול לעמוד בפניה ומצליח לגייס מיד מאות אלפים (כי הרי ניצוץ משיח ישנו בכל אחד ואחד מישראל!), וגומר את הענין בכי-טוב עוד לפני תום היום השביעי! זוהי המלחמה המושלמת וה"נקיה" (היחידה!) שלו, והיא הבסיס הפנימי לכל מלכותו (וממנה כנראה "קבלו" יונתן ודוד).
כאן שמואל הוא טפל לשאול שמזכירו אחריו כחולק לו כבוד ("אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחרי שמואל"), ואף הוא (שמואל) מופיע ומתגלה רק בתום המלחמה (בפסוק יב ו-יד), כדי לקרוא לחַדֵש את הכתרת שאול בגלגל. באמת יש לומר (כדברי הרד"ק, וראה במאמר יז) שבדברי שמואל לשאול (בטרם מצווהו על ההמתנה) "כי תבאנה האותות… לך עשה לךָ אשר תמצא ידך כי האלקים עמך", רמוזה בהעלם מלחמת יבש שמיוחסת לשאול בלבד, אך נראה ששמואל לגַבֶּיהָ הוא כ"ניבא ולא ידע מה ניבא". [ורק בדברי שמואל אל העם הסמוכים-אחרי מלחמת יבש גלעד הוא עושה עיקר מן הנצחון העכשווי – "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם" (יב,יב) – מה שלא נרמז כלל בכל הופעותיו הקודמות!].
[וניתן לומר שמלחמת כיבוש הארץ בימי יהושע, אפשר לראותה כמלחמה היזומה בפלשתים כאן, ולכן משה (ששמואל כמותו ומשבטו) אומר ליהושע (שמבני רחל כשאול) "כי אתה תבוא את – זקנים שבדור עמך"; אמנם הקב"ה אומר "כי אתה תביא – דַבּר אחד לדור ואין שני דברים לדור", הווי אומר: מלחמת ארץ ישראל "מלחמת מצוה"-דחופה היא, כעזרת ישראל מיד הצר הצורר, והריהי כמלחמת יבש גלעד שאין בה צורך לשמואל והדרכותיו!].
נחש (העמוני) עולה משיח. והוא מתעורר בקליפה לעומת צליחת רוח-משיח בשאול (וכפי הנראה תוקף שנאתו לישראל בא בעקבות מפלתו הנחרצת בימי יפתח) המכניעו-"מרשיעו" לגמרי [ואולם דוד, שלום לו עם נחש (ראו שמואל-ב י,ב ורשי"י ורד"ק שם), כי דוד בכל דרכיו משכיל וגם אויביו ישלים עמו, אולם לא החזיק מעמד השלום שביניהם בימי חנון בן נחש כמבואר שם (כי כן כתוב "לא תדרוש שלומם וטובתם" – ראה רד"ק שם בשם רז"ל)].
יבש גלעד היא העיר שבדור-קודם הומתו כל יושביה לפי חרב על שלא עלו להשתתף במלחמת ישראל בבנימין על עסק הפילגש בגבעה, וכדי ליטול ארבע מאות נערות משם להנשא לבני בנימין הנותרים (לאחר ששאר כל ישראל נשבעו שלא ליתן מבנותיהם לבני בנימין), וככתוב בסוף ספר שופטים (ולדברי רבותינו שאול עצמו היה מכלל בני בנימין הנותרים). מותר לשער שבני בנימין עצמם נתיישבו ביבש, מה שמוסיף נופך להתעוררות קנאת שאול כאן (ויושם-לב כי שם לא נענו אנשי יבש למלחמה שנקראו לה כל ישראל אחר שניתח האיש את פילגשו ושלח בכל גבול ישראל, ואילו כאן נענו הכל לניתוח צמד הבקר להושיע את יבש גלעד! וכבר העירו בזה).
[ואולי כאן המקום להעיר, כי לא לחנם נבחר המלך הראשון משבט בנימין, כי הוא הקטן הנותר לפליטה ומעורר רחמי הכל (כמו בסיפור יוסף ואחיו במצרים), ובקטנותו אינו מאיים על אף אחד מאחיו הגדולים ממנו (גם בלידתו מתה אמו והתפוגג המתח בין בני רחל ובני לאה). וגדולה מזו יש לומר, שכל עיקר מעשה פילגש בגבעה הופיע דווקא בשבט בנימין, כי הוא המרגיש יותר מן הכל את הצורך במלכות, ומפגין-בכדי-לעורר עד היכן יכולה להתדרדר האנרכיה של "איש ישר בעיניו יעשה"].
צדיק מושל (פרקים יג-טו) – (כ תמוז)
כ – בן שנה שאול במלכו, ושתי שנים מלך על ישראל (יג,א).
לפי הפשט פירשו רוב המפרשים, שבשנה הראשונה למלכותו הייתה ההתארגנות האמורה בפסוק ב'. ויש מפרשים בן בגימטריא, כלומר בן 52 שנה היה במלכו. עוד יש מפרשים (- ר' תנחום הירושלמי, ולא רק מבקרי המקרא…), שהרי זה כאילו ישנו כאן רווח: בן… שנה שאול במלכו! דוקא הפירוש הזה האחרון (הנשמע די מוזר!), יכול להשתלב עם פירוש חז"ל (ביומא כב,ב) שהיה כבן שנה שלא טעם טעם חטא, ויתפרש הכתוב: היה בן כמה שהיה, אך הריהו (בעיניו, וגם אליבא דאמת) כבן שנה!
וממילא יתפרש גם ההמשך "ושתי שנים מלך" (שבוודאי אינו כולל את כל שנות מלכותו, כפי שהוכיחו המפרשים, אלא עד שנקרעה ממנו המלכות בעקבות מלחמת עמלק ככתוב, ונמשח דוד תחתיו, ובעתתו רוח רעה) – שתי שנים בלבד מלך כ"בן שנה", כצדיק שלא טעם טעם חטא, מה שאין כן שאר שנות מלכותו. ויש בכך לא רק סיפור עובדה, אלא גם כעין נתינת טעם, וכדברי רז"ל ביומא שם: "מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? – שלא היה בה דופי" (כדי שלא תזוח דעתו עליו וישתרר על הציבור, עיין שם). נכון אם כן להתבונן במלכות שתי השנים הללו בכדי לאפיין את מלכות הצדיק, לטוב ולמוטב.
כשם ששאול הוא "בחור וטוב ("אין טוב אלא צדיק, שנאמר אמרו צדיק כי טוב") ואין איש מבני ישראל טוב ממנו" (לעיל ט,ב), כך בוחר הוא נבחרים מכל ישראל (יג,ב), מסתמא אנשים צדיקים יראי חטא (כמו בדברי משה ליהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" וכפירוש חז"ל), ודי לו בהם, "ויתר העם שילח איש לאהליו", כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, וכשלש מאות האיש המלקקים בימי גדעון, הברכים אשר לא כרעו לבעל, שבהם היתה התשועה, לאחר שנשתלחו שאר העם איש למקומו (שופטים ז,ז).
חלוקת הצבא, אלפיים לשאול ואלף ליונתן בנו (כיחס י-ה שבין האיש והאשה, "עד חצי המלכות וינתן לך"), וכן החרב שהיתה ביד שאול ויונתן בנו בלבד (יג,כב), מזכירה קצת את דברי רשב"י לבנו בצאתם מן המערה "די לעולם אני ואתה", כי "בני עלייה מועטין הם, ואם שנים הם, אני ובני הם". שאול הוא המלך-האיש, ויונתן מייצג את המלכות-הנוקבא-העם (וכן בגורל להלן (יד,מ), שאול ויונתן לבדם עומדים כנגד כל העם). והנה מתברר כי היזמה הראשונה באה דווקא מצד יונתן, המכה את נציב פלשתים (פסוק ג), כנראה בשם העם ה"נבאש בפלשתים" (שיתפרש: נקעה נפשו מעול הפלשתים) [ומייחסים את המעשה למלך, לשאול (פסוק ד), אם כי אולי לא היה המעשה לרוחו, אבל את הנעשה אין להשיב].
בפרק יא (ומאמר יט) ראינו את רוחו של משיח צולחת על שאול בראשיתו, במלחמת יבש גלעד, וללא שמואל, ללא תפילה וקרבן וללא אורים ותומים פועל הוא בספונטאניות, בזריזות מופלאה ובמסירות גמורה, ומצליח בזמן קצר לגייס מאות אלפי ישראל, לתקוף ולנצח נצחון שלם. כאן, בשלב השני, עם ביסוס מלכותו, מבקש הוא לפעול בטוב, כצדיק מרוסן השוקל ומחשב צעדיו. אך מתברר שאותו ניצוץ משיח ראשוני עובר לבנו יונתן, הפועל בלא חשבון ומסכן – כמרדכי בשעתו – את כל "המצב". מן הסתם ברור לו משום כך, שהוא עצמו צריך "לזרוק את עצמו" אישית, ללכת אחר לבו ולהכניס עצמו ללוע הארי (ומחזק את לבו בכַנוֹתו את הפלשתים "ערלים", בדיוק כדוד העומד מול גלית, כלומר: מי הם בכלל שיעמדו בפני כח הקדושה!) שלא על דעת אביו וכל ישראל, כך הוא עושה (בפרק יד) ומביא תשועה גדולה ומפתיעה "ממקום אחר".
ושאול עצמו, הרוצה לפעול בצורה מסודרת, מנסה להשתלב במה שקורה-מאליו, אך מוצא-עצמו אי-כך מעכב ומפריע למהלך המשיחי: מנסה לשאול באורים ותומים שעם הארון, ומתחרט מיד ואומר לכהן אסוף ידך (יד,יח-יט); משביע את העם שלא לאכול לחם (מהלך אופייני לצדיק), ומתברר לבסוף שבכך "עכר את הארץ", כי עיף העם מאד ולא רבתה המכה בפלשתים (שם כד-לא); ומתוך כך נגרם שהעם העיף עט אל השלל ואוכל על הדם, והמלך-הצדיק "מצא את הסיבה" (ה"דתית") לכשלון המרדף, ונכנס בעצמו בעובי הקורה ומלמד לעם דיני שחיטה (אף שיתכן שבתוך המלחמה אין צורך בכל זאת, שהרי אפילו קתלי חזיר הותרו ללוחמים!), ואף מתחיל לבנות מזבח (פסוקים לב-לה); וכאשר שואל באלקים אודות חידוש המרדף ולא נענה, מוצא הוא סוף סוף את האשם האמתי ביונתן בנו… שעבר על החרם, ואף נשבע להרגו, וכך היה עושה אלמלא פדו העם את יונתן (נציג העם כנ"ל) והצילוהו ממיתה (לו-מה)!
קשה להשתחרר מן התחושה שבמקום כלשהו שאול רואה ביונתן את ה"אשם" בכל המאורעות שאירעו בעקבות הריגתו את נציב הפלשתים, שעם כל ההצלחה, אינם שוֹוִים בשיבוש התכניות המסודרות… ויותר בעומק: שאול בחושיו הדקים מרגיש שקמה עליו רעה מביתו – משהו הפוך ממנו, שעתיד לערער את כל אופי מלכות-הצדיק שלו ולמסרה לרעו הטוב-ממנו, למישהו שכל-כולו משיח, ומצליח איכשהו לשמר לאורך זמן את אותה רוח משיחית (שצלחה על שאול לשעה), אף-על-פי – ואולי בגלל – ש"בלתי טהור" הוא! זוהי מהפכה גמורה בעצם משמעות מושג הטוב בעיני ה', המסוגלת לשבש לגמרי את דעתו של הצדיק [ויושם-לב שיונתן מתחיל להקרא יהונתן מאז נקשרה נפשו בנפש דוד (להלן יח,א), ומשם ואילך, ורק כאן בתחילת מעשה מסירות הנפש שלו, שנעשה בסתר, קרוי הוא פעמיים (בפסוקים ו' ו-ח') יהונתן, וכיוסף הצדיק שנוספה לו אות משם הקדש ונקרא יהוסף כשקידש שם שמים בסתר ועמד בנסיון].
תכונת הצדיק-המרוסן, שומר הברית, היא ההתאפקות, וכדרך שמצינו את יוסף הצדיק מתאפק לא רק במעשה אשת פוטיפר, אלא גם (פעמיים!( בהתנהלותו מול אֶחיו, ואולם הצדיק-האמת בסופו-של-דבר "לא יכול יוסף להתאפק", וזהו שבחו, כי משפיע בקדושה (כמדת היסוד) ובכך מתאחד עם אחיו. לאחר שמיצה את כל כח ההתאפקות שלו, מתגלה ה"בעל תשובה שבצדיק", כי "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – כדי לגלות את כח וסוד התשובה ולהתכלל עמו, ומתוך כך לומד הוא (כיוסף) גם להצדיק מתוך צדקתו שלו את כל האחרים.
ואולם מה קורה לשאול שלא זכה לעמוד על סוד התשובה? כאשר שמואל מופיע מיד לאחר שהעלה שאול את העולה ואומר לו "מה עשית?!" מסביר שאול מה שמסביר, ומסיים: "ואתאפק ואעל העולה" (יג,ט-יג). כלומר שבעה ימים התאפקתי וחכיתי, ומה עוד תרצה?! לפי פשט המקרא לכאורה צריך היה לומר לא התאפקתי, לא יכולתי יותר להתאפק לנוכח המצב ואעל העולה, ויתכן אמנם שצדק בטיעוניו, אך שאול אינו יכול להוציא מפיו הודאה בכשלון, ובמקום זאת הוא מצטדק, ובכך בעצם מאשים את האחרים, את שמואל שהתמהמה או את "המצב" שגרם לו (ובדומה לאדם הראשון שאמר "האשה אשר נתת עמדי" היא שגרמה לי, וכדברי רבים, בתגובה הזו עיקר חטאו ובה נחתם גזר דינו, יותר מאשר בעצם המעשה!). נראה כי בפנימיות, יותר מעצם המעשה, סגנון התגובה הוא שגורם לשמואל להבין שממלכתו של שאול לא תקום! מלך שטבעו להיות תמיד צדיק-צודק, יפול באחת ולא ידע לקום-כדוד-בר-נפלא אשר שבע יפול וקם. [ודברי שמואל "נסכלת כי לא שמרת את מצות ה'", מזכירים לי את הפסוק בקהלת (י,א) "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט". כי-כן נמסר מפי צדיקי-אמת שעיקר "בעייתו" של שאול שלא היתה בו סכלות מעט, "שלא היה בו דופי", חסרונו היה במה שאין בו חסרון, ולכן לא בא בסוד התשובה, "נסכלת" בכך שאינך מסוגל להכיר בסכלותך – בחוסר שלמות יכולתך האנושית לשמור את מצות ה'!]
ולעומתו יונתן, ה"דוד שבשאול", מגיב ספונטאנית, כמעט בחדווה, "הנני אמות" (יד, מג) על חטא שלא חטא! (וכמו שהראינו במקום אחר, כי עיקר התשובה-השלימה-מאהבה היא דווקא על חטא שלא נחטא באמת, ועצם התשובה הספונטאנית מבררת זאת מעיקרא, וכחטאו של דוד, ואכמ"ל יותר).
כל זאת בפנימיות, אבל בחיצוניות, שאול בצדקתו עושה חיל, לוכד המלוכה, מציל את ישראל מיד שוסהו, לוחם בכל אויביו סביב, במואב בעמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע (יד,מז-מח). את הביטוי "ירשיע", פירשו: ינצח, ירעיש, יחריד, יבלבל או יתאכזר, אבל נראה שפשוטו (וכנראה זו כוונת תרגום-יונתן: "מחייב"): בכח צדקתו (וחכמתו) מרשיע את אויביו שאינם צדיקים-צודקים כמוהו ונכנעים מפני צדקתו (וחכמתו)!
בנקודה זו עימתו חז"ל (בעירובין נג,א) את דוד מול שאול, וכך אמרו: דוד שגילה מסכת נאמר בו יראיך יראוני וישמחו, שאול שלא גילה מסכת נאמר בו ובכל אשר יפנה ירשיע, וראו במפרשים את עניינו של גלוי המסכת, ומה שנראה לאור האמור: שאול הצדיק הגבוה (והחכם) משכמו ומעלה מכל העם, לא קִיֵים "דיון פתוח": אלא "אני צודק ובעל נסיון יותר מן האחרים, וכדברי כן יהיה!", כך היו מתקבלות אצלו ההחלטות, כפי שהיה מנצח גם את אויביו, בדרך "אתכפייא". ואולם דוד היה פותח את הדיון (ככתוב בו "ויוועץ המלך") ומעודד ויכוחים וצידודים שונים ומשונים, כי היה "יוצא ובא לפני העם" (להלן יח,טז), ולכן הוא "לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שם טו) – מנצח ופועל בדרך "אתהפכא", ולכן "הלכה כמותו בכל מקום", כי דבריו "הולכים" ומקובלים בקרב העם אשר "מלכותו ברצון קבלו עליהם" [מה שאין כן שאול שפועל בדרך אתכפייא (ואולי מותר לומר גם: כפייתיות), נאה למלכותו להקרא ממשלה, "צדיק מושל", וכלשון הכתוב אצל יוסף הצדיק המושל במצרים. וכך מבואר בספרים הכתוב (בתהלים כב) "כי לה' המלוכה – בישראל, ומושל – בגוים"!].
ויאמר שמואל אל שאול: אותי שלח ה' למשחך למלך… ועתה שמע לקול דברי ה'… עתה לך והכית את החטאים את עמלק והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור (טו, א-ג).
כדברי חכמים, אין "ועתה" אלא תשובה. נראה כי כאן ניתנת לשאול הזדמנות לתקן. שכן כידוע, אין עמלק (ש"לא ירא אלקים") נופל אלא ביד זרעו של יוסף (שנאמר בו "את האלקים אני ירא"). את ראשית ותמצית הגויות יש להרשיע ולהכניע באיתכפייא גמורה, באכזריות טוטאלית, ולשם כך נדרש דווקא צדיק גמור כמוך, הבה נראה אם אמנם תשתמש בצדקותך במקום הראוי ו"תלך עד הסוף"! למרבה הצער נתברר, שצדיק שלא בא בסוד התשובה, עתיד הוא להכשל גם בצדקתו! ודווקא כאן מגלה פתאום בנפשו "צדקות" של חמלה על אכזרים, ו"יצתה בת קול ואמרה: "אל תהי צדיק הרבה" (יומא כב,ב, וכפי שעתידה לצאת בשעה שהרג את כהני נוב ולומר "ואל תרשע הרבה"!) [ויש במשמע גם: "הרף" ואל תמשיך להצטדק!]. כאן אבד סברו של שאול מלעשות "תשובת הצדיקים" בחייו (וכפי המסור בשם הרבי ר' אלימלך מליז'נסק, שתשובת הצדיקים קשה יותר מתשובת הרשעים), ורק בשעת מותו, בבושתו משמואל (ובהשלמת נפשו למיתה במלחמה עם הפלשתים שידע שיפול בה הוא ובניו וכך תימסר המלכות לדוד-הפכו) זכה למחילה ולתיקון, ש"כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו", ו"מחר אתה ובניך עמי – במחיצתי".
מלחמת עמלק (פרק ט"ו) – (כ"ג תמוז).
כא. לשון פתיחת הפרק "ויאמר שמואל אל שאול: אותי שלח ה' למשחך למלך… ועתה שמע לקול דברי ה'", נשמע כפתיחה חדשה לכל נושא המלכות, כאילו עכשו מגיעים אל התכלית, מתוודעים סוף סוף אל עיקר מטרת המלכות וממילא גם אל הצורך בה.
דבר זה יכול אולי להוות הסבר נוסף להתנגדותו הראשונית של שמואל למלכות – כביכול עד כאן לא האירה לו לשמואל הסיבה הזו של מחיית עמלק-ראשית-גוים מן השרש, שלשמה דווקא נדרש מלך-בראש-העם (ואולי גם לא בלט אז בשטח איום מיוחד מצד עמלק), ולכן נתפרשה לו פרשת המלך שבתורה כרשות ובדיעבד, ולא כמצוה, כי עם האיומים הרגילים שמצד האויבים שמסביב, ניתן – ואולי עדיף, כמתואר במאמרים קודמים – להתנהל גם באוטונומיה רוחנית-תרבותית נוסח שמואל, אולם כעת מתבררת לשמואל בדבר ה' התכלית העיקרית, ה"אולטימטיבית" של המלכות, תכלית שלא תתאפשר בלעדי מלכות, ומעתה ואילך מובנת ומתפרשת – וכך קיימא לן – העמדת מלך כמצוה, מצוה "ראשית" שבה תלויות כל מצוות התורה.
זמנו של הדיבור-הגילוי הזה, מגיע דווקא עתה, לאחר שעשה שאול חיל והכה בכל אויביו מסביב, ואף בעמלק, עם-הפרא ה"שוסה" ושודד, הכה במסגרת מלחמותיו בשאר העמים לשם הצלת ישראל, כמתואר בפרק יד (מז-מח), וכפי הנראה הונח לישראל במדה מסויימת משאר העמים שלא קמה בהם עוד רוח, אבל אז נזדקר ונתבלט עמלק, עַם-החטּאים (טו,יח, ב-ט' דגושה), המזוהה עם עצם החטא, תמצית הגויות, שאינו יכול לחדול משנאתו וצרירתו אף-לא לרגע, וגם כש"שמעו עמים ירגזון" וחיל אחזם,"במסירות נפש" של "קליפה" קופץ הוא לאמבטי הרותחת על מנת לצננה, גם כשיודע-בוודאי שיִכָּווה, וכתאור רבותינו על עמלק התוקף במדבר.
כנגד הייחודיות התמציתית הזו, יש להעמיד מלך, "אחד העם" ולב העם (לב לשון להב, כמו "בוער באש עד לב השמים" כנגד קרירותו-ספקנותו הטוטאלית של עמלק), היכול רק-הוא לרכז את כל כח הקדושה בנקודה אחת ולמחות את הקליפה מתחת השמים עד כלותה. לשם כך נדרשת נכונות "ללכת עד הסוף", "עד דכדוכה של נפש", במסירות לא-פחותה מזו של הקליפה, עם סיכון ממשי שלא לשרוד את המאבק אלא "למות עליו" מיתת גוף או מיתת נפש (על דרך "תמות נפשי עם פלשתים", או על דרך הכתוב להלן (שמואל-ב ב,טז) "ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדו"), עם תקוה (ודאית) לחיים-שלאחר-המות, כענין "מה יעשה אדם ויחיה – ימית עצמו" (תמיד לב,א).
ביחס לזו המלחמה, כל מלחמות שאול שעד-כה בבני עמון ובפלשתים (עם הכשלונות שבדרך), מתגמדות ונחשבות כ"קדימונים" לענין העיקרי שמתחיל עכשו.
הרקע הכללי הזה לא בא אלא להסביר מעט את "מה שמאחורי" הכשלון של שאול-משיח-ה', בלי ספק צדיק גמור במודע, במלחמה זו. מאחורי החמלה על אגג והצאן, עומדת ב"על מודע" חמלה על עצמיותו, על הצדיק העומד "למות", לסיים את תפקידו ולמסור את מלכותו למישהו שאינו צדיק כמותו שיחיה-ימלוך תחתיו.
הצדיק-הצודק יכול בנקל להרשיע ולחסל את פראי האדם העמלקיים השוסים-הרוצחים (כפי שמדינת ישראל דהאידנא מסוגלת לפגוע בטרוריסט הנקודתי, או להשיב מלחמה שערה כשתוקפים אותה…), אך לעקור מן השרש את מלך עמלק ה"הולך מעדנות" (פסוק לב), כשכבר חלוש הוא ואינו מסכן אותנו, ויכול הוא אולי להוכיח כי עדין נפש-הוא, ומעולם לא הרג, אישית, שום יהודי… וזכותו לייצג את ה"נרטיב” ההפכי לזה-של-ישראל, אינה פחותה מזכותם שלהם (ואולי אף מוכן הוא (לתפארת מדינת ישראל…) לשבת כמה שנים בבית הסוהר בכדי להתעדן יותר)! – עם זאת, שאול עדין-הנפש (שוב, כדוגמת מנהיגי ישראל דהאידנא) אינו יכול להתמודד בלי "להרוג" את עדינותו או את "מוסריותו" שלו-עצמו!
ובמישור אחר: הצדיק הרי חי על ה"איתכפייא" שלו, על התגברותו היחסית על יצרו, אם יישחט היצר לגמרי, הרי תפקידו נסתיים ואנה הוא בא; צריך מעט יצר, גרעין ספק בתוכי בכדי להמשיך להלחם בו, שהרי עיקר היהדות ב"סור מרע", ולשם-כך צריך שלנצח יהיה קיום מינימלי, אופציה מסויימת לרע! צריך להותיר מן הצאן והבקר על מנת לזבוח ולשוב ולזבוח לה', ואי אפשר להחרים הכל בלי "לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה"! העולם של "עשה טוב", כשרוח הטומאה תעבור מן הארץ וכל הרשעה כעשן תכלה, אינו מוכר או נחווה לצדיק, והוא לדידו כעולם הבא, עולם התחייה שלאחר המות.
מכך נובע הצורך בשני משיחים לעתיד (סוכה נב,א, וראו שם כל הענין): משיח בן יוסף ש"נהרג" על מחיית עמלק הסופית (במלחמת גוג, גלגולו של אגג) שלעתיד, ועליו יגדל המספד בירושלים (או על הריגת היצר (סוכה שם), והיא-היא לפי המבואר), וכאשר רואה משיח בן דוד (הנפול מעיקרו) שנהרג משיח בן יוסף, אומר הוא: איני מבקש אלא חיים, שנאמר חיים שאל ממך נתת לו [וכמובן את החיים הללו מנחיל לו בן-יוסף, "הצדיק החי", במותו, ונמצא יוסף חי בתוך דוד והיו לאחדים, ומשום-כך ברוב המקורות לא מופיעה כלל חלוקה זו לשני משיחים, כי יוכלו להתרחש בתוך אדם אחד: צדיק שהפך לבעל תשובה!], בגלגול הנוכחי של הסיפור הזה בו עוסקים אנו, יונתן הוא משיח בן יוסף במודע, ואומר "הנני אמות" (יד,מג, אך מקוה לחיות ולהיות לדוד למשנה – כג,יז), ואילו שאול אינו יכול במודעותו למות מן המלכות לטובת דוד, ואינו יכול להכרית את עמלק עד גמירא ולפנות מקומו ולמסור חיותו לדוד, אך במותו מתוך נכונות מודעת, עשה גם הוא את שלו והריהו חלק מעולם התיקון.
ויעוין בריש שמואל ב', שם שומע דוד בשובו מהכות את העמלקי, אודות מיתת שאול מפי אותו גר עמלקי, שלפי עדות עצמו שלח ידו ומותת את שאול הגוסס לפי בקשתו. ברור שיש כאן סמל לכך ששאול שלא "הלך עד הסוף" כנגד הנחש העמלקי, קם עליו אותו נחש והכיש אותו למות, כי מדובר במלחמה לחיים ולמות, ו"כשזה קם זה נופל". העובדה שהיה האיש גר מלמדת על כח החדירה של העמלקיות גם לתוך "עמך כולם צדיקים" וממילא אף לצדיקים-כפשוטם. דוד ששמע מה ששמע (בשובו מהכות את העמלקי), לא היסס לרגע וצוה להרוג את אותו עמלקי, ובכך "החזיר את האיזון", כאומר: שאול אמנם מת, אך במותו ומתוך-מותו מת גם עמלק, ולא שלט אדם בליעל באדם דקדושה חס ושלום, ואם שלט לרגע – "לרע לו"-עצמו שלט!
ומדרש מופלא מובא בילקוט כאן בשם בר קפרא, על "ויחמול שאול והעם" (פסוק ט), "העם" – זה דואג האדומי ששקול כנגד כל ישראל! הוא זה ש"הרשיע הרבה" והרג את נוב עיר הכהנים, ואף הוא זה ש"היה צדיק הרבה" וחמל על אגג כאן (כדברי ר' יהשע בן לוי באותו מדרש, וראה יומא כב,ב, ובסוף מאמר כ). ולפי זה, גם "יראתי את העם" שלהלן (פסוק כד), הכוונה לדואג האדומי שהיא ראש הסנהדרין ופסק לחמול, ושאול כמסתפק בין דבר הנביא ל"דבר ההלכה", נהג ב"שב ואל תעשה"…
והנה דואג עולה דוד, והוא אדומי לעומת דוד האדמוני, וברור שהוא הסיטרא אחרא של דוד, ולדברי חז"ל (ביבמות עו) הוא זה שביקש לפסול את דוד, לא רק מן המלכות אלא גם מלבוא בקהל משום שבא מרות המואביה. דואג הוא גם נוטריקון דוד אגג, היינו שיש בתוכו, עם כל חכמתו (וכנראה גם צדקתו), ספק-עמלקי בלתי-מוכרע בין שניהם מצד שרשו שמאדום סב-עמלק. ובברכות פרק הרואה הנגידו חז"ל את דואג ש"כל ימיו לא רעה חלום רע", לדוד ש"כל ימיו לא ראה חלום טוב", היינו שדואג כשמו, דואג בחיצוניות ומחמיר ופוסל וחומל "על פי הלכה", אך בלבו יש "טינה" כדברי רז"ל, היינו סתימה, ובקרבו-פנימיותו אינו דואג וחושש-לנפשו כלל, וחולם על עצמו חלומות טובים בלבד, עד שאיבד חלקו לעולם הבא, ואילו דוד היפוכו: לבו דואג בקרבו דייקא, ולכן לו נמסרו סתרי תורה, סודות הגאולה לחיי עולם, אף שבחיצוניות קופה של שרצים תלויה לו מאחריו. ודוקא הוא כל ימי שאול מכרית את עמלק (במקום ו"לטובת" שאול) ו"איש ואשה לא יחיה דוד" (כו,ט), [עד שלא נותרה בו חיות מספקת לבנין בית המקדש, והיינו "דמים רבים שפכת" כמבואר אצלנו במקום אחר].
ולסיום כמה הערות קטנות:
א. שאול אסף מאתיים אלף רגלי, ועשרת אלפים מיהודה, ונמצאו בני יהודה חמשה אחוזים בלבד, בעוד שבמלחמת יבש היו עשרה אחוזים?! ומה-עוד שפקדם בטלאים אשר יש אומרים שהיא טלם הסמוכה לזיף בנחלת יהודה (יהושע טו,כד)! ובכלל הרי עמלק סמוך לנחלת יהודה יותר מאשר לנחלת שאר השבטים?! – יתכן אולי לשער כי בני יהודה שבט המלכות הרגישו שלא שאול הוא האיש הנכון לזו המלחמה, ולא תסתיים בטוב, ולא אבו להתגייס לה (אלא "לשמור כוחות" למלחמות-דוד בעמלק), ובא שאול לאזור זיף אשר שם היו מרוכזים אוהביו, שונאי דוד ורודפיו כשהיה בורח מפני שאול (להלן כג,יט), והם לבדם התגייסו.
ב. "נחמתי כי המלכתי את שאול" (פסוק יא) – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יִנחם, כי לא-אדם הוא להנחם" (כט). לכאורה צריך לפרש שאדם מתנחם-על-התנחמותו (וחוזר חלילה ככף-הקלע), אבל נצח ישראל כשמתנחם, אינו מתנחם על התנחמותו, כי התנחמותו אינה אלא נחמה, שכבר נמצא לו התחליף הטוב-מן-הקודם, "רעך הטוב ממך", ואין כאן חרטה ותהייה על הראשונות. ומאחר שכך, יש לפרש: רעך הטוב – ממך יצא! (על דרך שמפרשים "יפה כח הבן – מכח האב"), ולא רק מתוך הנסיון השלילי, אלא גם בכך שבפועל, דוד נתגדל ונתחנך למלכות בבית שאול עצמו, ודוד מכיר ומודה בכך ואינו שולח יד במשיח ה'. ואם כך, אין לך נחמה גדולה מזו גם לך שאול! [וכך במבול: "נחמתי כי עשיתים – ונח מצא חן" – כדאי הוא נח למצוא בו נחמה שלימה (וכאמור בלידתו "זה ינחמנו" – במה שסרה על ידו קללת האדמה) ותמורה ראויה לכל דור המבול שקלקל ואבד! נח חן מצא, נוטריקון נחם!]
ג. "יען מאסת את דבר ה', וימאסך ממלך" (פסוק י), ושוב חוזר שמואל (בפסוק כו) "…כי מאסתה את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך". ושוב (להלן טז,א בדברי ה' לשמואל): ,עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו", ושם (ו, לגבי אליאב): "אל תבט אל מראהו… כי מאסתיהו". נראה כי עיקר משמעות מיאוס הוא פשוט היפך-בחירה, הבלתי-נבחר הוא הקרוי נמאס. משום כך אליאב – ביחס לדוד שעומד להבחר – קרוי נמאס גם אם לא מצוין בו שום חטא. וכן שאול נמאס בפי ה' רק כששולח את שמואל למשוח את דוד (אך לא בדבריו לשמואל בפרקנו בטרם מדובר על דוד, אלא רק "נחמתי כי המלכתי את שאול" (פסוק י)!), וכן בדברי שמואל לשאול שמזכיר בהם את "רעך הטוב ממך". המיאוס הוא אם כן "היכי תימצי" לבחירה שעניינה אהבה-העדפה, ובלעדיו לא תתכן כלל. וכך כל תיקון צריך שיהא לפניו תהו, וכל יש צריך שיהא לפניו אָיִן [יש מאין עולה תהו; מאין עולה מאס]. נמצא שאול הנמאס הוא משיח של תהו (כפי שאיתא בספרים על שמשון).
ד. שאול לא מתנצל ומסביר למה השאיר את אגג, ואף מתפאר במה שהביאו – "ואביא את אגג מלך עמלק" (פסוק כ), ורק על הצאן נשמע כמתנצל "ויקח העם מהשלל צאן" (כא), וגם שאול לא מזכיר את אגג, רק את העולות והזבחים (כג). אולי משום שבחיצוניות הנחת אגג ניתנת לתיקון – אולי מועדף – בידי שמואל עצמו, המשסף אותו ומאכילו לנעמיות כדברי רז"ל, אך אליבא-דאמת לא לשם כך הביאו שאול, אלא מתוך חמלה ככתוב (פסוק ט), וחמלתו זו אף שהיא לשעה "הולידה צאצאים"-ממשיכים לאגג וקמה בהם רוח להתחדש [ואולי הם המגולגלים ורמוזים בצאן, כדאיתא בספרים, ודוגמתם בקדושה, ששים ריבוא עדרים שליעקב, שבהם נשמות ישראל].