מות שמואל, וחכמת אביגיל (פרק כ"ה-כ"ו)
כט. כדברי הרמב"ם ז"ל בהקדמת חיבורו הגדול, דוד (ובית דינו) הוא המקבל משמואל. ואם כן, כאן במות שמואל נמסרה לדוד שלשלת הקבלה, והוא מעתה ראש ראשון בחכמה-של-תורה, ואיתא במדרש-שמואל שדוד סיכן עצמו והשתתף בלווייתו והספדו של שמואל. שאמר: הורג או נהרג, רודף או נרדף – הולך אני ועושה גמילות חסד לצדיק! ועל כך נאמר (תהלים יג): ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך. [ונסמך לו (שם יד): אמר נבל בקרבו אין אלקים, "שהיו הכל צווחים וסופדים על מיתת הצדיק, והרשע הזה – נבל – עושה מרזחים! ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים (לשמואל ולדוד) כאילו כפר בעיקר", ולכך ניגף ומת]. לפי האמור שדוד הוא המקבל משמואל, ישנה משמעות נוספת בכך שהשתתף בלוויית שמואל והספדו, כי בשעה זו "חיים לנו שבק" הנפטר, והרואהו לוּקַח ומסתלק, יכול שיקבל פי שניים ברוחו, כעניין שכתוב באליהו ואלישע (מלכים-ב ב,ט-י) [בעוד שנבל (בגי' חסיד), הלעומת-זה של דוד (החסיד-האמת), מזכיר את עשו (האדמוני כדוד, אך בקליפה), הלעומת-זה של יעקב, שאכל ושתה וכפר בעיקר ביום מות אברהם].
והנה כאן אמנם מצינו שדוד מצַוה לאנשיו לחגור איש חרבו ו(לאחריהם) חוגר גם הוא חרבו (כה,יג), שלדברי רבותינו (בסנהדרין לו,א) מדובר בדין נפשות שדנוֹ לנבל (ולמדו מכאן שמתחילים בדיני נפשות מן הצד, כלומר מן הקטן), כי אכן מעתה שמת שמואל, דוד (ובית דינו) הוא הסמכות העליונה לדון דין תורה, ואביגיל בחכמתה היא ה'טוענת הרבנית' המצילה אותו בטוב טעמה מבוא בדמים, וכך שמים רז"ל בפיה טיעונים הלכתיים שונים לרסן את דוד מלהיות נמהר במשפטו, ועלתה בידה. ניתן לומר בדרך כלל, שדוד בעודו שרוי בלא אשה, עדיין יש במשפטו צד של תוהו, ועל ידי אביגיל שנישאה לו בסוף המעשה, נעשה משפטו משפט מתוקן.
והיא גם נמנית בשבע נביאות שמנו חכמים, ויש לומר שגם היא (כגד החוזה ונתן הנביא) קיבלה עכשו נבואתה משמואל (או אולי מחנה הנביאה אם שמואל) רבן-של-נביאים שעכשו נסתלק (ואולי גם היא נשתתפה בהלווייתו, ועל כן לא הייתה בדַבֵּר נערי דוד עם נבל, כי טרם הספיקה לחזור), והריהי ממש מקבילה לדוד שקיבל עכשו המסורה משמואל, ושניהם ממש "זיווג מן השמים".
והנולד מהם הוא כלאב, ככתוב (בשמואל-ב ג,ג). ולדברי חכמים (בברכות ד,א) הוא הבן החכם בתורה של דוד, ועליו אמר שלמה (משלי כג,טו) "בני אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני", ואומר (שם כז,יא): "חכם בני ושַמַח לבי, ואשיבה חורפי דבר", כי דניאל שמו ככתוב במקבילה בדברי הימים-(א ג,א), ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני האב-הרב, זה מפיבושת בן יהונתן שהיה רבו של דוד ומכלימו בהלכה ואומר לדוד "טעית!" (רש"י ברכות שם), וכלאב הראה שדוד הוא הצודק (- באותם דברים עצמם שהכלימו מפיבושת, שהרי "הלכה כמותו בכל מקום", הגם שלא מצא דוד בדורו מה להשיב למפיבושת, בדור הבא הראה כלאב את צדקתו, ועל דרך "בחייך איני מודיע (שנתקבלה תשובתך) בימי…בנך אני מודיע"). [ולהאמור יש לומר, שמפיבושת נכד שאול מייצג את תורת שאול לגבי משפט דוד ה"תוהי", בטרם נשא את אביגיל ובטרם יצא טבעו בעולם, ואילו כלאב בן אביגיל מייצג את תורת דוד המתוקנת ומרוסנת על ידי אמו, ודוק].
גם בעניין התשובה מתברר כי אביגיל היא בת גילו של דוד, כי מקדימה ואומרת (פסוק כד) "בי-אני אדוני העוון", וחוזרת ואומרת (כח) "שא נא לפשע אמתך", אף על פי שמתברר היטב מן ההמשך שאין בה שום עוון, והרי זה ממש כדוד שמקדים ואומר לנתן הנביא "חטאתי" (שמואל-ב יב,יג) אף שדברים הרבה היו לו לומר, כדברי רז"ל שהאומר דוד חטא אינו אלא טועה, אך זהו בדיוק עניינו של בעל-תשובה אמתי שמרגיש חוטא מעצם הווייתו, כי תשובה עילאה קדמה לעולם ולחטא, וזה גופא מברר כי אכן לא חטא מעולם (כי החוטא-באמת, בגנבת דעת העליונה, נוטה להצטדק), והנראה-כחטא הופך מיניה-וביה לזכות, כי ממנו יתברך יצאו כבושים (ואכמ"ל יותר).
והנה נבל כָּלִבִּי הוא כדכתיב (פסוק ג), ממשפחת כלב בן חצרון, וכפי הנראה גם אביגיל אשתו (ומסתמא קראה לבנה כלאב על שם כלב, ובתוספת ה-א' אות אמת לתקן קלקול נבל. וכן הזיפים צאצאי כלב, וראה מאמר כז שזהו שגרם להם לצרור את דוד), וידוע בדברי רז"ל (על פסוק "ויעש להם בתים") שממרים אחות משה יצא בית המלכות, ואף שמרים נישאה לכלב, ואילו משפחת דוד באה מרם בן חצרון אחי-כלב, כפי הנראה מבנות-משפחת כלב נישאו לבני משפחת רם ויצא מהם דוד [שעל כן דוד בן איש אפרתי, ועירו אפרת היא בית לחם שקרויה על שם מרים, היא אפרת אשת כלב ככתוב בדברי הימים (א' ד)], וכאביגיל עצמה שדבקה בדוד, ונמצאו הנשים (בחינת מלכות כנודע) במשפחת כלב מתקנות את הגברים שיש טינא בלבם על המלכות שניתנה לרם. ואולם ייתכן גם שאביגיל עצמה היא היא "בית (=אשת) המלכות" שניתנה למרים, כי היא המתקנת ומבססת את חכמת המלכות של דוד כנ"ל, וכאשר בא לביטוי הדבר בבנה כלאב החכם כנ"ל, וכנראה משום כך לא מצאנוהו מועמד למלכות אחר מות אמנון הבכור, הגם שהוא בכיר מאבשלום השלישי ואדוניהו הרביעי, אלא שחכמת אלקים שבלבבו עדיפה על המלכות, והיא פנימיות לגביה. וכעניין שמצינו בהוריות שחכם קודם למלך בפדיון שבויים, שכן "חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך שמת – כל ישראל ראויים למלכות!". וכך אמר רבינו הקדוש נשיא-ישראל בטרם מותו: "שמעון בני חכם – גמליאל בני נשיא", הרי שהחכם קודם לנשיא, ומשום שהוא חכם אינו צריך להיות נשיא, כביכול 'חבל לבזבז את חכמתו על נשיאות'…
ועוד הערה לסיום: ייתכן ששמואל מת לאחר שראה את שאול מודה לדוד על המלכות במדבר עין גדי (כד,טו-כא), ונוכח כי "לא בטלו מעשי ידיו בחייו", כלשון רז"ל, כי החל שאול בדרך של תשובה והודה על מלכות דוד [ואף שחזר לרדוף בפרק כ"ו, יש לייחס זאת לזיפים (ה"מזייפים דבריהם" כדברי רז"ל) שהחטיאוהו, ובאמת-לאמתו לא בא ה'סיבוב' הזה האחרון אלא בשביל שיודה ויתוודה שאול בפה מלא ובפומבי לעיני כל עבדיו, וגם יבקש מדוד לשוב אליו (כו,כא-כה, וראו מאמר ל)], ונמצא שתי משיחותיו שמשח יציבות וקיימות, ויכול הוא שמואל לנוח בשלום על משכבו.
שאול ודוד בפגישתם האחרונה, והליכת דוד לאכיש (פרק כו-כז; כח-כט)
ל ראו בסוף מאמר כ"ט, שהמפגש הזה האחרון בין שאול ודוד בגבעת החכילה, לא בא באמת-לאמיתו אלא להעמיק תשובתו של שאול שיתוודה בפה-מלא – ובפומבי גדול לעיני כל עבדיו – ויאמר "חטאתי" ו"נסכלתי ואשגה הרבה מאד", ואף יברך את דוד שיעשה וגם יוכל.
ניכרים הדברים שכאן דוד בוטח בעצמו הרבה יותר (אולי בינתיים צבר הרבה כוח וניסיון, ואולי גם נתלקטו אליו רבים מישראל, ומאידך שאול הולך ומאבד את בטחונו בצדקתו), כי בניגוד למפגש במערה בעין-גדי, לא באקראי נפגש כעת עם שאול, אלא ביזמה שלו, לאחר ששלח תחילה מרגלים לדעת מקום חנייתו (כו,ה-ו), וכן גוברת כאן תעוזתו ויורד בעצמו (עם אבישי) לתוך מחנה שאול, ולוקח את החנית וצפחת המים מראשותי שאול, כמו יודע-מראש איכשהו (אולי לבו אומר לו שאינם רוצים באמת לתופשו כי יודעים שאין זה רצון אלקים, וחוסר הרצון מרדים אותם מן המשימה!) ש"אין יודע ואין רואה ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת אלקים נפלה עליהם" (שם יב), וכן כאן עיקר פנייתו לא לשאול אלא לאבנר ועבדי שאול שאינם שומרים על מלכם (טו-טז), וגם בפנייתו אל שאול משתמע כי ברור לו שמשהו או מישהו אחר מסית (וכמו מכריח) אותו לרדוף, ולא מלבו הוא עושה.
והנה בדבריו לאבישי המבקש לפגוע בשאול, נשבע דוד "חי ה' כי אם ה' יגפנו, או יומו יבוא ומת, או במלחמה ירד ונספה!". שבועה זו נשמעת מוזרה, כי לא ברור מי כאן המושבע, האם ה' שכך יעשה לשאול, או הוא עצמו שכך יעשה ה'? והרי כך או כך אין הדברים בידו?! ברור אפוא שעיקר כוונתו אל השלילה, כלומר ימות במגפה ולא אני אגפנו; יבוא יומו ומת ולא אני אמיתנו; במלחמה ייספה ולא בידי ייספה! מה עניינה של השבועה הזו המשולשת?
נראה כי דוד מרגיש שכל מפגש נוסף עם שאול חייב להיות 'חם' יותר מקודמו, באופן שיתקדמו הדברים שבינו לבין שאול לידי בירור 'סופי' שאין אחריו כלום [זאת בניגוד לאנשי "קימעא קימעא" בדורנו, שמחנכים לקבל בהבנה גם מצבים בהם קצב ה"קימעא" נראה כעומד במקומו או-אף נסוג!]. אם במפגש בעין גדי אומר דוד לאנשיו "חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה'" (כד,ו), כאן כבר הוצרך להשביע את עצמו, ובפעם הבאה אם תהיה, יוצרך המפגש להיות קרוב עוד יותר, 'חזיתי' ומלחמתי יותר, ומי יודע – אומר דוד לנפשו – אם אעמוד בו, כי אולי יגיע המצב לידי כך שאצטרך להרוג או (אם ארצה לעמוד בשבועתי) ליהרג! כאשר שתי האפשרויות אינם רצויות כמובן. [הדבר מזכיר את "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שפירשוהו חכמים "ויירא – שמא ייהרג; ויצר לו שמא יהרוג", וגם שם עוסק יעקב בשלש 'חזיתות', דורון, תפילה, והשלישית (הפחות-רצויה, כמו כאן -) המלחמה!].
לאור זאת ניתן לפרש (בניגוד לאמור לעיל), שדוד כאן מסתכן-בנפשו ומתכונן למפגש חזיתי 'סופי', אבל מתברר לו בדיעבד כי ה' יודע שטרם הבשילה לכך השעה ועלול לצאת מכך אסון, ולכן הפיל תרדמת אלקים על מחנה שאול. דוד מבין מכך שהעימות החזיתי הסופי עודנו צפון לו בעתיד – ולזה כבר לא נותר בו כח וגובר עליו החשש, הקרוב לוודאי, שבמפגש נוסף ביניהם, אם אמנם לא ייספה בידו משיח ה', ייספה הוא עצמו ביד שאול!
כל זה מסביר כמדומה את דברי דוד סמוך-אחרי המפגש הזה (המוצלח לכאורה מאד מבחינתו): עתה אספה יום אחד ביד שאול – אין לי טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים, ונואש ממני שאול לבקשני עוד (כז,א). לעיל במאמר כז (ראו שם) תארנו את מהלכו הראשון של דוד אל אכיש (לעיל כא,יא), כמהלך מופרך-עד-שגיוני הבא מתוך בדידות עצומה וחולשה זמנית, שלבסוף נחלץ ממנה בעזרת השיגעון עצמו. ואילו כאן נראה (בעיני הנביא-הסופר) המהלך הזה כסביר וגם עומד במבחן התוצאה. לפי המבואר, כוונת דוד אכן רצויה, וגם בעיני ה' טוב לחסוך לדוד מפגש מסוכן נוסף שתוצאותיו מי ישורם, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו להכניסם לניסיון שלא יוכלו לעמוד בו.
גם יש לזכור כמובן, שכאן דוד אינו לבדו, אלא עמו שש מאות איש ויותר (ומועט החשש מהשפעת אל-זר); כאן דוד מקבל עיר מושב לעצמו ואינו שוכן בתוך פלשתים (ה-ו); והעיקר – דוד אינו מבזבז שם את זמנו, אלא נוטל לעצמו, מתוך הבסיס-החסות שנותן לו אכיש, תפקיד חשוב מאין-כמוהו: מחיית עמלק כמצוה (במקום שאול שלא השלים מצוותו)!
כפי שנראה מספר דברי הימים-(א,יב-כג), בתקופה זו נתלקטו אל דוד גיבורים רבים משבטי ישראל, עד להיותו "מחנה גדול כמחנה אלקים" [שם שם כג, ולכאורה פירושו כמחנה בני לוי במדבר שמניינו עשרים ושנים אלף, שהוא כמחנה מלאכי אלקים "רכב אלקים ריבותיים אלפי שנאן" (תהלים סח). אמנם הגר"א פירש: כמספר שרי האלפים במחנה ישראל במדבר, כי הרי מדובר על שש מאות איש ברדיפתו אחר עמלק (להלן ל,ט), אמנם אין זו ראיה גמורה, כי ייתכן שזהו המנין הנאות לגדוד נייד במדבר, אך כל המחנה אולי גדול פי-כמה. מכל מקום ברור מדברי-הימים שגדל מחנה דוד בכח ובאיכות].
את הצעת אכיש להצטרף עמו למלחמה על ישראל (להלן כט), אולי מבין דוד, לפי האמור, כהזדמנות שנקרתה לו ממסבב הסיבות להיפגש חזיתית עם שאול במלחמה, בלא שידו-שלו תהיה בו אלא יד פלשתים (בעוד שהוא מצדו יעשה כמובן כל אשר לאל ידו לטובת ישראל), אולם לבסוף נתברר שלא זו התכנית האלקית, כי סוכלה על ידי סרני פלשתים (שם ד-ה). [ולא זו בלבד, אלא אף נראה שנחשב הדבר לשמץ עוון לדוד בסברה זו שעלתה בלבו, שיש בה, לפחות מצד מראית העין, מעין רושם שרוצה דוד להגיע למלכות בעזרת נצחון הפלשתים על שאול (ועל דרך אותו לשון-הרע (שקרי) שסיפר ציבא על מפיבושת (להלן שמואל-ב טז,ג), שאמר בשעת מרד אבשלום "היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי"). וככל הזכור לי כך ראיתי פעם בספר מי השילוח, שמשום אותה שמץ-מחשבה ניתן כח לעמלק לשלוט במחנהו (להלן ל). אכן מאחר שהיתה זו (אם היתה) מחשבה חולפת גרידא שלא השאירה רושם של ממש, לכן הצליח דוד לרדוף ולהציל ולהשיב את כל השבויים "ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול… הכל השיב דוד" (שם יט). (ומכל מקום ייתכן שיש עקבות לשמץ-מחשבה זו, שמחמתה נגרם לדוד שקיבל-מספק(-עמלק כנודע)-ולמחצה את אותו לשון הרע שאמר ציבא על מפיבושת, ואמר: "אתה וציבא תחלקו את השדה", אשר, כדברי רז"ל, בעקבות-כך יצתה בת-קול ואמרה: "רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה!"].
אחרי הדברים האלה, נכון להציע גם הסבר נוסף, פשוט יותר, להליכת דוד אל אכיש: מאחר ששאול אומר כאן "שוב בני דוד" (כו,כא) ומזמינו בכנות לחזור אליו כבראשונה, ולזה דוד אינו יכול להסכים פן ייספה יום אחד ביד שאול אם תאחז בו הרוח הרעה ויטיל בו שוב את חניתו (שמחזירה לו עכשו), ממילא בסירובו הוא כמו-מכריח את שאול לחשוד בו כחותר תחתיו, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (וכדרך זה בארנו (במאמר כו) את הנתק שנוצר מכך שלא האמין דוד בשאול ונמנע מלהופיע בסעודת ראש חדש), ואין דרך לצאת מן ה"פלונטר" הזה אלא ביציאה מחוץ לגבול ישראל.
[ועוד הערה לסיום: דוד מציע לאחימלך החתי ולאבישי אחי-יואב לירד עמו אל מחנה שאול, ונענה לו אבישי (כו,ו), והנה אחימלך זה אינו מופיע שוב, ונפקד שמו מגיבורי דוד. וייתכן לשער שאחימלך החתי הוא אוריה החתי (או בנו או אביו) הנמנה אחרון בגיבורי דוד (שמואל-ב כג,לט), ואם כן פנה דוד אל האחרון כאומר לו: איני חושש מן הסכנה ודי לי בך, וכך אולי פנה אל כל גבוריו מלמטה למעלה ולא אבו מפני הסכנה, עד שהגיע לאבישי "ראש השלשה" (שם שם יח), והסכים לילך עמו כדי לעזור לו ולהצילו מן הסכנה, וכפי שהצילו מישבי בנוב (שם כא,יז) בדרך מופלאה כמתואר בפרק חלק, כי צדיק גמור הוא אבישי כישי סבו (שעל שמו נקרא) שמת בעטיו של נחש. ואפילו הוא בצדקתו ביקש להרוג את שאול, והניאו דוד באמרו: מצד טבעו שאול צדיק ממני ואף ממך (ומזה עיקר בעייתו, כמתואר בדברינו לא אחת ולא שתים), ואם חוטא הוא ברדפו אחרי, הרי משיח-ה' הוא, ומצד זה קיים בו עדיין כח התשובה.
ולענין אחימלך, אם אמנם אוריה הוא, הרי מתגלה בסרובו כאן שמץ של מרידה במלכות דוד, שהופיע אחר-כך באוריה שאמר "ואדוני יואב", כנודע מדברי רז"ל].
שאול בעין דור (פרק כ"ח) ובמיתתו (פרק ל"א)
לא. בפרק כ"ו, במפגש האחרון שבין שאול ודוד, מודה ומתוודה שאול בפומבי כי חטא לדוד ברדיפתו אותו, לאחר שנתברר לו שאכן 'טעה בשיקול הדעת', כי הוכיח דוד באופן בלתי משתמע לשני פנים שאינו מורד במלכות ולא מתכוון לפגוע פגיעה כלשהי במשיח ה', ב'מלכותו החוקית' של שאול שנמשח בידי הנביא על פי ה'. הצדיק-הצודק-תמיד מתחיל לטעום אם כן טעמה של תשובה, ומבין שעלול הוא לטעות. אבל כפי הנראה אין די בכך – כי סוף סוף עדיין יודע שאול שאליבא דאמת אין בבני ישראל טוב וצדיק ממנו, ובוודאי מצד זה הגון הוא למלכות מדוד האדמוני ש"בלתי-טהור" הוא כמוהו, ועובדה היא כי בו בחר ה' להושיע את ישראל מיד פלשתים, כי רק הצדיק-בצדקו יכול "להרשיע" (יד,מז) ולהכניע את אויבי ישראל שאינם צדיקים-צודקים כמוהו. נכון שדוד ינצב לפניו כתופעה בלתי מובנת, שמשום מה נחה עליו רוח ה' (ואולי גם כבר נודע לשאול שמשחו שמואל), אולי לצורך שעה (ובחסות שאול) כבמעשה גלית, אולי לעתיד הרחוק שמעבר לאופק ההשגה, בין כך ובין כך – 'מקושיה לא מתים', והרי דוד עצמו מודה שכרגע שאול הוא משיח ה', 'הממלכה זה הוא' ואין כמוהו רב להושיע. האם באמת, אומר שאול לעצמו, נדרש ממני – והאם רשאי אני – להגיש את הממלכה לדוד הבלתי-מובן-לי על מגש של כסף?!
אבל הרי עובדה היא שלפָנַי מלחמה, וחרדה בלבי (כח,ה) המבשר לי רעות, ושמואל מת ואין עונה לי בחלומות באורים ובנביאים (ו), ומה עלי להבין מזה ומה עלי לעשות? הרי ממלכת ישראל היא "יסוד כסא ה' בעולם" והמלך "אין מעליו אלא ה' אלקיו", ומה פשר החרדה הזו שנפלה עלי? ואולי 'משהו לא בסדר' בעצם ההבנה והתפיסה שלי, אבל 'למען השם' איך יוצאים מזה??!!
נראה כי מעשה השאלה באוב הוא בדיוק 'המציל את המצב' – משיב תשובה לשאול ועושהו 'בעל תשובה' אמיתי! המצב הבלתי-אפשרי פשוט 'מפיל את שאול על הקרשים' ומביא אותו למעשה לא-יאומן מבחינתו! הרי הוא עצמו הסיר – כתורה – את האובות ואת הידעונים מן הארץ, ובכלל 'מה לאובות וידעונים בבית עובדי ה" המצדיקים מעשיהם ויודעים שהכל תלוי בבחירתם הטובה, ואיך זה שפתאום הוא עצמו, הגבוה מכל העם, יורד פלאים ונופל לשפל כזה לשאול באוב העולה מבטן האדמה! "ושפלת מארץ תדברי, ומעפר תשח אמרתך, והיה כאוב מארץ קולך, ומעפר אמרתך תצפצף" (ישעיה כט,ד) – אולי בפעם הראשונה בחייו טועם שאול הצדיק טעמה של שפלות אמת, שהיא החוויה הקבועה של דוד הנפול-מעיקרו, ה'בעל תשובה' השפל בעיניו, שאול צריך ליפול לגמרי מן הצדיק שבו, בכדי 'לנגוע' ולקבל השגה כלשהי בעניינו של דוד. מתוך כישלונו המדהים, נעשה שאול בעל-תשובה אמיתי וזוכה ל'תשובת הצדיקים' ומבין כי תם עידן מלכות הצדיק, ומתחיל עידן מלכות החסיד השפל-בעיניו, שרק הוא יכול וראוי לאורך ימים ושנים לצאת-ולבוא בתוך העם הפשוט ולהבין ללבם. כעת יכול שאול ללכת בלב שלם למלחמה על מנת למסור נפשו למיתה לטובת משהו שונה לגמרי מטבעו העצמי, וכך לזכות לחלק טוב במחיצת שמואל.
אבל הנפילה העצומה הזו ממדרגתו, אין כמוה מסוכנת לו לצדיק האמת, כי יכול לבו למות בקרבו ולהיות לאבן (כענין שאירע לנבל הכרמלי, לעיל כה,לו). ואם לא פיזית, עלול הוא לנפול ליאוש גמור כמי שחרב עליו עולמו ואין לו תקומה. כמעט קט שאירע כן לשאול, שנותר באפס כח בעקבות המעשה ואף לא אבה לאכול (כ-כג), כמי ששואל את נפשו למות. כך כמובן לא היה יוצא למלחמה ולא זוכה לתשובה, כי היאוש אין בו שפלות אמיתית ואינו אלא ביטוי אחר לגבהות-שנפגעה. משום כך מאריך הכתוב במאמציה של בעלת האוב להרים את שאול ממצבו שנפל אליו בגללה, ולסעדו ולתומכו בהזכירה לו את מסירות נפשה שלה (כא), ובתתה לפניו לחם ובשר, ובהענותו לה והסכמתו לאכול בביתה יש גם כן ממד של שפלות כמובן, וכך התאושש מיאושו השלילי והפנים את שפלותו החיובית שעמה יצא למלחמה במסירות שלמה.
[כל הענין מזכיר קצת את חטא אדם הראשון, שנתגלגל על ידי אשה (המייצגת את המציאות התחתונה, שעל כן היא בחינת המלכות כנודע, מלכות דוד), ובאמצעותה גם התיקון (כעניין נשים צדקניות שבמצרים, וכן האדם היה נתקן על ידי חוה לולא שקדם והאשים אותה, ואכמ"ל), כי "בדבר – ובמקום – שקלקלו, בו נתקנו"; הצדיק הוא בבחינת "עץ חיים", כאדם לפני החטא, וככתוב "פרי צדיק עץ חיים" (ואולי בכלל היה שאול צמחוני…), וכאן אכל בשר (עגל!), הרומז כנודע לעבודת הבירורים, שהיא בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת דוד הבעל-תשובה].
ורמז: צדיק עולה י"ב פעמים טוב, כנגד י"ב מעלות טובות שמנו חכמים בשאול (במדרש שהובא בפירוש ר' אברהם בר' שלמה. וראו גם במדבר רבה יא,ג; פסיקתא רבתי טו ומדרש שמואל יז): שהיה עניו, שומע חרפתו ושותק, מוחל על עלבונו, זהיר במצות ציצית, נותן נדוניא לבנות ישראל, שהיתה לו בשת פנים משמואל כמה פעמים, שהיה צנוע, מבזבז ממונו לחוס על ממון ישראל, אוכל חולין בטהרה, מקדיש קדשים (דהי"א כו,כח), משווה כבודו לכבוד עבדו, ושב בתשובה ומתפייס.
וד' פעמים צדיק עולה שפלות. שאפשר לכוונם כנגד ארבעת כישלונותיו של שאול שמכוחם זכה לבסוף לשפלות-אמת: שלא המתין לשמואל בעשיית העולה; שלא הרג את אגג; שהרג את נוב עיר הכהנים, וששאל באוב.
וראה בדברי הימים-א (י,יג-יד) וימת שאול במעלו אשר מעל בה' על דבר ה' אשר לא שמר (- לשון כפולה הרומזת לשני הכשלות הראשונים שמנינו), וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וימיתהו. את המשפט האחרון (שאינו מובן כל כך, כי הרי כאן כתוב ששאל בנביאים באורים ובחלומות ולא נענה. אמנם יש מפרשים שמוסב על מה שאמר לכהן "אסוף ידך" לעיל יד,יט) אפשר לפרש כרומז על הריגת נוב שמחמתה לא ענהו ה' (ולא נזכר בפירוש, וגם לא בדברי שמואל אליו בפרקנו, מפני ששאול-לשיטתו סבר כי נהג כשורה, או מפני שדואג הוא שפסק וגם ביצע, וכמו שהתבאר במקומו). וראה עוד בזה בויקרא רבה כו, תנחומא אמור, ומדרש שמואל.
והנה בפרק המקביל בספרנו (לא) לאותו פרק בדברי הימים הנ"ל, לא מדובר כלל על מעלו של שאול שמחמתו מת, ויש לומר שלאחר כל אריכות הסיפורים בספרנו (בניגוד לדברי הימים למלכי יהודה (שכתב עזרא הסופר לאחר דורות רבים), שם שאול כמו לא-קיים ביחס לבית דוד שנמשכה מלכותו), והיחסים המורכבים בין שאול ודוד, יכולים אנו להרגיש שאין זו מעילה בעלמא, אלא שלבים של תשובת הצדיק לשם שפלותו-תיקונו, וממילא גם נתינת-כח ממלכות שאול למלכות דוד. ובפרט כשזוכרים שאת ספרנו כתב שמואל המושח שני מלכים, ומצד טבעו-שלו אף מזדהה הוא יותר עם שאול, כפי שבא במאמרינו כמה פעמים.
[ובענין האוב עצמו, ניתן לראות ארבעה עניינים ('הויה שלמה') של שפלות הצדיק: שהוצרך לשאול באוב, שהוצרך להתחפש, שנפל מלוא קומתו למשמע דברי שמואל, ושסעד בבית האשה כנגד רצונו וכבודו. והמבקש ימצא גם בסיפור מותו (בפרק לא) ארבעה, כי מת עם שלושת בניו, וגם: נפילתו על חרבו, סוף מיתתו ביד העמלקי (ש"ב א,י), כריתת ראשו בידי פלשתים, ותקיעת גוויתו בחומה. ואף אנשי יבש גלעד (אשר להם עשה ישועה גדולה בראשית מלכותו) עשו לכבודו ארבעה דברים: לקחו גווייתו מן החומה, שרפו לכבודו כדרך ששורפים על המלכים, קברו עצמותיו תחת האשל, וצמו שבעת ימים (לעומת שבעת הימים שנתן להם מלך בני עמון (לעיל יא,ג) והושיעם שאול)].
דוד מקבל המלכות משאול, על רקע המלחמה בעמלק (ש"א ל-לא; ש"ב א)
לב. מלשון "ופלשתים נלחמים בישראל" (לא,א), נראה שהיתה זו המלחמה תוך כדי מלחמת דוד בעמלק המסופרת לעיל בסמוך (פרק ל), כי הרי נאספו פלשתים למלחמה זו עוד קודם לכן (בפרק כט). [משום כך בדברי הימים (-א י,א) בסיפור המקביל, נאמר "ופלשתים נלחמו בישראל", כי שם לא מסופר כלל על מלחמת דוד בעמלק].
נראה על כן לשער, שנפילת שאול היתה בשעת תגבורת עמלק ושרפת צקלג ושבייתה, מה שמקשר אותנו לחטאו העיקרי של שאול (והדבר היחיד (!) שנזכר בדברי שמואל אליו כשעלה באוב – לעיל כח,יח), שלא השלים לעשות חרון אף ה' בעמלק, ועכשו בשעת המלחמה עלה ונזכר העוון הזה להגביר עליו כח עמלק, שהוא ראשית-גוים (במדבר כד,כ, ותרגומו "ריש קרביא דישראל"), ובפנימיות נמצא בתוך כל אומה בשעה שהיא לוחמת בישראל (כעניין שכתוב במעפילים (שם יד,מה) "וירד העמלקי והכנעני… ויכתום"), ו'משדר גלי ספק' (בגימטריא עמלק כנודע) ללבות ישראל לתהות אם אמנם יש ה' בקרבם, כמו שעשה ברפידים, זהו בדיוק הדבר שגרם לשאול את החרדה לקראת זו המלחמה (ראו מאמר לא), וגרם לאנשי ישראל לנוס מפני פלשתים (לא,א), ו"תחילת נפילה ניסה" כדברי רבותינו, היינו הספק-שבשורש המוקרן מעמלק-ראשית-גוים הוא הגורם לניסה (- גם מלשון נסיון, ככתוב ברפידים "על נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" – שמות יז,ז), שממנה הנפילה.
ולעומת זאת, ניצחון דוד על עמלק, היה כבר לאחר מות שאול (וממילא תמו ו'מתו' חרדותיו וספקותיו, וכך מיתת משיח בן יוסף לעתיד מכלה ממנה-ובה את עמלק). נראה כי מיד עם-מות שאול נעשה דוד "משיח ה'", ופתאום הרגיש כוחות חדשים נסוכים בו (גם אם אינו יודע מהיכן ולמה עכשו באו לו), ועל כך נאמר (ל,ו) "ויתחזק דוד בה' אלקיו". הביטוי ה' אלקיו נאות רק למלך, ש"אין מעליו אלא ה' אלקיו" (בעוד שעד כה היה מעל דוד גם שאול משיח-ה'), כדברי חכמים על "אשר נשיא (=מלך) יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלקיו" (ויקרא ד,כב).
בכך גם מוסברת היטב התקנה שתיקן לדורות בדבר חלוקת השלל (כג-כה), וכן המשלוח מברכת השלל לזקני יהודה (כו-לא) – כל אלו פעולות הנאות למלך. אבל יותר מכל זאת – עצם הפעולה המוצלחת במחיית עמלק, הלוא היא המצוה הראשונה שנצטווה בה המלך דווקא והיא עיקר משימתו (לעיל טו,א-ב, וראו במאמרנו שם), ונמצא דוד שזה-עתה נעשה מלך, מקיים זאת בלא מודע (או אולי ב'מודעות טבעית')! [ובפנימיות, אולי מכח מסירות נפשו של שאול, אשר לו נועדה המצוה מלכתחילה, בתור משיח בן יוסף].
עד כאן דיברנו בדרך כלל, אבל גם בפרט – האיש הממותת את שאול לאחר נופלו על חרבו, הרי הוא עמלקי (שמאל-ב א,ח), או "בן איש גר עמלקי" (שם שם יג), אשר "נקרא נקרה (כנאה לעמלק "אשר קרך בדרך"!) בהר הגלבוע" (ו), שאול שומע זאת מפיו, וכשמבקש ממנו למותתו מתכוון בכך (גם) לכפר על חטאו בעמלק, ותוך כדי כך נמצא גורם את הריגת העמלקי ביד דוד (שבתור מלך רשאי להורגו בדין המלכות גם על פי עצמו, אף אם גר הוא, ובפרט ש"פיו ענה בו" (טו) שאין גיורו אמת, בהיותו מסוגל למותת את משיח-ה', את שאול שנוא-נפש העמלקים).
את הריגת העמלקי ביצע דוד רק בערב, לאחר הקריעה, ההספד, הבכייה והצום (יא-יג). וייתכן שרצה לבודקו אם צר לו באמת על מות שאול, וכשראה מה שראה ציוה לפגוע בו.
כפי הנראה היה זה היום השלישי למיתת שאול, וכפי שאמרו "שלשה – לבכי". ונראה כי בבכיה מתעברת היחידה-(בגי' בכיה)-שבנפש מן הנפטר לבוכים עליו. היחידה היא כידוע הגבוהה בחמשת השמות שלנפש, וממנה הכח למסירות-נפש, ומשיח נחשב למייצג את "היחידה הכללית" (כפי שדוד הנפש הכללית, אליהו הרוח הכללית, משה הנשמה הכללית, ואדם הראשון החיה הכללית). הבכיה כאן היא אם כן משמעותית מאד למעבר המשיחיות משאול המוסר נפשו למיתה, לדוד העומד תחתיו.
[ובפסיקתא (רבתי יב) אמר ר' יצחק: דואג האדומי היה (ויש גורסים בנו של דואג היה), ולפי זה דואג האדומי-עמלקי אשר הוא זה שהכשיל את שאול לרחם על אגג (ראה במאמרנו שם), הוא שרדף את דוד והוא שהרג את כהני נוב, מקדים עתה אצל דוד להפגין לו נאמנות בהביאו אליו את נזר שאול, ודוד משלם לעושה הרעה כרעתו והורגו משני עולמות, ובכך מחלץ את נפש שאול הצדיק, שבא תחתיו הרשע שגרם לו].