ברית בחברון
לה. ויבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה, ויאמרו לאמר: הננו עצמך ובשרך אנחנו. (ה,א)
מקריאה בסיפור המקביל בדברי הימים (א' יב,כד-מא), מתברר שלא רק נציגי השבטים באו, אלא אוכלוסין רבים ועצומים, ומן הרחוקים באו יותר מאשר מן הקרובים. וכך פותח הכתוב שם: ואלה מספר ראשי החלוץ לצבא, באו על דויד חברונה להסב מלכות שאול אליו כפי ה'. ומכאן ואילך מונה והולך את מספרם:
בני יהודה… 6800 חלוצי צבא. – ייתכן שהיו אלה בעיקר מבני זיף ומעון (עירו של נבל) אשר בנגב-כלב, שהיו עם שאול וצררו את דוד, ועכשו הסכימו גם הם להסב אליו את המלכות.
מן בני שמעון גבורי חיל לצבא, 7100. – גם הם יושבים בדרום יהודה במקומות אשר התהלך שם דוד ואנשיו, ואולי עד כה לא שיתפו פעולה עמו.
מן בני לוי 4600. ויהוידע הנגיד לאהרן ועמו 3700. וצדוק… ובית אביו שרים עשרים ושנים. – כנראה גם הם מן הלווים שבנחלת יהודה, כי הכתוב מונה השבטים מדרום לצפון. והנה מאז שבא צדוק הכהן, עשאו דוד עיקר ומקדימו לאביתר (שהיה עמו בכל נדודיו) בהעלאת הארון לעיר דוד (שם טו,יא, ושם טז,לט מינה את צדוק ואחיו להעלות עולות-תמיד במשכן אשר בגבעון). וראה מאמר ו.
ומן בני בנימין אחי שאול 3000… מרביתם שומרים משמרת בית שאול. – ייתכן שהם אותם שלושת אלפים שבחר לו שאול בתחילת מלכותו (ש"א יג,ב, ואף שנאמר שם "מישראל", ייתכן שרובם-ככולם מ"אחיו" או מכריו). וכבר מצינו גיבורים מאחי שאול מבנימין שבאו אל דוד עוד בהיותו בצקלג, ונקובים בשמותיהם בדהי"א יב,ח (וראה גם שם יז). ובמאמר ל"ג שיערנו שרבים מבני בנימין היו עם דוד עוד בהיותו בחברון, שעל כן עבר הגבול בין מחנה שאול ודוד בגבעון שבמרכז בנימין, ומשום כך הומלך איש בשת במחנים הרחוקה. זה מסביר מדוע לא באו כעת רבים מבני בנימין להסב הממלכה לדוד כשאר שבטי הצפון:
ומן בני אפרים 20800 גבורי חיל… ומחצי שבט מנשה 18000… מבני יששכר… ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם. מזבולון יוצאי צבא… 50000… מנפתלי שרים אלף, ועמהם… 37000. ומן הדני עורכי מלחמה 28600. ומאשר יוצאי צבא… 40000. ומעבר לירדן מן הראובני והגדי וחצי שבט מנשה בכל כלי צבא מלחמה 120000.
"כל אלה אנשי מלחמה עודרי (=עורכי – רד"ק) מערכה בלבב שלם באו חברונה להמליך את דוד על כל ישראל, וגם כל שֵרִית ישראל לב אחד להמליך את דוד".
לפנינו אם כן קיבוץ עצום של כשלש מאות וחמשים אלף ויותר מקצווי-ארץ שבאו כולם יחד לחברון, "ויהיו שם עם דוד ימים שלשה אוכלים ושותים כי הכינו להם אחיהם, וגם הקרובים אליהם עד יששכר וזבולון ונפתלי מביאים להם בחמורים ובגמלים ובפרדים ובבקר מאכל קמח, דבלים וצימוקים ויין ושמן ובקר וצאן לרוב, כי שמחה בישראל".
יש כאן דוגמא מופלאה – כנראה חד-פעמית – של אחדות-ישראל, הגוי-כולו המתחבר בחברון עיר האבות בלב שלם ובשמחה להמליך את מלכו. מסתבר שהיה האירוע הזה צרוּב בלבב ישראל לדורי דורות, וגם כשמרדו בבית דוד, "זוכרים" הם בלבם-פנימה כי מלכות-עולם נתונה אך לדוד ולביתו, כי לא היתה ולא תהיה אחדות נלבבת ושמחה שלמה כביום המלכתו, וסופם לחזור ולבקש אותו, כדברי הושע (ג,ה): אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם, ופחדו אל ה' ואל טובו (=זה בית המקדש) באחרית הימים.
ויבואו כל זקני ישראל אל דוד חברונה, ויכרות להם המלך ברית בחברון לפני ה', וימשחו את דוד למלך על ישראל (ה,ג).
מודגש היטב בפסוק שהייתה הברית (והמשיחה) בחברון, אף כי לכאורה היה מתאים יותר לעשות זאת בעיר מרכזית, או קרובה יותר למרכז כירושלים, בכדי להדגיש את מלכותו על כל שבטי ישראל, ולא בחברון המובהקת-ליהודה, אשר שם כבר נמשח (לעיל ב,ד) ומלך מזה שבע שנים – נראה על כן שהייתה זו כעין 'משיחה למפרע', מתוך הכרה והתוודעות לכך שמאז מות שאול ומשיחת דוד בחברון בידי בני יהודה, היה הוא באמת לאמתו מלך על כל ישראל, והיה כל מעיינו לחבר (כשם העיר חברון) את השבטים-הבנים אל האבות הקבורים שם ש"אין בלבם אלא אחד" (ולא להפרידם לשתי ממלכות כפי שסברו כנראה בית-שאול היושבים במחנים – ראה מאמר לד), וכעניין שאמרו שבטי ישראל (בפסוק ב) "גם תמול גם שלשום… אתה היית המוציא והמביא את ישראל".
עניין זה של ההתוודעות וההודאה-למפרע, קשור במיוחד לשבט יהודה שנקרא שמו על שם ההודאה שהודתה אמו בלידתו (אשר נראה שאין זה רק במשמע של הודיה ושבח, אלא גם הכרה והבנה-למפרע שמעולם לא היתה שנואה לפני המקום ולפני יעקב, וכל האירועים עד כה היו לטוב-לה, וממנו יתברך יצאו כבושים, ומכאן גם ההודיה השלמה), ואף הוא נוטה להודות על האמת (כמו במעשה תמר) ולהתוודע לאחריותו על מה שעבר (בעוד שסתם כל אדם נוטה לשכוח ולמחוק את העבר, ובמקרה הטוב מקבל עליו להיטיב דרכו מכאן ולהבא), ובכך מחזיר הוא מיניה-וביה את הכל אל הראשית אשר לעולם מאת ה' היא, וזוכה לברר ולתקן הכל בשורש. משום כך זכה לברכת "יודוך אחיך" – שמכירים בכך שהוא העומד בראש ובשורש, ונמשכים אחריו, כי "בתר רישא גופא אזיל", ואברי הגוף מודים ומבינים למפרע כי "מלכם בראשם" והוא המוציאם ומביאם מאז, ואילו הם "עצמו ובשרו" (א) הנמשכים מטיפי מוחו.
משום כך קרוי כאן (בפסוק ג) דוד "המלך" סתם עוד לפני כריתת הברית [ובפעם הראשונה נקרא כן (לעיל ג,כא-כג) בבוא אבנר אליו למסור בידו את כל שבטי ישראל, כתוהה על הראשונות שהמליך את איש בושת עם מות שאול)], כי למפרע הוא המלך האמתי. ולכן גם כולל הכתוב ביחד את שנות מלכותו בחברון וירושלים, ומציין רק את היותו בן שלשים בתחילת מלכותו בחברון, ולא את גילו בתחילת מלכותו בירושלים. גם צירוף השנים עולה ארבעים שהוא דור שלם, כרגיל בספר שופטים.
שלשים הוא מספר השייך ביותר למלכות, ה"נקנית בשלשים מעלות", ו"בן שלשים לכח" (ובגימטריא: בכח), ואות ל (30) היא היחידה באותיות העולה מן השורה, כמלך שמשכמו ומעלה גבוה, והיא האות המרכזית במלה מלך (וגם הערך הממוצע של שלשת אותיותיה). יהודה אבי המלכות גם הוא עולה שלשים, וכפי הנראה הוליד את בנו פרץ – שממנו מתחיל (בסוף מגילת רות) יחס מלכות בית דוד – בהיותו בן שלשים (דוק ותשכח!). גם יוסף הצדיק נעשה מושל על מצרים בהיותו בן שלשים שנה ככתוב (ומשל שמונים שנה, כשנות דוד ושלמה בממלכה המאוחדת).
ירושלים עיר היבוסי, מלחמות הפלשתים והעלאת הארון (שמואל ב' פרק ה-ו).
לו הפעולה הראשונה שעושה דוד במלכותו על כל ישראל היא ללכת לירושלים אל היבוסי יושב הארץ (ה,ו). הכתוב אינו מסביר דבר בקשר לכך, ונראה אפוא שהקורא אמור להבין זאת מעצמו, לאור הידוע עד כה על ירושלים.
הדבר הראשון העולה על הדעת הוא הר המוריה, שכנראה נודע לכול ששם עקד אברהם את יצחק, וקרא שמו "ה' יִרְאֶה", כלומר יבחר (כמו "ראיתי בבניו לי מלך", ועוד רבים) את המקום הזה לעבודתו לעולם (כי אכן גרעינה של כל עבודת שמים, הוא הנכונות להקריב את היקר-מכל כאברהם בעקדה), ומאחר שהורגש כי עכשו מתחילה מלכות אמת ברצון שלם של כל שבטי ישראל (מה שלא היה עד כה מעולם!), נכון וטבעי לסמכה למקום הנבחר לעבודה, שהרי זו תכלית מלך ישראל "לבנות מקדש במקומו", כלשון הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, שיכול להתפרש גם "במקומו" של המלך (וגם, אולי, "במקומו" במובן של תחתיו, כי משעה שנבנה המקדש שהוא בית-מלכות-ה'-בעולם, 'מרכז הכובד' ניטל מן המלך-הבונה ועובר אל המקדש).
בשלוש מצוות הציבור הידועות, מינוי מלך היא הראשונה, ובניין בית הבחירה השלישית, ובאמצע מחיית זרעו של עמלק. ואם אמנם לא עומדים כעת לפני בניין הבית בפועל, כי לא הונח עדיין מכל האויבים מסביב (כמו להלן ז,א-ב), אבל מן הסתם כבר עכשו היה בדעתו של דוד להעלות את הארון לירושלים, כפי הנראה מרצף הפרקים ה' ו-ו', אלא שבאמצע הוצרך ללחום פעמיים בפלשתים התוקפים.
[לא עוד אלא שבדברי הימים(א' יג-יד) מבואר שעוד בטרם מלחמות הפלשתים, נועץ דוד עם שרי האלפים והמאות וכל קהל ישראל – מאות האלפים שנקבצו אליו חברונה (ראה מאמר לה) – לשלוח אל כל הנשארים בכל ארצות ישראל, להסב את הארון אליו, ויישר הדבר בעיני כל העם "ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת, להביא את ארון האלקים מקרית יערים" (שם יג,ה), וכן עשו מיד ככל הכתוב כאן (ז,א-יא) [ואולי משם כך פירשו בירושלמי (סנהדרין י,ב) שאותם שלשים אלף בחור שאסף דוד להעלאת הארון (ז,א), תשעים אלף היו (מלשונות הריבוי "ויוסף" "עוד" "שלשים"), ו"זקנים" היו, היינו סמוכים להורות לרבים שתחתיהם], אלא שלאחר פרץ עוזא עצר דוד את התהלוכה באמרו מתוך יראה "איך יבוא אלי ארון ה'?!" והיטהו אל בית עובד אדום הגתי (כנראה בעיר ירושלים שמחוץ למצודת ציון היא עיר דוד) למשך שלושה חדשים, ובאותם שלושה חדשים שלח אליו חירם מלאכים ואומנים להחל לבנות לו בית ואף החל לשאת נשים, ואז עלו עליו פלשתים (אולי משום שזיהו צד של ספק וחולשה מחמת עצירת הארון), ורק בתום שלשת החדשים בהם הכה פעמיים בפלשתים, וגם ראה כי נתברך בית עובד אדום בבנים ובנות (כי ילדה אשתו ושמונה כלותיו כל אחת ששה בכרס אחד, עד שנמנו "ששים ושנים לעובד אדום"), אז סיים את הכנסת הארון לעיר דוד ככל הכתוב כאן (ו,יב-כג), וביתר פירוט בדברי הימים(א' טו-טז). [וכפי הנראה בספרנו (שעיקר עניינו המלכות ולא המקדש!) ראה הנביא לנכון לצרף יחד את שני חלקי העלאת הארון, ולכן הוקדמו חירם ולקיחת הנשים ומלחמות הפלשתים]. עוד זאת מפורש באריכות בדברי הימים (שם טו,יא-טו), שהבין דוד אל-נכון סיבת הפרץ, שהיה מחמת שנשא תחילה הארון בעגלה ולא בכתף הלוויים המתקדשים לכך (ונראה כי מתחילה טעה לחשוב שבא הארון משדה פלשתים מעצמו באורח פלא בעגלה חדשה שעשו לו, כך נאה ויאה לו להמשיך עד שיבוא אל מקומו, אבל כמובן היה לו לחלק בין הפלשתים הערלים לישראל קדושים)].
מכל מקום העלייה אל מקום המקדש דורשת עובר לעשייתה מצב נפשי של מלחמה והתגברות על-ספק-עמלק-ראשית-גוים ה"מקרר" ושולל כל אפשרות ש"ישב – ויתיישב – אלקים על הארץ", ולכן "אין הכסא (=מקדש) שלם כל עוד זרעו קיים" כדברי רז"ל. בהקשר שלנו נראה כי הספק מתבטא בעיר יבוס היא ירושלים, שלא הורישוה בני יהודה (יהושע טו,סג), ולא בני בנימין (שופטים א,כג) – כפי הנראה לא-רק מפני חוזק המצודה, אלא גם מפני מקומה בגבול שבין שני השבטים, העושה אותה כ"קדירא דבי שותפי" שנוטה "ליפול בין הכסאות". אבל יתכן כי גם במובן הרוחני-פנימי, מאחר שהיא יושבת ב"גובהו של עולם", כנאה למקדש שכתוב בו "וקמת ועלית", ובגבולות יהושע (טו,ח) נראה ששם מסתיימת עלית הגבול (וראה זבחים נד,ב, ובמאמר כה), היתה רתיעה מסויימת אצל שני השבטים ממעלתו של המקום וממה שהיא מחייבת (בדומה קצת לרתיעה-בימינו, של חילונים וחרדים כאחת, מהר הבית), מה שגורם "להשאירה בינתיים" בידי הגוי היבוסי (או הערבי, שהרי אינו מוזהר על קדושת המקום…).
לכך ניתן להוסיף את העובדה שהיבוסי נמנה אחרון בעשרת העמים שהובטחו לאברהם בברית בית הבתרים (בראשית טו,כא), וכן בשבעת עממי כנען (שמות ג,ח, יג,ה ועוד), וכנראה מעשיו מתועבים פחות מכולם, לכן הוא אחרון להורשה. וקצת נראה מלשון הכתוב שהיה דו-שיח עם היבוסים, והיתה סברה שיניחו לדוד ברצון לבוא אל העיר, כי מן הסתם היו כפופים לישראל, אלא שהיה להם "תוקף מוסרי" מסויים שגרם לישראל להניחם במקומם, אם מפני זיקתם לאבימלך מלך פלשתים אליו נתחייבו בשבועה אברהם ויצחק, כדברי רבותינו, אם מטעם אחר.
[ואגב-כך עולה על הדעת לפרש ענין העיוורים והפסחים (שרבו בו הפירושים), שאולי לקחו היבוסים על-עצמם לדאוג לבעלי מומין, כי היו מודעים לקדושת המקום, וכנהוג בגוים (כמדומה גם בימינו), מסתופפים המסכנים סביב בתי הפולחן וכך מוצאים להם מעמד כלשהו, וכעת טוענים היבוסים שלא יוכל לבוא אל העיר מי שלא יקח על אחריותו את הללו. אולם לא כאלה חלק יעקב, ואם יש בדומה לזה בגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למשכן מימות הגלגל (ובבתי "הקדש"-העניים שבעיירות ישראל, הסמוכים לבית הכנסת) – הרי בבית עולמים קיימא לן שסומא ומי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מן הראיה, כדי שלא לפגוע באווירת השלמות הנאותה למקום (ושלא לעורר תחושה כי "הענין הדתי" בכלל, מתאים רק לעלובי נפש ומסכנים שאינם מוצאים את מקומם בעולם הממשי…), ו"על כן יאמרו עיוור ופסח לא יבוא אל הבית" (פסוק ח). ובדברי הימים-(א י,ו-ח) נאמר, שיואב שעלה בראשונה להכות ביבוסי, הוא "יחַיה את שאר העיר" – ואולי הכוונה למתחם מסויים ונבדל בו דאג יואב (שהוא עצמו נתקלל זרעו להיות זב ומצורע ומחזיק בפלך וחסר לחם) לאותם עיוורים ופסחים. ואולי לכך שייך גם מה שאמרו חכמים על "ביתו במדבר" שכתוב על יואב (במלכים-א ב,לד), שהיה ביתו הפקר לכל כמדבר, היינו לכל מסכן וחסר-לחם. וצריך עיון].
מכל מקום דוד, שעכשו נמשח ומוסכם-למלך ברצון כל השבטים, נענה לאתגר המתבקש, ועולה מיד ל"עיר שחוברה לה יחדו", המחברת במיוחד את יהודה לבנימין-שממנו המלך הראשון, ולוקח את עיר המקדש מיד היבוסי. ועדיין, כל עוד לא עומדים לבנות המקדש בפועל [ואולי גם מקומו המדוייק של המזבח שעליו נעקד יצחק (ובו הקריב גם אדם הראשון ונח וקין והבל, כדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ב,ב), טרם נזדהה בברור], עדיין נותרה אוטונומיה מסויימת לנותרים מן היבוסים, כי כן מצינו בסוף ספרנו (כד,יח-כה) שקנה דוד את גורן ארוונה היבוסי לבנות בו המזבח ולהסיר המגפה, ושם נאמר (בפסוק כב) "הכל נתן ארוונה המלך למלך", משמע שהייתה לו ריבונות מסויימת על המקום, כעין "שומר פקדון" עד בוא העת [ויש אומרים שכלפי זאת נאמר לדוד "סמוך לפלטרין שלך לא כיבשת, ואתה הולך ומכבש בריחוק מקום" (שעל כן נחשבים כיבושיו בסוריא "כיבוש יחיד")].
יבוס יבוס עולה ציון, שכך היה שם המצודה כשהייתה ביד יבוס בטרם כבשה דוד וקראה על שמו (ובמדרש תדשא מבואר שהיתה עיר היבוסי חלוקה לשתי עיירות, עליונה ותחתונה, ושמא מצודת ציון משרתת את יבוס-יבוס [אמנם יש אומרים שגם ירושלים (לשון רבים!) היתה חלוקה לשתי עיירות, וזו של יהודה ישבה פרזות, ובה ישבו בני יהודה עם היבוסים (יהושע טו,סג), ואליה הובא אדוני בזק למות (שופטים א,ז) ואז גם כבשוה ושרפוה באש (שם שם ח), ולשם הביא דוד ראש הפלישתי (ש"א יז,נד, ואולי היה זה לגי בן הנם, אשר כמקובל שם פתחה של גיהנם, וכאמור "כי אוּר לו בציון ותנור לו בירושלים"), וכאן מדובר בירושלים שלבנימין שהיתה מבוצרת].
אולי ציון מלשון ציה ושממה, כמו בישעיה (כה,ה, וראה גם שם לב,ב) "כחורב בצָיון", כי הייתה חרבה מרגל אנשי ישראל (ראה שופטים יט,יב). אמנם נשאר זה השם גם אחר כך כשנתפלגה הממלכה ושמם המקום מרוב ישראל, וסופו שגם חרב בעוונות ונתקיים בו "ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה" (מיכה ג,יב). אמנם ציון גם לשון מצוין-לשבח, כיוסף (העולה ציון) נזיר אחיו, וכאן בירושלים עתידים עץ יוסף ועץ יהודה להיות לעץ אחד (יחזקאל לז), באמצעות בנימין שביניהם, וכפי שנתאחדו באמצעותו יוסף ויהודה במצרים.
[שתי המלחמות בפלשתים, ולאחריהן העלאת הארון (או סיום העלאתו על-פי הנשמע מספר דברי הימים כנ"ל), נראה שהם כנגד חסד וגבורה, מדות אברהם ויצחק שעסקו שניהם עם פלשתים. הראשונה חזיתית, פנים-בפנים כמדת חסד-אברהם (שהוכיח את אבימלך בפניו), ואילו השניה דרך אחורים, כמדת גבורת-יצחק ביראה זו בושת-הפנים (וכיצחק שהלך והרחיק מגרר מפני העשק והשטנה עד שבא אליו אבימלך). ושם גם ההתאפקות (השייכת לגבורה כמובן) מלתקוף עד שישמע קול הצעדה בראשי הבכאים (ובזה מבחן המלכות שעיקר בניינה מן הגבורות כנודע, ובניגוד לשאול שלא התאפק והעלה העולה טרם זמנה, ואיבד בכך את הסיכוי למלכות בת קיימא – ש"א יג,ט-יד). בראשונה מדובר על "פרץ מים" – התפשטות מי-החסדים – וכן על שריפת העצבים – "וישאם דוד ואנשיו" לשון שריפה (כבמקבילה בדה"י), וכתרגום יונתן ורש"י – כאברהם משַׁבֵּר הפסילים.
ואילו העלאת ארון התורה, כנגד תפארת-יעקב, קו אמצעי שיש בו רצוא ושוב (בגימטריא תורה) בין מדות אברהם ויצחק, וכן העלאת הארון חלוקה לשנים, החלק הראשון מסתיים ביראה ככתוב (ו,ט) מפני פרץ עוזא (כנגד המלחמה בבעל פרצים), והחלק השני כולו אהבה רבה.
ונראה שהיתה המלחמה הראשונה בשלשים אלף מישראל, כמו במלחמה הראשונה בפלשתים בדבר שמואל עם הארון ההולך עמהם, שנפלו בה שלשים אלף מישראל (ש"א ד,י), וכאן הלכו ללא ארון ונצחו, ובמלחמה השניה נוספו שלשים אלף ההולכים מאחורי פלשתים (מלבד הראשונים המגנים בחזית), ובהעלאת הארון הוסיף עליהם ואסף עוד שלשים אלף ככתוב (ז,א), וכדברי הירושלמי הנ"ל שהיו בידו תשעים אלף].
לא אתה תבנה הבית (פרקים ו-ז)
לז. ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא: ראה נא: אנכי יושב בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה! ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך לך עשה, כי ה' עמך.
היה זה כפי הנראה זמן לא מועט אחרי העלאת הארון המסופרת לעיל בסמוך, שהייתה סמוכה להמלכתו ולכיבוש ירושלים (ראה מאמר לו), שהרי דוד יושב כבר בבית ארזים שבנו לו שלוחי חירם מלך צור, וכפי הידוע לנו משלמה, בניין ביתו נמשך שלוש עשרה שנה (מלכים-א ז,א), וגם אם בית דוד מפואר פחות משל שלמה, ברור שלא ביום אחד נבנה בית בסטנדרטים של חירם מלך צור השולח מרחוק חמרים ואומנים, בית כזה שממנו "ידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל וכי נישא ממלכתו (ה,יב) [ואף שנאמר שם (יא) "ויבנו בית לדוד", היינו שאז החלו לבנות הבית, ובמקבילה בדהי"א (יד,א) "לבנות לו בית"]. במשך אותן שנים יצא שם דוד בכל הארצות וה' נתן פחדו על כל הגוים (דהי"א יד,יז), ומשום כך סבור דוד כי תם פרק המלחמות והריהו מעתה "איש מנוחה" הראוי לבנות בית-קבע למנוחתו של הארון (וככתוב בתורה (דברים יב,י-יא) …והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח – והיה המקום אשר יבחר ה' וגו').
זו גם 'סברתו הנבואית' הראשונית, הספונטאנית, של נתן הנביא, האומר "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך". יש אומרים כי מסברתו-שלו אמר נתן מה שאמר, כי לא נאמר "הנביא" בתשובתו, ואין זו ראיה, כי גם בכל ההמשך אינו קרוי "הנביא" כי הכל נסמך על הראשון, ואדרבה, מדברי דוד אליו כ"נתן הנביא" נראה כי מבקש הוא ממנו נבואה ולא סברא בעלמא, וכאמור בתורה "יבחר ה'" שמשמעו "על פי נביא", משום כך כינינו את דברי נתן "סברה נבואית", כי הספונטאניות של הנביא גם היא יש לה ערך של נבואה (ולעתים אף יותר מנבואה מפורשת, וכעניין שמצינו במשה בדבריו לבני לוי לאחר מעשה העגל "כה אמר ה' אלקי ישראל (בגימטריא משה רבינו) שימו איש חרבו על ירכו וגו', שאמרו על-כך בתנא-דבי אליהו: "מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר לו הקב"ה אלא מעצמו אמר", היינו מנקודת העצם האלקית שבו, שהיא למעלה-מעלה מכל דיבור וגילוי, ואכמ"ל), ובפרט שהיא מתחברת לספונטאניות של דוד עצמו (שהוא נביא בזכות עצמו), כאמרו "כל אשר בלבבך עשה כי ה' עמך".
אם כנים אנו, הרי שההמשך, נבואת נתן המונעת את דוד מלבנות, היא נבואה שנייה, המבטלת את הראשונה לאחר פסק זמן (הרמוז ב"פיסקא באמצע פסוק" המופיע כאן פעמיים)! וכך הם דברי רבותינו במדרש שמואל (כז): אמר הקב"ה לנתן: אדם זה שאני שולחך אצלו מהיר הוא, שמא ישכור את הפועלים ונמצאתי מפסידו! האיש הזה נדרן הוא, כמו שנאמר (תהלים קלב) "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי… עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב", שמא יאמר איני אוכל ואיני שותה עד שאבנה בית המקדש – מהר ואמור לו: לא אתה תבנה הבית!
באוזן רגישה כמדומה שיש לשמוע מדברי חכמים, שאם אכן היה דוד ממהר ושוכר פועלים ונודר, לא היה בא הדיבור לבטל דברי נתן הראשונים! ספונטאניות מושלמת (של הנביאים, וכל ישראל בני נביאים, כי "הקב"ה לבם של ישראל, ככתוב צור לבבי וחלקי אלקים") יש בה, כאמור, עצמיות שלמעלה מכל דיבור! אלא שהייתה בה כאן חולשה מסוימת או ספק מסוים, וקדם הדיבור וביטלה: דוד אינו נחרץ לגמרי ברצונו, הוא פונה אל נתן כמהרהר-בקול האם נאה ומתאים הדבר שישב הוא בבית ארזים כאשר הארון באהל (מה שיכול גם להוביל למסקנה שיֵצא גם הוא מביתו וישב באהל, וכלשון נדרו "אם אבוא באהל ביתי… עד אמצא מקום לה'"…). גם עצם הדבר שרק עכשו עולה זאת בדעתו, לאחר שביתו-שלו כבר בנוי (בניגוד לשלמה שהקדים את בית ה' לביתו), מלמדת ש'יש לו בעיה' מסוימת בקשר לבניין הבית על ידו.
נראה שהדבר מתקשר ליראה שאחזה בו לאחר פרץ עוזא, שמחמתה אמר "איך יבוא אלי ארון ה'" (ו,ט). דוד מרגיש בעצמה רבה את הפליאה והחידוש בכך ששפל-אנשים כמוהו הגיע למלכות, ורואה בכך פריצה גמורה שעלולה בכל רגע להיגמר באסון. כאמור בסוף מגילת רות דוד הוא "תולדות פרץ" – "מלך הפורץ לו דרך ואין מוחין בעדו", אך אין בכך התיישבות הנאותה לבית עולמים (בעוד ששלמה איש המנוחה מתייחס כנראה יותר לשַׂלמָה אבי בועז); דוד מייצג את החתירה למקדש, את הכוונה ואת ההכנה, הוא מהווה שער למקדש (כדברי חכמים שהוא הציב את השערים למקדש, ולא שלטו אויבים במעשי ידיו אלא "טבעו בארץ שעריה" ונגנזו), כיראה שנקראת "השער לה'", או חצר למקדש (כדבריו (בתהלים פד) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', ואף הקב"ה אומר כנגדו "טוב לי יום בחצריך מאלף" – טוב לי יום שאתה עוסק בתורה (=תורת המקדש) מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב, כמדרש חכמים), אבל הבית עצמו 'גדול עליו' ואינו בטוח בעצמו ביחס אליו.
ועוד: מתברר שהדרישה אל המקדש, הכוונה וההכנה אליו קובעות ברכה לעצמן ומהוות נושא שלם הזקוק לדור שלם לפני המימוש. באמת היה זה תפקידו של המלך הראשון שאול (וכנגדו לעתיד משיח בן יוסף) לשאול ולדרוש את המקדש, אך בסופו של דבר "לא דרשנוהו בימי שאול" (דברי הימים-א יג,ג), כי גברו הספקות (תולדות עמלק שלא השלים שאול את מחייתו) "האמנם ישב (ויתיישב) אלקים על הארץ", ודוד שעמד תחתיו וכילה כוחותיו במחיית עמלק ושאר האויבים והגיע לשאלה ודרישה כדבעי, אך עדיין המקדש אצלו בגדר 'דבר הנתון לשאלה' ולא נותר בו כח ומנוח למימוש גמור. [גם ספר שמואל כולו, הוא ספר המלכות, ומתרכז בשני המלכים שמשח שמואל, ואינו נכנס לעסוק במקדש ובניינו – ואף לא בהכנות העצומות שעשה דוד למקדש המפורשות בדברי הימים (א' כב-כט) – אלא בזיהוי מקומו בלבד. וייתכן שיש ללמוד מכך לימינו, להתרכז במצוה ראשונה, מצות מינוי מלך, כנושא בפני עצמו בלא לערבב בו יתר על המידה את המקדש-התכלית].
בסופו של דבר מתברר גם, כי אכן לא תמו מלחמותיו של דוד ולא הניח ה' לו מכל אויביו מסביב. אמנם לא מצינו שעלו אויביו לתקוף אותו כפי שעשו הפלשתים פעמיים, אבל שוכנים הם מסביב באין-שלום עמהם, ואין מנוחה שלמה כבימי שלמה, והוצרך דוד לצאת למלחמות גדולות ועצומות ולשפוך דם רב, ככל הכתוב בהמשך הספר (פרקים ח' י' י"א י"ב כ"א). כפי הנראה כלפי מלחמות אלו אומר דוד לפני כל ישראל (בדברי הימים-א כח,ב-ג): אני עם לבבי לבנות בית מלוכה לארון ברית ה'… והכינותי לבנות, והאלקים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת. אמנם לא כך מפורש כאן בדברי נתן מפי ה', כי אכן עד כה לא עסק דוד אלא במלחמות הגנה, אבל לאור מה שנתברר לו בהמשך, שעוד נכונו לו מלחמות עצומות בהן נשפך דם לרוב, יכול הוא בדיעבד להבין זאת גם בדברי נתן "האתה תבנה בית לשבתי" – כלום סבור אתה שהנך יושב לבטח! עוד נכונו לך מלחמות גדולות בהן יישפך דם לרוב [ולא שיש בכך מעשה פסול ופוסל, ככהן שהרג את הנפש שלא ישא את כפיו, שהרי לא מצינו שום נימה כלשהי של ביקורת על כך במקום אחר, ואדרבה מצינו בדברי רז"ל שדם אויבי דוד הריהו כצבי וכאיל, ונשתבח דוד שידיו חדות וחרוצות לעשות נקמה בגויים, אלא שמחמת פחדם מפניך ברור שלא יבואו הגויים אל מקדשך, ולא יהא בית תפילה לכל העמים. או בעומק יותר: בשפיכת דם הגויים ובמלחמותיך בעמלק ראשית גוים, שפכת גם את דמי-עצמך (כענין מיתת משיח בן יוסף), ולא נותר בך די כח חיובי וחיוניות הנדרשת למקדש].
אמנם פשוטם של דברי נתן, מדברים על כך שאין די במה שאתה יושב בבית פיזי, אלא נדרש גם ש"בית יעשה לך ה'" – בית-מלכות במובן של שושלת, שתאריך ימים אתה ובניך על ממלכתך עד עולם, והיא היא הנייחא הנדרשת לבניין בית עולמים.
ועוד יש במשמע: גם אם מסביב הונח לך מאויביך, אבל בתוך ביתך עדיין אין לך מנוחה, כי הנולדים לך עד כה אינם עתידים לרשת את כסאך, וחלקם ימותו בחייך, ואילו בנך שיעמוד תחתיך טרם נולד, ורק בעוד שנים הרבה, בשנת הכח למלכותך, יצא ממעיך הבן אשר יירשך (שהרי שלמה במות אביו היה בן שתים עשרה ככתוב).
ועוד: ביתו זו אשתו, והרי זה עתה נתברר שמיכל בת שאול אינה עתידה להיות אם המלכות (ויש אומרים שפרש ממנה דוד, ואף היא פרשה לחיי טוהר בנוסח בית אביה, והייתה אז מניחה תפילין כדברי רז"ל), ויעברו עוד ימים ושנים עד שתימצא לך "אם המלך" בת שבע, שהיא היא ביתך באמת (וסימנך: דוד בת שבע עולה בדיוק שלום בית, וגם בית שלמה עם הכולל) [וגם בכל גלגולי חטא-בת-שבע ותשובתו, עד שנודעה כפרתו השלמה בשעה שנפתחו שערי המקדש באזכרת חסדי דוד, כרוכים דמים-לרוב שנשפכו, כביטוי חז"ל על דוד שהיו מלבינים אויביו את פניו, עד ש"אילו היו דוקרים אותו אין דמו שותת"].
ומתוך שמזכיר דוד בהתחטאותו לפני ה' גם את "עמך ישראל גוי אחד בארץ", נכון לכלול כאן גם את העובדה שהעם (שגם הוא במידה מסוימת "בית" למלך) עדיין לא היה בשל למקדש, ואף היו שואלים בלעג את דוד "אימתי יבנה המקדש". ולדברי רבותינו במדרש שוחר טוב (וכיוון להם מדעתו הרמב"ן ז"ל בפרשת קורח), אותם שבעים אלף מישראל שמתו במגפה (להלן כד,טו) לא מתו אלא על שלא שאלו את בנין המקדש (שהרי בעקבות המגפה נזדהה מקום המקדש בגורן ארוונה) [ועל כן היה מניינם מנין-שלא-לצורך ששולט בו הנגף, בעוד שדוד עצמו שמנאם לא נפגע, כי לדידו הוצרך המניין בכדי לפקוד "חיילין למשכנא"].
חלקה השני של העלאת הארון בשמחה יתרה מבית עובד אדום לעיר דוד, עם כל ריבוי הקרבנות בדרך, דומה במקצת לחנוכת הבית בימי שלמה, והריהי בבחינת "שלמה שבדוד". שכן גם אם לא זכה דוד לסוף-מעשה, הרי מצד כוונותיו והכנותיו ודרישתו אל המקדש אין בו דופי, ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, ונקרא על שמו "הבית לדוד" (ואף המזמור הזה מכלל הכנותיו של דוד, שהכינו לשיר אותו בעת חנוכת הבית, שבה נתרפא לגמרי מעוונו, עלתה נפשו מן שאול (=תם עידן השאלות והספקות-הממיתות), והפך מספדו למחול).
כיבושי דוד למנוחת שלמה (פרק ח)
לח. לאחר ששומע דוד כי עדיין לא באה עת מנוחה הנאותה לבניין הבית, פונה הוא להכין את אותה מנוחה – במלחמות רבות ועצומות. "עת מלחמה" היא עתה, שממנה גופה יוצאת "עת שלום". וכך תתפרש הברכה בברית סיני (ויקרא כו,ו-ח) "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", על ידי שמקודם-לכן "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב".
כי כן, כל אותם כיבושי דוד שבפרקנו, הן הן הרקע האתחלתי למלכות שלמה ה"רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה… ושלום היה לו בכל עבריו מסביב" (מלכים-א ה,ד); מה שמפחיד את הגויים בימי דוד (ומרתיעם מלבוא אל המקדש אילו היה נבנה על ידו משום ש"דמים רבים שפך" – ראה מאמר לז), נעשה מקובל ואפילו מושך לב בימי שלמה.
וכך אמרו בגמרא (מגילה יא,א): "שלשה מלכו בכיפה (=בעולם כולו שתחת כיפת הרקיע): אחאב, נבוכדנצר ואחשוורוש… והרי ישנו שלמה?! – שלמה עניין אחר היה בו, שהיה מולך על העליונים ועל התחתונים!" כלומר משל גם על שרי האומות במרום. ומה זו סיבה שלא למנותו? נראה שהממשלה בשורש האומות מתבטאת בראש, במוחין שלהם – יכול היה שלמה בחכמתו להפוך ולכוון את דעתם שיקבלו את מלכותו ברצון שלם, בלא מאמץ מצדו ובלא תחושת כפיה מצדם כלל ועיקר, אלא כטבעו של עולם (ובדומה ל"וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה" הכתוב באדם הראשון, בטרם ניתנו בידו לאכילה).
וכך נאמר (בסנהדרין צז,א) לגבי העתיד לבוא: "בשביעית (כנגד "דוד השביעי") מלחמות, במוצאי שביעית בן-דוד בא" – משמע לאחר כל המלחמות הפיזיות, ילחם מלך המשיח "מלחמות ה'" (כלשון הרמב"ם בפי"א מהלכות מלכים) על מוחם ולבם של הגויים (ו"יכוף אותם בכיף"…), עד שיבואו מעצמם וידעו כי שקר נחלו אבותיהם (רמב"ם שם). זהו באופן כללי היחס בין משיח בן דוד לבין דוד, בין "קיסר ופלג קיסר" (כפי שדימו חכמים את היחס בין משיח-שיבוא ל"דוד אחר" שיעמוד עמו – סנהדרין צח,ב), ובין שלמה (=המשיח הראשון, שעל כן לדעת הרמב"ם חייב המשיח להיות מזרעו דווקא) ודוד. זהו גם היחס בין המלך היושב בכבודו על כסאו והמשנה-המושל (-בכפיה משמע). [בעיקרו של דבר תפקיד המשנה-המושל מיועד למשיח בן יוסף, וכיוסף המושל במצרים תחת מלכות פרעה, אך כפי שאמרנו לא-אחת, דוד עצמו שגדל בבית שאול (שלא השלים תפקידו כמשיח בן-יוסף המוחה את עמלק) הוא כעין ממוצע בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ולענייננו שלמה איש-המנוחה בונה המקדש.
[וכמדומה שהדיונים בדבר כיבושיו של דוד אם נחשבים ככיבוש יחיד או ככיבוש רבים, מתיחסים לתקופות מאוחרות, כשכבר בטלה משיחיות שלמה ונתפלגה הממלכה, אבל בימי שלמה גופו, בוודאי יש כאן כיבוש גמור המאפשר משיח ומקדש, ואולי כך הדבר גם בכל משך ימי בית ראשון, וצריך עיון].
פרקנו מסיים בבני דוד שכהנים היו. יש מפרשים: שרים גדולים (וכמקבילה בדברי הימים (א' יח,יז) "הראשונים ליד המלך"), ויש מפרשים כהנים כפשוטו, כי בימי היתר הבמות אין צורך בזרע אהרן דווקא, ויש מפרשים משרתי ציבור. בין כך ובין כך מדובר באנשי-שלום, ככהן העומד לכפר, ה'מרככים' את תוקפו וגבורתו של אביהם הכובש, והרי לנו שלום היוצא מתוך מלחמה.
ובמדרש ויקרא רבה (א,ד, וחידושי הרד"ל שם) מנו חכמים שמונה עשרה מלחמות שעשה דוד בימי חייו, ומהם חמשת המרכזיות בפרקנו. וקשה שלא לקשור את מלחמותיו-כיבושיו לשמונה עשרה הנשים שלקח (כי לשון כיבוש מצינו גם באשה, וגם השורש לחם משמש גם למלחמה וגם לאשה בכמה מקומות ומהם "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" האמור בפוטיפר). לענייננו נאמר שמלחמות דוד בגבורתו 'מולידות' פירות נאים של שלום ומנוחה, המתבטאות בבניו הכהנים אנשי השלום, ובראשם שלמה איש השלום-המושלם בונה המקדש.