מלך לנו ועלינו – אירושין ונישואין (י"א תמוז).
י"ד – מלבד האמור במאמר י"ג, יש לציין גם את העובדה שהעם מבקש "שימה לנו מלך", בעוד שבתורה מדובר על "אשימה עלי מלך – שום תשים עליך מלך", לנו משמע רצון, ילדותי במקצת, לקבל מלך, או אף "לשחק" במלך (ומדינה) עם כל הצבעוניות שבענין (וממילא ה"באז" התקשורתי), ואילו "תשים עליך" משמעו נכונות לקבלת-עול, "שתהא אימתו עליך" כדברי חכמים.
מאחר שלשון "שימה" שבבקשת העם, שבו נוקטת גם התורה, יכול להשתמע גם כקבלת-עול (וכענין "משימה" בלשון ימינו), לכן משנה הכתוב את הנוסח בפסוק ו' ואומר: "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך". כלומר שמואל הבין-לנכון מלנו, שגם "שימה" אינו מבטא נכונות למלא משימות, אלא לקבל מתנה להשתעשע בה, שאינה מעידה על בשלות למלכות, לברית, לנישואין.
משום כך עיקר הציווי האלקי הוא לבחון שוב את טיבו של רצון העם, וזאת על-ידי הצגת משפט המלך ותוקף כוחו, וסמכויותיו (החוקיות או הניטלות בזרוע), וכובד עולו, ב"שלשים מעלות (- גם לשון עול המושם על העם) שהמלכות נקנית בהם". בתגובה לכך אומר העם (פסוק יט): "לא כי מלך יהיה עלינו", כלומר מתחיל-הוא להבין בעול מלכות, אך מאידך נשמטת השימה, ובמקומה "יהיה עלינו", שמשתמע לפי ההמשך כך: על-אף העול "שוה לנו" לקבל מלך היוצא לפנינו ונלחם מלחמותינו, כעין חישוב של "תן-וקח", ו"יצא הפסדו בשכרו", שישנו גם ב"כל הגוים" הנזכרים גם-כאן בדבריהם, בעוד שבתורה נזכר "ככל הגוים" רק בהתעוררות הראשונה, וכמוסבר במאמר יא, כאשר הציווי הוא "לצאת מזה"; להבין שאין מדובר ב"הסכם מסחרי", אלא בברית נישואין עם התמסרות-מוחלטת-לשמה (גם-אם בא המלך למחול על כבודו!), כאשר המלך מוסר-מייצג את אותה מסירות כלפי שמיא, כלפי התורה והמצוה.
ובסך הכל יש כאן מעין מצב-ביניים של בשלות למלכות-לנישואין, מה שמזכיר קצת את שלשת השלבים בבשלותה של הנערה שמנו חכמים במסכת נדה: פגה בוחל וצמל, או שמא פשוט יותר: את מצב הארושין, שבין מצב הרווקות (שפוט השופטים), למצב הנשואין (מלכות בית דוד). הארושין-קידושין הם עיקר מבחינת הסטטוס, שהרי בהם נאסרת הכלה על כל העולם (ובענייננו: פרישה סופית של ישראל מאלהי העמים אשר סביבותיהם), אך התכלית והמימוש-החיובי הוא כמובן בנישואין, עם ההתמסרות-הבלתי מותנית ("אין תנאי בנישואין") המפיקה תולדות לברכה (- גאולה שלימה). האירושין הן כמובן "קריאת כיוון" לנשואין, ולא מקרה הוא שדוד מתגדל בבית שאול, וממתין בסבלנות עד בוא עתו-עת-דודים.
ידוע שנחלקו בגמרא (סנהדרין כ,ב) רב ושמואל אם "לא נאמרה פרשה זו – של משפט המלך – אלא לאיים עליהם", או ש"כל האמור בפרשת המלך, מלך מותר בו". נפסקה ההלכה כשמואל – וכר' יוסי הסובר גם הוא כך – שהמלך מותר בכל. במבט ראשון נראה, שאלו ואלו דברי אלקים חיים: בוודאי מותר המלך בכל-אלו אם כל מעיינו בטובת העם ועשיית משפטו-מלחמותיו, אך אם עיקר כוונתו לגרמיה, ליקר תפארת מלכותו, מן הסתם אסור הוא בכולן. המחלוקת היא אפוא על ה"חזקה", כלומר האם מניחים מן-הסתם ומראש שמלך-כשר יהיה וכל מגמתו להלחם מלחמות ה', או חוששים שיתדרדר לעסוק בעצמו ובכבודו שלו. אם כנים הדברים – מסתמא קשור הדבר לעצם המלכות בישראל אם ענין של מצוה היא – כפי שאמנם סובר ר' יוסי והלכה כמותו, אשר אז מניחים שמצוה גוררת מצוה – או ענין מפוקפק ודיעבדי שסופו מי ישורנו, כדעת תנאים אחרים (ובדעת ר' יהודה ישנן נוסחאות שונות, ואכמ"ל).
ואמנם אלו הם דברי העם: "מלך יהיה עלינו … ונלחם את מלחמותינו", כלומר מקובלים עלינו סמכויות המלך המופלגות, מאחר (שאנו מניחים) שילחם מלחמותינו. אכן בתיקון-שלם נראה שסדר הדברים מהופך: אם באמת ובתמים העם מתמסר למלכו וללא-תנאי, גורם הדבר למלך עצמו להיות מסור אך ורק לצרכי העם, כתורה וכמצוה, וכמאן דאמר (בערכין יז,א) "פרנס לפי הדור".
מכל מקום מתברר כי לא ניתן לדלג על שלב הביניים הזה, גם אם אין בו בשלות גמורה, ואם העם עומד על שלו – "שמע בקולם והמלכת להם מלך" (פסוק כב), גם אם, כהבנתך, כרגע נתפס אצלם המלך כנתון להם ולא כמושם עליהם כנ"ל. כזכור, פרשת המלך בתורה מתחילה ב"כי תבוא… ואמרת אשימה עלי מלך", וכבר נתקשה הרמב"ן בפירושו: מאחר שמצוה וחובה היא, מה צורך יש באמירה המקדימה? ומתוך-כך נוטה הוא לומר שהאמירה היא גופה מצוה, "שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט ויאמרו להם: רצוננו שנשים עלינו מלך" (ומכאן הוראה חשובה לדורנו להקדים ולעסוק בנושא ולהעמידו על הפרק, וכידוע "העולם נברא במאמר יש מאין", וגם כל נושא שצריך ליילדו ולהופיעו מן האין, כמו הנושא שלפנינו, חייבים להקדים ו"לדבר אותו" ו"לתת לו פנים", זהו שלב ההיולי (בגי' אין) העומד כידוע בין אין ליש, ואכמ"ל). אכן מפשט הכתוב נראה כי האמירה והרצון כאן הם תנאי למצוה, כי כשם שאין האשה (הבוגרת) מתקדשת אלא לדעתה וברצונה, כך "מלכותו ברצון (דוקא) קבלו עליהם", ואולי זהו ההבדל העיקרי בין מלכות דקדושה למלכות דקליפה, שהיא לעולם באי-רצון ובכפיה.
ואולם לא פחות נכון ללמוד מן הלשון הזו בו פותחת המצוה, שאם הציבור אומר-רוצה בתוקף, גם אם לא בתיקון ובשלות גמורה (אלא "ככל הגוים" וכו'), אין לסרב לו, שהרי כנסת ישראל היא עצמה בשרשה "מלכות דאצילות" כנודע, וברצונה-המובע עצמו כבר החלה להתגלות המלכות.
מכלל הדברים עולה לנו, כי שלב הביניים עצמו מחולק לשנים (כדרך ממוצע-המחבר שיש בו בעצמו חלוקה מעין השנים ביניהם הוא בא לחבר – ראה בסוף מאמר יג): רצון ראשוני לקבל מלך, ורצון תקיף ומודע שיש בו גם נכונות לקבלת עול. ומאחר שהמשלנו את שלב הביניים לארושין, נוכל לדמות את השלב הראשון לארושין במובן המקובל בלשון ימינו, היינו קנין-שידוכין, ואת השלב השני ה"סוגר ענין" ומשנה את הסטטוס באופן בלתי הפיך, כארושין-קידושין כמובן המקורי. בימינו נהוג לסמוך את הקידושין לנישואין (מה שרומז לכך שכאשר יחל הענין, "עד מהרה ירוץ דברו", כפשט משמעו של הביטוי "בעתה – אחישנה"), ומאידך שלב הקנין-השדוכין מקבל תוקף-יתר – מה שמלמד, שוב, על חשיבות העיסוק בנושא גם אם אנו מצויים כמובן בשלב של גישושים ראשוניים. ובעומק, יש משהו מרגיע דווקא במיצוי השלב הזה – וכידוע שתרגום "ותשקוט הארץ", "ושדיכת ארעא" – כי בעצם כל העתיד, בו "מוצאת מנוחה האשה בית אישהּ", גנוז ברגע של גימור השידוך. ["עולם הקנין" הוא אחד מכינויי עולם האצילות, בו הנאצלים עודם אצל מאצילם, וטרם "יצאו לבר" ונשתלחו ל"עולמות התחתונים" בריאה יצירה ועשיה. ניתן לומר שבשעת קנין השידוך, כשהכלה עודנה בבית-בתוליה, כל נושא הנישואין ובנין המשפחה המצריך התמודדות והתפלשות בבוץ של המציאות, עודנו אצלה בבחינת נקודה גרעינית נקיה ומושלמת – שלמות המצמיחה כוחות לעמוד בכל ההתמודדויות שיבואו בהמשך].
התכללות שמואל ושאול (י"ב תמוז).
ט"ו – פרק ט' מתחיל את סיפור שאול כסיפור חדש, נושא-את-עצמו ובלתי-תלוי במה שקדם. האמור בפסוק ט"ו-טז: וה' גלה את אזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמר: כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים, כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי, משתמע כאילו לא דובַּר על הנושא מקודם לכן, וגם טעם אחר ושונה לַצורך במלך מופיע פתאום: הצורך להושיע מיד פלשתים!
נראה כי אפשר ללמוד מכך דבר אודות נבואת-אמת בכלל, ושמואל ה"נאמן לנביא לה'" (לעיל ג,כ) בפרט: לאחר שמצטוה שמואל בפרק הקודם לשמוע בקול העם, בניגוד למחשבתו הראשונה, הוא "עובד על עצמו" ומצליח לעשות "ניקוי ראש" מושלם, למחוק את סברתו הקודמת ולהתרוקן ממנה לגמרי, כאילו לא היתה מעולם, וכך ורק-כך מצליח הוא "להפתח" לנבואה חדשה רעננה, ואף להבין פתאום – מה שלא הובן לו מקודם – שהעם אכן זועק לישועה מיד הפלשתים השכנים-הקרובים המאיימים, גם אם כרגע אינם באים בגבול ישראל (לעיל ז,יג).
דומה כי ההתרוקנות הזו מושגת, או מבוטאת, בדברי שמואל אל אנשי ישראל (בסוף הפרק הקודם) לכו איש לעירו! כלומר: הבו ונשכח את כל מה שהיה בינינו זה עתה, כאילו לא בקשתם מלך וכאילו לא התנגדתי; "ננקה את הראש" ונחזור כולנו למצב שמטרם נתקבצתם אלי מעריכם, וכך יבוא הדבר מאליו, מידי מסבב הסיבות, בלא מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי-מעללי-איש! שמואל כמו-מתכנס אל נקודת האָיִן, ו"מתעברת" בו נשמת שאול תלמידו-כבנו (ראה מאמר יג). ניתן לקשור לכך את מאמר רבותינו בפרק חלק ש"אין משיח בא אלא בהיסח הדעת", שיתפרש לדרכנו: בריקוּן דעתי האישית-הפרטית אודותיו, שאי אפשר שלא יתערבו בה שיקולים וחשבונות אנושיים, ובנכונות לחידושים והפתעות הצצות "ממקום אחר", בלתי צפוי ובלתי משוער.
ושאול לעומתו, גם הוא נראה כמי שבא ממקום של היסח דעת גמור – מצד אחד הוא "בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו" (פסוק ב), וכשמואל ההולך וגדל וטוב עם אלקים ועם אנשים" (לעיל ב,כו), אבל שאול נראה כ"בחור טוב של אבא"; כמי שלא יצא מבית אביו כל ימיו, ואת שֵמע-שמואל מנהיג-הדור לא שמע, לא ראהו ולא ידע בו (כנראה מפסוקים ו;יח). אחד כזה הרחוק מפוליטיקה כרחוק מזרח ממערב, ולכן הוא "כבן שנה שלא טעם טעם חטא" (כדברי חז"ל על הכתוב להלן יג,א); קטון שבטו וצעירה משפחתו (פסוק כא), וקטון הוא בעיניו (להלן טו,יז), מלחשוב על ענייני הכלל. מכל הווייתו עולה רוח של צניעות ובושת-פנים, ללא שמץ של שאר-רוח וזיקה כלשהי לנבואה (שכל-עניינה ציבוריוּת), על כן הייתה זאת למשל: "הגם שאול בנביאים?!" (י,יב), כי הרי הוא באפיו ההיפך הגמור מנביא (וממנהיג ציבור)!
לאור זאת – ובשלב הזה – אפשר לראות גם בעובדה ששאול "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", סימן של סילוק (כתרגום עולֶה – סליק) וניתוק מסויים מענייני הציבור. כשם ששמואל גדל מילדותו בחממה של "אורות", כך שאול "נחבא אל הכלים" (י,כב), עוסק בבקרו ובשדהו (גם לאחר שנמשח! – להלן יא,ח), ו"עושה לביתו" ללא שום חלומות של גדלות. דווקא משום כך מהווה הוא "לוח חלק" בעבור שמואל, ה"מעלהו הגגה" (ט,כה-כו) ומהפך-באחת את לבבו (ט,ה;ט), עד שצולחת עליו רוח אלקים ונעשה נביא (שם י), ומנהיג המקנא לכבוד עמו (יא,ו).
לפנינו אם כן "התכללות" מופלאה של שמואל ושאול (ראו מאמר יג), כאשר שמואל יורד מלמעלה למטה, מן האורת לכלים, ושאול עולה לעומתו מלמטה למעלה ו"יוצא מן הכלים" (ראו להלן יט,כד: "ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל"), והרי זהו בדיוק המבוקש לעם: ממשיך-הגון של שמואל ההולך בדרכיו, ומשלים את הצד הארצי, אשר "ככל הגוים" ה"נורמליים", ולוחם את מלחמותיהם.
מי ש"נגע אלקים בלבבו" מאמין באפשרות הצירוף הזה של האורות והכלים, האלקי והאנושי, והולך אחרי שאול (י,כו), אך "בני בליעל" המנותקים ומנתקים כי אין אלקים בלבבם, אומרים "מה יושיענו זה" ובזים לו (שם כו), כי סבורים שאחת מו השתים: או שהוא גבוה ו"רוחני" כשמואל, או שהוא "בחור טוב" תמים ופשוט מדאי, גבוה ומסולק-מנותק מכל זיקה ציבורית. בהמשך מתברר כי "יש בזה משהו" ושאול אכן נע כל-העת בין שני הקטבים הללו שבנפשו (ולכן גם אינו רוצה לפגוע באותם בני בליעל (יא, יב-יג), "כי היום עשה ה' תשועה בישראל", שנוכל לפרש-לדרוש: אבל מי יודע מה יהיה מחר…), אבל הרי טלטול זה הוא גם המצב האנושי (או היהודי) הקבוע בתוכנו כולנו, השרויים במצב "שאולי", ודבר המלכות-דקדושה נתון ב"שאלה" וב"צריך עיון", וכל עוד לא מופיע דוד-משיח ה"יושב לפני ה" (שמואל-ב ז,יח) בעזרה, כי נתיישב היטב היטב הענין האלקי בלבו האנושי, מוטל עלינו לא להתייאש לנוכח פיצול האישיות המתמשך, ולא להרפות מן החתירה לאיזון [וכפי שנראה להלן גם שאול זכה לפני מותו לעשות שלום בנפשו].
האתונות, הזבח, והרואה (י"ב תמוז).
ט"ז – האתונות שמחפש שאול, התופסות נפח רב בסיפור התגלותו (ט,ב-ה; שם כ; י,ב; שם טו), נקל לקשור אותן לאמור בדברי זכריה הנביא (ט,ט): "גילי מאד בת ציון… הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור, ועל עיר בן אתונות". גם בשירת דבורה מצינו (שופטים ה,יב) "רוכבי אתונות צחורות ויושבי על מִדִין", במשמע מרכב של גדולה וחשיבות, ובדומה לזה מצינו בשלמה (מלכים-א א,לג) שהרכיבוהו על הפרדה כשהמליכוהו, וכן רבינו הקדוש נשיא ישראל, היה מגדל פרדות לבנות (חולין ז,ב), כפי הנראה למרכבו. מן הסתם רכיבה על חמור רומזת לשליטה על החומר בכלל ואילו רכיבה על אתון רומזת למלכות- הנוקבא, האומה או המציאות כולה (ובלעם שרכב על אתונו כסימן שליטה במציאות ברוח פיו, לדברי חז"ל היתה זו שליטה חולנית של תועבה).
[אתון אותיות נאות. אולי רומז לכך מתפקיד המנהיג לדאוג שהחמור-החומר והאומה שתחתיו תהא נאותה, נאה ומאוזנת ואף מפוארת גווניה, וכפי שסיפרו חכמים בפרק חלק על שבור מלך פרס שאמר לרבא: אומרים אתם שמשיחכם יבוא על חמור – מדוע שלא אשלח לו סוס אביר שיש לי… וענה רבא: כלום יש לך בן חיור (מאה – רש"י) גוונים. כלומר חמורו-אתונו של משיח צבעו אפור (או לבן) "עשיר" שניכרים בו מאת הגוונים שמרכיבים אותו בתרכובת מופלאה].
יתכן אם-כן שקיש אבי שאול נכבד בעמיו ומרוכבי-אתונות הוא, אבל יותר נראה שיש כאן מעין סימן מלכות לא-מודע לשאול עצמו, שנועד להיות מלך-משיח (בן יוסף) הרוכב על עיר בן אתונות, אבל במודע עוסק הוא באתונות לגופן, ואינו מעלה בדעתו שום מחשבה של גדולה ורכיבה. מי שנועד לגדולות ועוסק בקטנוֹת, מה שקורה הוא שהקטנוֹת "בורחות לו" ונשמטות מתחת ידיו, וכשטורח ומתעקש לרדוף אחריהם אין הדבר עולה בידו, ולבסוף מתגלה לו שנמצאו ונעשו בידי אחרים, ועליו מוטל לחשוב מה הלאה, ולבקש את דרכו הראויה לו ללכת עליה (על-פי ט,י).
[אגב-דרכו של שאול בחיפושיו, אפשר לראות את תכונת הדבקות-במטרה שישנה בו, שכנראה נדרשת למלך שאינו מרפה מלעסוק בצרכי העם יומם ולילה, כדברי הרמב"ם ז"ל. כמו כן ניתן להרגיש את השוויוניות הטבעית והפשוטה בה נוהג שאול עם נערו-משרתו].
[לדברי המדרש (המובא בילקוט שמעוני), שאול הוא איש בנימין הרץ מן המערכה ובא שילה לבשר על הלקח הארון (לעיל ד, יב), וחטף הלוחות מיד גלית ורץ עמהם ששים מיל. הרי שכבר מאז נתגלה בו כח פלאי ומסירות מופלאה לקנא קנאת ה' צבאות. אמנם כנראה היתה זו הופעה מלכותית חד-פעמית המתגלית לעתים במלחמה דווקא, "כמלך במלחמה" (ספר יצירה].
הזבח בבמה בו נפגשים שאול ושמואל, נראה שהוכן או זומן מראש בידי שמואל לכבוד המפגש הזה, כי מאתמול כבר ידע שמואל על המפגש הזה ככתוב (ט,טז), ואולי כלל לא היה זה ברמה, מקום ביתו הקבוע של שמואל (כפי שנשמע לכאורה מדברי נער שאול "הנה נא איש אלקים בעיר הזאת), אלא במיוחד בא "לקראת מלך ישראל לארץ צוף (אליה הגיעו שאול ונערו – פסוק ה' – אשר יתכן שהיא רמתיים צופים בה נולד שמואל, ובה אולי נכון בעיניו "להוליד" את שאול!), וכפי שאפשר לשמוע מדברי הנערות (פסוק יא) "היום בא לעיר כי זבח לעם בבמה", כלומר שלח-לפניו מאתמול להכין זבח והקדיש קרואיו (שלשים במספר ככתוב (פסוק כב), אולי כנגד שלשים מעלות שהמלכות נקנית בהם), והניח מנה יפה לשאול הקרב ובא גם הוא מצד אחר, ובאורח פלא נפגשו בדיוק בתוך שער הכניסה (פסוק יח). מפגש המזכיר קצת את פגישת משה ואהרן בהר האלקים (שם בא הדיבור למשה בסנה בלשון קרובה לאמור כאן (בפסוק לז) ראה ראיתי את עוני עמי… ואת זעקתם שמעתי וגו').
כדברי חכמים במסכת חולין (ד,ב), "אין הסתה (גם חיובית!) בדברים, אלא באכילה ושתיה". כלומר אי אפשר "לשנות ראש" ולהשפיע באמת על אדם בדיבורים גרידא, אלא תוך-כדי אכילה ושתיה מופנמים גם הדברים ונכנסים אל תוך הלב (כענין "לחם שעונים עליו דברים הרבה" בליל הסדר כשזבח הפסח מונח לפניך). יתכן גם שיש כאן דוגמא לאכילה מתוקנת בקדושה, היפך אכילת חפני ופינחס הבלתי-מתוקנת שהחריבה את שילה וגלה כבוד מישראל, אשר עכשו הוא עומד לחזור מתוך סעודה זו.
שמואל קרוי כאן "הרואה", אולי משום שבאו שאול ונערו להשתמש "בשרותיו הטובים" כ"רואה רחוק" ומגיד עתידות ליחידים הבאים לפניו עם בעיותיהם הפרטיות, ולאו דווקא כנביא המניב ומביא שינויים במציאות הציבורית.
אך אולי גם משום שרואה משמעו גם בוחר, כמו (להלן טז,א) "ראיתי בבניו לי מלך" ועוד. ולפי זה ניתן לפרש (וראו בפירוש ר' יוסף קרא) "אנכי הרואה" – אותך מרחוק, כי כבר הראני ה' אותך ולך צפיתי עוד בטרם באת, ואכן נראה אתה בעיני ראוי ונבחר למלכות מאין-כמוך. יש בפגישה המכוונת הזו מעין "אהבה ממבט ראשון" מצד שמואל, וכפי שרואים לאורך כל הדרך את התלהבותו משאול (וממילא את כל המשברים העתידים לבוא ביניהם, יש לראות כיחסים כואבים בין אב ובנו הנובעים דווקא מקרבת יתר). [את דברי רבותינו במדרש תנחומא (מקץ ו), שמשום שאמר שמואל "אנכי הרואה", הודיעו ה' שאינו רואה, ככתוב (להלן טז,ז) "אל תבט אל מראהו", אפשר לפרש לאו-דווקא כעונש, אלא כתוצאה מתחייבת: מאחר ש"ראית" ונתחברת והזדהית כל-כך עם שאול, שוב לא תוכל לראות-לבחור בדרגה כזו את הראוי (והבלתי-ראוי) בבני ישי! וכפי שראינו (גם במאמר יג ובמאמר טו), שעיקר "מעשה ידיו" של שמואל הוא שאול הקרוב לו בשמו ובעניינו (כאשר דוד רמוז רק ב-מ הנוספת בשמו של שמואל על שאול, שמוֹרה על מלך המשיח, או ב-שמ שבשמו, כענין שכתוב "ויעש דוד שם")].
תארנו עד כה את שמואל ושאול כאב ובנו (או רב ותלמידו הקרוב), אבל כעת עולה על הדעת אפשרות נוספת, לתארם כבני זוג, שמואל האיש המשפיע ("אורות"), ושאול כאשה המקבלת ("כלים"). זאת בהשראת המאמר המפורסם "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם (- אותיות י-ה המצטרפות מבין שניהם); לא זכו – אש (- שתי האותיות שישנן בכל אחד מהם) אוכלתן", כי הרי גם בשמואל ושאול האותיות המשותפות הן אש, ואילו שאר האותיות, מול-ול, עולות הוי"ה אלקים, שהן כידוע שרש האורות ושרש הכלים. לפי זה יהיה דוד, הבן ("בני אתה") העולה מבין שניהם, שמואל שמשחו בשמן (- אור, חכמה) כאבא לו, ושאול שבביתו נתגדל ונתאמן למלכות, כאמא.
האותות (פרק י) – (ט"ו תמוז).
י"ז – יש להניח ששלשת האותות שנותן שמואל לשאול, הם עצמם מכשירים אותו למלכות, שהרי בסופם נאמר (פסוק ז): והיה כי תבאנה האותות האלה לך, עשה לך אשר תמצא ידך, כי האלקים עמך, כלומר אתה אז כבר מוכשר למלכות, ולבך-לב אלקים יפעיל את ידיך (הקרויות "כנפי הלב") בהצלחה [הפסוק מזכיר את דברי נתן הנביא לדוד המבקש לבנות מקדש (שמואל-ב ז,ג): כל אשר בלבבך לֵך עשה, כי הוי"ה עמך, המקדש הוא "קומה נוספת" במלכות, ובניינו הופך את המלך-המשיח ל"משיח ודאי" כדברי הרמב"ם (ויושם לב גם להבדלים: שם מדובר בפירוש על הלב, וכאן על הידים; שָם "הוי"ה עמך", וכאן אלקים – מה שמתקשר כנראה להבדל שציינו חז"ל: דוד ושלמה שנמשחו בקרן, נמשכה מלכותם; שאול שנמשח בפך, לא נמשכה מלכותו].
האות הראשון על מציאת האתונות, מורה כפי הנראה, שהשלב הראשון בחינוך להנהגה הוא ללמוד להשתחרר מהתרכזות בחומר, באמצעים, גם אם הם נאותים ביותר (ראה מאמר ט"ז), ולפנות אל העיקר, אל האנושי ("ודאג לכם" – פסוק ב), אל התכלית, כרחם אב על בנו ("מה אעשה לבני"), וכפי שהרגיש שאול-עצמו בסמוך לפגישתו עם הנביא (לעיל ט,ח), וכדברי שמואל אליו (שם יג), וכאן "נחזק" הענין בשלישית, "אובייקטיבית", מפי אנשים זרים-לו, וכנראה הופנם סוף-סוף המסר לגמרי (ואפשר אולי להרגיש, או להדגיש, כי חשוב לשאול-הבן לדעת שאצל קיש-האב, אותו משמש הוא במסירות, חל המהפך במושא של הדאגה, וכך יכול הבן להשתחרר ממה שנראה לו עד-כה כמחוייבות מצוותית ראשונה-במעלה לעסוק בכבוד אביו ובצרכיו).
האות השני המדבר על שלשת האנשים העולים בית-אל, עיקרו כמדומה הוא במה שמאירים לו פנים, שואלים לו לשלום, ולא עוד אלא שנותנים מיזמתם לו ולנערו שתי לחם (מתוך השלשה שבידם!. אכן ראה רד"ק), ושאול מצוּוֶה "ולקחת מידם" (פסוק ד). המסר הוא כפי הנראה, בשתים: האחת, כי מי שמשתחרר באמת מלשים כל מעיינו בצרכי עצמו ובעמלו אשר-לפיו, מיד הוא נושא חן בעיני זולתו, שבאופן טבעי חולק עמו בלחמו ואף נותן לו חלק יפה; פתאום מופיעה האחווה הישראלית הקדושה – "גורלך תפיל בתוכנו, כיס אחד יהיה לכולנו" (משלי א,יד), וכל דכפין ייתי וייכול – וזאת שנית, כי אתה שמעולם לא הוצרכת לבריות ולא נהנית מסעודת אחרים, צריך ללמוד לקחת מידם, כי מי שאינו מסוגל ליטול, גם כשנותנים לו בעין יפה ובלב שלם, אף אינו מסוגל לתת ולהשפיע, וכידוע שהמלכות "לית לה מגרמה כלום" (ורמוזה באות דל"ת שביהודה המלך (בתוך שם הוי"ה), שחוֹוֶה את דלותו ושפלותו העצמית, ולכן מסוגל לחוש את הכלל שהוא לעולם דל ופשוט, ולהנהיגו), וכולה בנויה – וחשוב שתזכור זאת כל שעה – על הרצון הטוב שמצד העם ונדבת-לבו, וכך תשים כל מעייניה בטובת העם ותשיב לו במלא חפניים.
אכן יש לזכור שלא ליטול אלא "לחם" אשר עליו יחיה האדם – ויפעל המלך, "כדי מרכבתו" – ולא בשר ויין ("גדיי עזים… ונבל יין") שאינם ענין שבחיי-נפש, וככל שתמעיט המלכות מלהכביד עול פרנסתה על העם כן תאריך ימים. "לחם" רומז גם למלחמה (בכל המובנים של המלה), אשר בעיקר לצרכה הותר למלך ליטול מנת מן העם (לעיל ח,יא-כ, וראה מאמר יד).
["שתי לחם" מזכיר את המנחה החדשה של חג השבועות, אשר נראה שבסמוך אליו עמד שאול, שהרי בחידוש המלוכה בגלגל (יא,יד) מוריד שמואל מטר בימי קציר חטים (יב,יז), וכפי שרות אם-המלכות נישאה בתקופה זו לבועז ככתוב. ובמקום אחר העלינו, שיתכן שגם דוד עלה למלכות ביום ההילולא שלו, שהוא חג השבועות].
האות השלישי הוא היכולת להפתח אל הנבואה, ההיפך הגמור מטבעו הראשון של שאול, כמובן מהמשל (והשנינה…) "הגם שאול בנביאים". לאחר שני השלבים הראשונים בהם יצא מיחידותו ופרטיותו, מסוגל הוא עכשו להתקשר לגמרי אל "חבל (=חבר) הנביאים", ולהנבא עמם [מתוך שמחה יתירה ("נבל ותוף וחליל וכנור"), וגם זה דבר שכמדומה אינו מטבעו העצמי העצור, כרמוז בדברי ה' לשמואל (לעיל ט,יז) "זה יעצור בעמי"]. ויושם לב כי מפגש זה מתחולל ב"גבעת האלקים" שלדברי המתרגם היא קרית יערים אשר שם הארון (אמנם יש מפרשים שהיא גבעת בנימין, עירו של שאול), ושם גם נציבי פלשתים המפגינים את שליטתם בישראל – מה שלא מפריע לנביאים להנבא מתוך שמחה (כפי הנראה מתוך שרואים ישועה קרובה לבוא, ובכך גופא מביאים ומניבים אותה, ומן הסתם כשבא שאול הרגישו שמחה יתירה ו"סחפו אותו אל המעגל" בעל כרחו, עד ש"שכח את עצמו" ונתנבא בראש כולם).
כפי שמצינו בבית דוד ש"אמוץ ואמציה אחים היו", וכנראה כיוצא בזה בכל דורות מלכות בית דוד. כך משמצא שאול בעצמו את כח הנבואה, מוכשר הוא למלכות, וכשרוח אלקים צולחת עליו רשאי הוא לעשות כאשר תמצא ידו (פסוק ז). כפי הנראה רומזים הדברים לפעולתו הספונטאנית בשעה ששמע על צרתם של אנשי יבש גלעד וצלחה עליו רוח אלקים (להלן יא,ו) ומצאה ידו להושיעם. אכן בכדי לכונן ולמסד מלכות עולם, ולא לסמוך על הספונטניות לבדה, יש להשתלם עם-זאת גם במדה ההפכית, היינו בהתאפקות ומתינות הדורשים "עצבים חזקים". לשם כך יש לחזור אל הגלגל אשר שם הבסיס הראשון של ישראל בעלותם מן הירדן (יהושע ד,יט), ושם מלו ופרעו (מה שמוֹרה על ריסון) ועשו את הפסח (שם ה,ט-יא), שם העמידו את המשכן ומשם יצאו לכיבוש וחילוק הארץ עד שנכבשה לפניהם והעבירו המשכן לשילה (שם יח,א), ועכשו שחרבה שילה, יש לחזור אל המקור, לגלגל (וכך אולי גם לגול את חרפת החורבן ואירועי עידן השופטים), ו"להתחיל מחדש", וכדברי שמואל לאחר מלחמת יבש גלעד (להלן יא,יד) "לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה", ובהמשך לאחר שהוכה נציב פלשתים אשר בגבע, נאספו כל ישראל אחר-שאול אל הגלגל (לאזור כח מן המקור וממקום חידוש המלוכה, ואולי גם למצוא מקום קבוע למשכן במקום שילה שחרבה), ופלשתים באו עליהם בכח רב (להלן יג ג, ואילך). על כך אומר-מתנבא שמואל (בפסוק ח) וירדת לפני הגלגל והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות… שבעת ימים תוֹחֶל עד בואי אליך. כפי שנראה להלן, לא עמד שאול במבחן ההתאפקות הזה.
דברי שמואל במצפה (והגורל) ובגלגל, (י,יז-כד; יב, א-כה). (ט"ז תמוז).
יח – במאמר י"ג נסינו לפרש את תשובת ה' לשמואל בפרק ח' "לא אותך (בלבד) מאסו (עכשו), כי אותי מאסו (עוד לפני כן)… ועתה שמע בקולם", "באופן חיובי", כלומר כך טבעה של הבריאה שבראתי שנוטה היא תמיד לרדת ולברוח מאת בוראה, ולגלות מתוך עצמה את עצמיותה ולהצמיח את אמיתה מן הארץ דווקא, וגם אתה שמואל "יותר מדאי דומה לי" ואף ממך היא בורחת, וכאשר עולה הרצון הזה "אין מה לעשות", ויש להענות לו, אשר על כך באה המצוה להעמיד מלך כאשר "תבוא… ואמרת", בדיוק כשם שמצוה להשיא את הבת הצעירה המבקשת לצאת מבית אביה ולהנשא. ובמאמר י"ג תארנו איך שמואל "מנקה את ראשו" ומבטל סברתו הראשונה, מגלה ומושח ומחנך את שאול לא-בלי-התלהבות.
כעת כאשר שמואל עומד לחשוף ולהציג את שואל (שכבר נמשח על ידו בשמחה!) לפני העם, חוזר הוא ל"סברתו הראשונה" אותה ביטא כבר לפני ה' (בפרק ח), ומביעהּ שוב לפני העם, כיון שכל-עצמו מתקומם על הבריחה הזו מחיק ה', אולי "ברגע האחרון" יתעשת העם ויחזור-בו מרצונו הבלתי-מבורר (וכפי הנראה "במבחן התוצאה, בלתי-בשל ובלתי-בוגר דיו), ואז גם ה' "לא ישתף פעולה" ולא יענה בגורל אשר "מה' כל משפטו" ככתוב.
בשלב זה שאול עצמו נחבא אל הכלים – "מסלק עצמו מן העסק" ואינו רוצה להוות גורם משפיע, כי מצדו ניחא-לו לחזור לעירו ולשדהו כאילו לא אירע דבר, וכפי שגם לדודו לא הגיד דבר (פסוק טז), שמא יחלוף כל הענין כצל-עובר וכחלום שאינו משאיר רושם.
אבל כמובן שום דבר לא עוזר – "הכדור כבר יצא מן הקנה", העם אינו חוזר בו, וגם הקב"ה משתף פעולה ונשאר בהסכמתו. הגורל מעלה את שאול שלא בפניו, ובשאלה מיוחדת (כפי הנראה באורים ותומים, אשר בהם "אין נשאלים אלא למלך", ובענייננו – לגלות את המלך שכבר נבחר!), ה' "מטריח את עצמו" לחשוף את שאול, שבעל-כרחו מתייצב בתוך העם. וראה-זה-פלא – כמו בפעם הראשונה, למראה-שאול כמו-שוכח שמואל את תוכחתו הקודמת, מחליף-באחת את מצב רוחו ומתפעל מן הבחירה המוצלחת מאין-כמוה, ואף מלהיב את העם הקורא "יחי המלך", ולאחר שהבחירה מוכיחה את עצמה באורח בלתי משתמע לשני פנים בסיפור יבש גלעד, שמואל עצמו לכאורה מסכים לרצון העם להמית את המזלזלים במלכות שאול (יא,יב) [ורק שאול בצניעותו מוחל על כבודו מפני התשועה שנעשתה (שם יג)].
ואולם עדיין אין זה ה"סיבוב" האחרון. בפרק יב, בגלגל, שוב חוזר שמואל לנימה הקודמת ומוכיח את העם באריכות על ששאלו מלך. ואולם הפעם (לאחר התשועה ביבש גלעד) כבר ברור-לכל שהמעשה אינו הפיך (אףעל-פי שהעם עצמו מזועזע ממה שעשה ומבקש רחמים לנוכח הקולות והמטר שירד בימי קציר החטים בִּדְבָרו של שמואל), ואם כן ברור שנועדו הדברים בעיקרם לאזני שאול, המלך הנצב עתה בראש העם (בעוד שבמצפה נחבא ולא שמע את דברי שמואל!), שיפנים הוא (עם כל העם) שעל-אף שיתוף הפעולה מצד ה' והבחירה המוצלחת שהוכיחה את עצמה, מדובר בענין של דיעבד, לאחר ומאחר ששאלו, ונמצא להם מלך שאול לשאלתם, שעדיין בוסרית היא, וצריכה תפילה ורחמים רבים שתתקיים בידם ולא תסוף, בעוד שאילו לא שאלו, מלכות ה' ושמואל נציגו (שהוא כאן בביטול גמור, כפי שאפשר לשמוע ממה שמדבר על עצמו (בפסוק יא) בגוף שלישי!), ככל שהיא "רוחנית" ושמיימית, אינה רופפת ויש בה כח-קיום רצוף, עד בוא העת שיתיישב הענין האלקי בארץ בדוד המלך היושב לפני ה', ועד שיהיו כל העדה כולם קדושים ומלכם לפניהם וה' בראשם בימות המשיח.
כמדומה שענין זה של שאלת-המלכות שבאה טרם זמנה, הוא בדיוק משמעו של המופת שעשה שמואל להוריד מטר בקציר החטים. מלכות ה' (ושמואל) הרוחנית נמשלת בטל, אשר, כדברי חכמים, לעולם אינו נעצר, ואילו מלכות-אדם הגשמית, המוחשית והממשית נמשלת במטר ("מַטֶריָה" – חומר בלעז כנודע (וכמו גשם – גשמיות), וכן מטר הוא תרגום של רחם האם, אשר בו מקבל זרע-האב ממשות, ומכאן גם מטרה במובן של תכלית מממשת). המטר יפה בזמנו, כשהעולם צריך לו, אך הבסיס הוא דווקא הטל, הבלתי-נראה אך-קבוע (ובמדה מסויימת מהתעבּותו נוצר גם הגשם, ובהתאם לכך מקובל בחכמת האמת כי "מהתעבות האורות נעשים הכלים").
מן המופת שעשה שמואל עולה אפוא כי בו-עצמו, ובהנהגתו אשר בבחינת טל, גנוזה גם האפשרות להפיק מתוכו ולהוריד מטר בכל עת שירצה – יכול הוא עצמו להתגשם ולהפוך למלך ארצי בשעת ובמדת הצורך (או למשוח את דוד ה"עממי", היוצא ובא בתוך העם, ושפל בעיניו מכולם), ולא היה צורך אמתי לשאול עכשו, לתקופת ביניים, מלך ממוצע, הנמוך משמואל אך גבוה מכל העם; אין בכך סימן ברכה, כמטר בקציר, ולוואי שלא יהפוך הדבר לקללה! [ולפי דרכנו שמענו שלא מדובר כאן בגשם מן החורף שעבר המאחר לבוא, אלא בגשם המקדים-ובא מן השנה הבאה, וייתכן שבכגון זה ישנה הפתעה יתירה המפילה מורא, אך לא סימן קללה! המורא שנפל על העם, יתכן שיש בו גם רמז נוסף שתהא אימת המלך על העם (משום שהמלך הפורץ לו דרך, הוא מעל למקום וגם מעל לזמן), ורמז למלך שלא יחריש וימחל על כבודו ומוראו (כפי נטייתו הטבעית של שאול, וכפי שהחריש בראשונה לנוכח בני הבליעל שביזוהו (י,כז), ולדעת רבותינו במסכת יומא (כב,ב) לא יפה עשה שמחל אז על כבוד המלכות, ובעקבות-כך עלה נחש העמוני על יבש גלעד, כסבור ששאול חלוש וותרן)!].
סיוע נאה לפירוש הזה עולה ממה שנתברר לנו בשעת הגורל, כי שאול הוא ממשפחת המטרי (י,כא)! ובמובן מסויים שאול עצמו הוא המטר שהוריד והעמיד שמואל (ושניהם-כאחד מהווים שני-חלקי-ממוצע בין השופטים לבית דוד, כמדובר במאמר קודם), ואולי אף מותר להתבטא, שמכח שאול המטרי שהעמיד, ניתן או נתגלה בשמואל עצמו הכח להוריד מטר.
וכך הם דברי חכמים במסכת תענית (ח,ב, וראו בבא מציעא פה,א): קשה יום המטר (הסוחף, המפריע לתיפקוד) כיום הדין, ואלמלא שנצרך לבריות, היה ראוי לבקש רחמים ולבטלו (שלא יבוא אלא בנחת ובקלילות כטל)!
ובמדרש שיר השירים רבה (ח,ו): …ישראל שאלו שלא כהוגן ואמרו "ויבוא (ה') כגשם לנו" (הושע ו,ג), אמרו להן הנביאים: לא שאלתם כהוגן! שהגשמים הללו סימן טירחות הם לעולם: יוצאי דרכים מצירין מהם; מפרישי ימים מצירין מהם; טחי גגות מצירין מהם; דורכי גתות מצירין מהם; עומסי גרנות מצירין מהם… עמדו הנביאים ותקנו על ידם: "אהיה כטל לישראל" (שם יד,ו)!