דוד אצל אחימלך, וחורבן נוב עיר הכהנים (פרק כא –כב)
כז פרק כ"א (וגם הפרשה במסורה) מתחיל "ויקם וילך ויהונתן בא העיר", אשר לכאורה שייך לסיום הסיפור הקודם. ונראה מכך שזהו הרקע לסיפור אחימלך, כי לא יצא דוד מן העיר המיושבת (אליה חוזר יהונתן), אלא מן השדה בו נפגשו, ולכן ללא שום צידה לדרך, אשר משום כך הוצרך לבקש בבית אחימלך לחם להשיב נפשו, ואולי אף אחזו בולמוס ומסוכן היה (ראה רד"ק), שעל כן הותר בלחם קדש. ואמרו רבותינו (בסנהדרין קד,א): גדולה לגימה (=אכילה שמאכילים אורחים – רש"י)… ששגגתה עולה זדון, דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי הלווהו (לשון ליווי ולשון הלוואה) יהונתן לדוד שתי ככרות לחם, לא נהרגה נוב עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו.
והנה כך דרכם של רז"ל במקומות רבים להראות איך מעשה קטן (או אי-מעשה) יכול להביא לתוצאות מפליגות, וכפי שאמרנו, בצורת פתיחת הפרשה רמוז הקשר הזה. אך ברור שאין כוונתם לומר שכל-עיקר הסיפור הנורא הזה של הריגת נוב עיר הכהנים (עליו מתבטא הרב חיד"א בספר חומת-אנך, שהוא "מסמר שערות האדם ויפה לו השתיקה"), לא בא אלא כ"תאונה" איומה שהתרחשה מתוך ביטול מצות הליווי-בלחם, וללמדנו עד היכן הדברים מגיעים. נכון לנו אם-כן לנסות להתבונן במשמעות הסיפור לגופו ובהגיון הפנימי שלו. [או בסגנון אחר: אכן מצד יהונתן מתבקש שיצייד את דוד בלחם, וכך היה מתאפשר מסלול שונה, בו אין נוב נהרגת, ולא דואג נטרד ולא שאול מת, אלא המלכות עוברת בדרכי שלום משאול ליהונתן (הממוצע המחבר), שעושה עצמו מִשְנֶה לדוד כרצונו, אבל מצדו של דוד כבר אין מקום למיצוע (כפי שיתבאר מיד), וכל מה שאירע, מתחייב מתוך המציאות ומבטא את ידיעת-קביעת ה' הכוללת, אשר תפקידו של הלומד לחתור לעמוד-עליה ככל שניתן].
יציאת דוד ריקם-מכל לכאורה אומרת, כי משעה שהוחלט בלב דוד להתנתק משאול וממלכתו, מתחייב-בעיניו מתוך-כך לבלי ליהנות משאול וביתו הנאה-של-כלום, אלא "להתחיל (את "ממלכתו"-שלו העצמאית) מאפס"; מעתה אינו רוצה לקבל שום שפע (והשפעה כלשהי) מכל-הקשור לשאול, לא פת-לחם ובוודאי לא חרב, לא לינוק ממנו וממילא גם לא להיניק אותו, כלומר לזַכּותו בכך שמפרנסו; אם אמנם אתה פורש, עליך לשאת-את-עצמך לגמרי, בלתי-תלוי כלל בממלכה שהקיאה אותך מתוכה, אחרת סופך להיות טפל-טפיל ולא עשית כלום! [וגם אם תצליח-איכשהו לבסס עצמאות בעזרת יניקה מן המימסד הקיים, הרי יש בכך חוסר הגינות כלפיו וגם פגיעה-בידים בו – דבר שדוד נזהר ממנו מאד בכל גלגוליו בהמשך!].
[מעין דוגמא לענין זה, נראה שאפשר למצוא בציווי יוסף להחזיר לאמתחות אחיו את כסף- שִׁברם. כמדומה שזוהי משמעות הדבר: אני נושא את עצמי לגמרי. אתם צריכים לי ולשברי, ואילו אני איני צריך לכם ולכספכם, כבר נשני אלקים מעמלי אשר בבית אבי ובססתי לי עולם משלי, ולא אתן לכם לגרום לי, באמצעות כספכם, לזיקה שסופה-התוודעוּת (שבאותה שעה סבר יוסף שאינו צריך לה ולא רוצה בה)!].
אבל הרי צריך להתפרנס ממשהו (גם פרנסה-רוחנית במשמע) ולא לגווע ברעב, ומה עושים כשהכל שייך למדינה-לשאול? – הולכים אל הכהנים משרתי ה', האוכלים משלחן גבוה וה' הוא נחלתם, ועריהם כ"אקס-טריטוריה" הכפופה לכהן הגדול בלבד (שעל-כן במיתתו חוזרים לבתיהם הרוצחים-בשוגג, כי נגמר עידן ומתחיל עידן אחר, ואכמ"ל). כשם שערי הלויים מהווים מקלט לרוצחים הבורחים-ממקומם (ותשע ערי מקלט הן לעתיד, והעשירי יהיה קדש, הלא הוא המזבח שקולט ובית-מדרש-הסנהדרין שאצל-המזבח), גם דוד הבורח מבקש שמה מקלט (כי הרי, כידוע מדברי הרמב"ם, כל אחד מישראל יכול לפרוש מן החשבונות הרבים ולהפוך ללוי שה' הוא נחלתו) ופרנסה בלתי-תלויה בשאול [וייתכן ששאל לו אחימלך בה' (כדלהלן כב,י) אם להשאר שמה או ללכת, והייתה התשובה ללכת. ויתכן-עוד כי מצד הכהן והמזבח היתה אפשרות שייקלט שם דוד, וֵיֵשֵב שם עד-עולם, מנוזר כשמואל מכל ענייני העולם ואינו מאיים על מלכות שאול, אולם מצד הסנהדרין אשר שם אצל המזבח, הלא הוא דואג האדומי אביר הרועים, שלדברי רז"ל הוא ראש הסנהדרין, אין מקום לאופציה הזו, כי לדעתו דוד אף אינו ראוי לבוא בקהל משום שבא ממואבית כדרז"ל וכל-שכן שאינו יכול להיות לוי].
ומכל מקום נזדמן לדוד לחם-קדש, לחם פנים המוּסָר מעל שולחן ה' בשבת, חם כיום הלקחו (ויש אומרים שאכל דוד את כל חמשת החלות הראויות למשמר היוצא, כדאיתא) – מה שמלמד שנשתלחה בו ברכה (מכח המשכן ומכח השבת), עד שמכל קומץ ממנו היו הכהנים שבעים כדאיתא, והועילה זו האכילה לדוד שהלך מכוחה זמן רב, עד שמצא לו בסיס-כלכלי בלתי-תלוי במדינת שאול, וכענין שכתוב באליהו (מלכים-ב יח,ה-ח) שאכל מעוגת הרצפים (=גחלים, כנראה מן הרותם ששכב תחתיו, האוגר חומו בתוכו זמן רב כנודע) שהראהו המלאך, והלך מכוחה ארבעים יום וארבעים לילה (וכן מן המצה הנאכלת-עם-הזבח, אכלו ישראל בצאתם ממצרים עד ט"ו באייר).
כאן עושה פתאום דוד מהלך מוזר מאד – ויקם דוד ויברח ביום ההוא אל אכיש מלך גת (כא,יא)! מה ראה על ככה ומה הגיע אליו? או שפתאום, כשיצא מבית ה' ראה עצמו בודד לגמרי, כשהוא מעבר אחד וכל המדינה מעבר אחר, ואיבד לשעה את בטחונו, כסבור שאין לו תקוה אלא בחיק האויב, אולי מפרש-לעצמו את הלחם המוּסָר מלפני ה' שקיבל, כרומז לכך שגם הוא-עצמו מוּסָר מקהל-הקדש שגירשו מהסתפח בנחלת ה' ואומר לו: לך עבוד אלהים אחרים (להלן כו,יט), ואולי חרב גוליית הפלשתי שבידו "נותנת לו רעיון" ללכת לגת עירו של גוליית, להתמסר בידה כ"בעל תשובה" המתחרט ו"מחזיר את החרב", כמבטל-מעיקרא את המעשה שעשה. כך או כך, מהר מאד מבין דוד כמה מופרך ושטותי הרעיון הזה מעשית, וגם ערכית-מוסרית: האם באמת סבור אתה שניתן לך לחם-קדש בכדי ללכת בכח האכילה ההיא אל אכיש, לפרוש מעם-הקדש ולמצוא מקלט אצל האויב?! (ואם הזכרנו את אליהו – גם אצלו יש בדומה לזה, שלאחר שהלך ארבעים יום בכח האכילה ההיא, לא נמצאו בפיו אלא דברי קטרוג על ישראל ש"עזבו בריתך"! וכדברי רז"ל על כך נטרד מן הנבואה ונאמר לו לך שוב לדרכך… ואת אלישע… תמשח לנביא תחתיך]). [בעוונותינו גם בדורותינו ראינו ורואים מעין-דוגמא לכגון-זה, שאנשים כשרים מישראל רואים עצמם (בצדק או שלא בצדק) דחויים או אף נרדפים על ידי מערכת המדינה הציונית-חילונית, ומחליטים לעקור לארצות העמים, ופעמים – שומו שמים! – אף לשתף פעולה עם צוררי המדינה!].
מכל מקום דוד נתון בעיצומה של סכנה איומה, ואין לו דרך להנצל אלא על ידי רוח השטות (שתחילה תהה עליה למה נבראה ומה צורך יש בה, ועכשו עמדה לו בצרתו, כדברי חכמים במדרש שוחר טוב) שאחזה בו (באמת! – הצליח להשליט על עצמו את רוח השטות שקיימת בתוכו (ובתוך כל אדם) כאופציה, ונעשה כמו "שד של עצמו", שאלמלא כן אין זו רוח שטות, אלא הצגה בעלמא שלא היתה משכנעת בסיטואציה המסויימת, וכך נראה לפרש את ביאת אסתר ברצון לפני המלך "אשר לא כדת", שלצורך הצלת ישראל הכניסה עצמה באמת למצב "שֵדִי" מופקר שרק הוא הנושא חן בעיני המלך שכנראה מאס באסתר הקודמת הצנועה, ודוק). [ומכאן יש לשמוע בדרך כלל, שלא בא לעולם השגעון הנפשי, אלא להציל מידי נפילה ב"שגעון" מוסרי או ערכי, המסוכן (גם פיזית!) הרבה יותר].
וילך דוד משם וימלט אל מערת עדולם (כב,א) – אשר בשפלת פלשת, הוא המקום אליו נטה יהודה אבי המלכות כאשר ירד ופרש (או נתנדה) מאת אחיו, ושם החל לבנות את ביתו, וכך אל דוד הבורח ירדו אחיו ובית אביו, ונתקבצו אליו כל איש מצוק ומר-נפש, מיני "בעלי תשובה" שאינם מוצאים את מקומם במדינת שאול-הצדיק המבוססת על כשרון המעשה ואין בה מקום לאנשי-שוליים שאינם הולכים בתלם, ויהי להם לשר, ויהיו עמו כארבע מאות איש (שם ב) – לעומת ארבע מאות איש ההולכים עם עשו האדמוני-גם-הוא, וכן ארבע מאות עמלקים רוכבי גמלים (להלן ל,יג), אך כאן, בקדושה, דוד ש"היה להם לשר" מרסן אותם ומתחיל "להקים עולה של תשובה", שיתפרש לענייננו: מלמד גם את אנשי התוהו "להתיישב בכלים" – לקבל עליהם עול וסדרים מסויימים, וכדוגמת דברו אליהם להלן (שם כב-כה) אודות האיזון הראוי בין ה"אורות" וה"כלים" – בין הלוחמים והיושבים על הכלים.
ואולם האזור הזה, הקרוב ליישוב ישראל ופלשתים בגבו, מסוכן מדאי לדוד, והוא פונה מזרחה, ועדיין לא השלים לגמרי עם עובדת קיומו המבודד, ומבקש לו חסות מסויימת אצל מלך מואב (הקרוב אליו דרך רות המואביה אם-סבו, ומפקיד בידיו את הוריו), ויושב במצודה הצופה למואב (כב,ג-ד), עד שבא גד ומלמדו שאין אמונה בגוים, ושום תוחלת לא תצמח לו ממואב כי יסגירוהו לשאול (במדבר רבה יד), ואכן עוזב דוד את המצודה (ואז הרג מלך מואב את אביו ואמו – ראה במדבר רבה יד), ומתחיל להתבסס בתוך עולם הקדושה, בנחלת שבטו יהודה, משם עתידה להחל מלכותו.
והנה כל-עוד סבור דוד לבקש לו מקלט בחוץ, אינו מדאיג את שאול, כי בכך מתברר שאין מקום לדוד ושכמותו בנחלת ה', אולם בשמעו "כי נודע דוד" (ו) בקרב ישראל, מתחיל שאול לדאוג ברצינות, כי אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, ומחפש אחר מקור כוחו של דוד בתוך אנשיו שלו, שמצדם אינם רואים בדוד חתרן תחת מלכות שאול, עד שנמצא לו לשאול שותף-בכיר לעמדתו, הלוא הוא דואג האדומי (העולה במספר דוד, והוא הסיטרא אחרא של דוד האדמוני – ראו מאמר יא – ומבקש לפוסלו גם מלבוא בקהל), והוא ראש הסנהדרין היושבים אצל מזבח, ו"מגלה סוף סוף" את מקור-כח דוד בקדושה. הוא השטן המקטרג, הוא יצר הרע המחטיאו לשאול, והוא גם מלאך המות המבצע במו-ידיו את ההרג הנורא, כפוסק ומאשר "על פי הלכה" שדוד אכן מורד במלכות ואין לו חלק בארץ הקדש ובארץ העליונה היא עולם הבא, ויש להוציאו מן הכלל ולנתק את מקור כוחו-בקדש על ידי עקירה-מן-השרש של כל מרכז הקדושה עצמו (ולהעתיקו למקום אחר, לגבעון, כמו לא היתה נוב ולא נבראה), וכך סר הוא וסר כוחו!
כפי הנראה יודע דואג היטב שאחימלך פעל מתוך תמימות, כסבור שאין כדוד נאמן לשאול, אך כך טבעה של הקליפה, מאחר שהיא עצמה עקורה מן השרש (ואין לו לדואג חלק לעולם הבא), שחרדה היא מכל ספק-ספיקא של קדושה, וכעבד-כי-ימלוך שלא תנוח דעתו עד שיהרוג בפועל את המלך האמתי, וכך יחס עמלק לישראל (בעוד שהקדושה נותנת מקום גם לקליפה, כשם שהמציאות יכולה להשתמש גם בדמיון, ועיקר משימתה לזכור – לחשוף ובכך למחות-ממילא את כח הקליפה, ואף להפכה לקדושה ולומר "ברוך המן", ודורשי רשומות מצאו תיקון גם לנפש דואג על ידי בלעם שהרשיע ממנו, ואכמ"ל).
אבל למה אירע כזאת לאחימלך על-לא-עול-בכפו, כלום חשוד הקב"ה לעשות דין בלא-דין?! אומר אני באימה, שאחימלך נפגע דווקא מחמת נאמנות-יתר לשאול! באמת לא ידע על המתח שבין שאול ודוד, אבל אילו ידע, לא היה בוחר לבן-ישי אלא עובר לצדו של שאול ומרשיע את דוד כמורד במלכות, כדואג ראש הסנהדרין הסמוך לו אצל מזבחו. וכל זאת משום שאחימלך מבני עלי שלא באו בסוד התשובה והמלכות, ובפורענותם נאמר (לעיל ב,לד) והקימותי לי כהן נאמן… והתהלך לפני משיחי כל הימים" זה צדוק שמפינחס ואלעזר, אבל בית איתמר, העובדים "על פי הספר" והנאמר, לעולם יהיו נאמנים לצדיק וחשדנים לגבי דוד ושכמותו (ואפילו אביתר שנותר מהם וברח לדוד, לא החזיק בנאמנותו עד גמירא, והלך אחר אדוניהו, ואולי גם נטה-לבו אחרי אבשלום – ראה מאמר ו', "כהן נאמן לבית נאמן" בכל הענין).
וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאילו לא היה אחימלך מתנצל "לא ידע עבדך בכל זאת דבר קטן או גדול" (טו), אלא מצטרף לאבנר ועמשא ושאר עבדי שאול ואומר: "אל יטעה-אותך-לבך אדוני המלך, ואל תלך אחר דואג שטינא בלבו, כי באמת ובתמים נאמן לך דוד, ואין בדעתו לרשת אותך בחייך!", היה שאול נשמע לו ונרפא מחשדנותו ומחזיר את דוד, כי באמת גם הוא יודע את האמת הזו בסתר לבו (כדברי יונתן להלן כג,יח), ולכן גם סייעוהו מן השמים שלא יצליח לפגוע בדוד, ולא ביונתן התומך בו, וכאשר נשבע לו בה' שלא יומת דוד, וקל וחומר שלא היה פוגע בכהנים אילו היו מבטאים-להדיא את האמת הזו, (וכפי שלא פגע באבנר ועמשא שסרבו לו מחמת האמת-הזו שבלבם). אך דואג הוא המשבש דעתו, ולפי השיבוש הזה אין צורך למצוא פושעים אמתיים, אלא במשפט המלך אפשר לדון גם ללא עדים והתראה, וגם את מי שיוצא מתחת ידו (אפילו-בשגגה, כי "שגגת מרידה עולה זדון") מעשה הנראה כסיוע למרידה (ואולי מעיד על מחשבה-בכח, גם אם לא-מודעת עדיין), ולמען ישמעו וייראו, וכל כיוצא בזה. [ולכן גם בסופו של דבר תולין הקלקלה במקלקל, ושאול הצדיק מצרה נחלץ וזכה לשוב בטרם מותו ויש לו חלק לעולם הבא, ויבוא רשע תחתיו זה דואג. ואחימלך בוודאי מיתתו כפרתו ותיקון גם לכל משפחת עלי, שעתיד עוונה ברבות הימים להתכפר לגמרי בתורה ובגמילות חסדים, כדברי רבותינו. ירחם ה' הטוב ויכפר אם הרבינו דברים במקום שיפה לו השתיקה, כדברי רבנו החיד"א הנ"ל.
על שגעון וממלכתיות (פרק כג-כד)
כח – במאמר כ"ז דברנו על השגעון שאחז בדוד אצל אכיש מלך גת, כהצלה מן הסברה המופרכת – אפשר לומר ה"שגעונית" – שנתפס אליה למצוא מקלט בחיק האויב. בהמשך לכך ננסה להתבונן כללית, על כל נושא המלכות הנבנה והולך בספר שמואל, בהתייחס למצב או למדת השגעון (או השגיון), לטוב או למוטב.
ונתחיל בכך, שניתן לתאר את ימי שפוט השופטים כמצב "נורמלי". ה"נורמליות" מושלת בכיפה, והיא קנה-המדה הכולל לכל הנעשה (או לא-נעשה) תחת השמש; כל שבט וכל איש עסוק בשלו ובקידום ענייניו המסויימים, הריאליים, ואין חולם ואין חולה על איזושהיא "כלליות" מופשטת שאין לדעת מה טיבה, ואם בכלל היא קיימת ושייכת לעולם הממשי, בו כל אדם אמור לבצר את הישגיו כפי יכולותיו, ולא לצאת להרפתקאות שגיוניות שאחריתן מי ישורנה, ממילא גם הציבור הרחב, הפשוט, שאינו מתגדר בענין מסוים ויכולת מסוימת, "נופל בין הכסאות" ו"הולך לאיבוד". רק כאשר הלחץ החיצוני נעשה בלתי-נסבל ו"לא נורמלי", קם-לשעה מושיע-משתגע ויוצא מן הסדר – על מנת "לחזור לשיגרה" המבורכת, לנורמליות הקבועה והמוכרת. הכלל הגדול הוא לא-ליזום-חדשות, לא לתקוף אלא להגיב, לשמור ולהגן ולבצר את הקיים. "יש אלקים שופטים בארץ" (תהלים נח,יב), אך שם הוי"ה המהוה ומחדש, אשר אליו התפילה, כמעט שאינו מוכָּר ולא שגור בפי כל; "אין חזון נפרץ" כי יש להיות מפוכח אל הטבע וגבולותיו, ולא לצפות לגדולות ונפלאות ממך.
ופתאום מופיעה חנה עם התפילה המשתפכת שלה הנדמית כשכרות, ובהמשך שמואל המתנבא ("משתגע") בקביעות, יוזם ומוציא למלחמה כוללת, ההורסת את הסדר הישן והטוב (גם אם בסוף מופיעה ישועה נסית); אף-הוא מנבא אחרים, וגם את שאול ה"בחור הטוב" של ימי השופטים הוא מוציא מן המסלול, מנבא אותו ותוך-כדי-כך מושחו (דווקא אותו!) למלך על כל ישראל! מאז "לא היה רגע של שקט" נורמלי, ובמספר שנים קטן נדחסו מלחמות רבות וגדולות (כטבע המלכויות המתגרות זו בזו), ופתאום גם בתוך המלכות אין שלום! מופיע מאחר-הצאן דוד האדמוני (שיש אומרים שגם הוא נמשח בידי שמואל המסוגר בפינתו), ומאז המלך "משתגע" ומפוצל עמוקות בין אהבה ושנאה, רדיפה והשלמה, חרדה וחרטה ביחס לדוד, "ורגז ושחק ואין נחת". ודוד עצמו לא-ברור (גם לו-עצמו!) לאן פניו, אם נבאש בעמו ומבקש לו מקלט בין העמים, או שמא בקרב שבטו שבט יהודה, האם ישיב מלחמה-שערה כמורד במלכות ויפגע בשאול, או ימשיך לברוח ולנוע במדבריות ובמצוקים, עד ש"תגיע אליו יד החוק" ויִסָפֶה יום אחד ביד שאול.
מתעורר הרושם שבתוך המלכות עצמה מתרוצצים שני כוחות מנוגדים: מצד אחד "בנין המלכות מן הגבורות" ותפקידה לקבוע כללים, לצמצם ולרסן ולהסדיר ולעשות משפט בארץ, ומצד שני "מלך פורץ לו גדר" ונוטה (בתור "לב העם") להתלהב ולהתפשט ולקנא קנאת עמו וליזום גם מלחמות-רשות, האם יכולים שני הכוחות הללו לשכון ביחד? די ברור ששאול (לאחר "התקופה המשיחית" שבראשית ממלכתו) מייצג את הממלכתיות המאחדת ומסדירה – ובכך ממשיך במדת-מה את מעט הנורמליות שנותרה מעידן השופטים, ואילו דוד ("בן פרץ" מייצג את הכח הפורץ, המקנא, המפתיע, המערים (כג,כב), ה"משגע", המלומד בנסים, הזריז והתוקף; שאול-הצדיק אוחז במדת היראה, ודוד "שוגה" באהבה שמצד החסד ("חסדי דוד הנאמנים") המתפשט, דומה שלב-העם-ברובו הולך אחר דוד וסגנונו, אך המימסדים מדרך הטבע מבינים יותר את שאול ו"מתחברים" אליו.
לאחר ההקדמה הזאת – הארוכה מדאי – נמשיך כדרכנו לצעוד עם דוד הבורח: ויוגד לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות. קעילה היא בשפלת פלשת, כמו עדולם אותה עזב דוד וירד דרומה-מזרחה, ועכשו ששומע מה ששומע, אינו מוצא מרגוע לנפשו וחייב למהר להושיע הגם שמדובר ב"עסקי תבן וקש" שבגרנות שמחוץ לעיר (אשר אולי משום-כך לא מיהר שאול לבוא, ודוד לפי אופיו ממהר ליזום ולתקוף, ולא להניח לאוייבים לזנב ולכרסם בישראל. וכנראה הוא-זה שחידש את ההלכה הנלמדת מכאן (בעירובין מה,א) שאף מחללין על כגון זה את השבת), ומסכן על כך את נפשו כנגד "השכל הישר" שמבטאים אנשיו "הנה אנחנו פה ביהודה יראים, ואף כי נרד קעילה אל מערכות פלשתים?!" (אחד מעשרה קל וחומר שבמקרא). כל זה אינו עוזר לו שלא יסגירוהו לשאול, אף שמדובר בבני שבטו הקרובים לרוחו. כי המימסד, "בעלי העיר", לעולם יעדיף את הממלכתיות על פני כל ערך אחר.
ויקם דוד ואנשיו כשש מאות איש (כמספר האנשים שנותרו עם שאול במגרון במלחמת הפלשתים הראשונה – לעיל יד,ב)… וישב בהר במדבר זיף… בחורשה (כג,יג –טו). שאול מחריש עליו רעה (ט), ויונתן חורש עליו טובה ובא אליו שמה חרש לחזקו (טז-יח); הזיפים חורשים עליו רעה (יט-כד), והקב"ה חורש עליו טובה ושולח מלאך להצילו ברגע האחרון ומוציא ממסגר נפשו.
כאן נראה שלא רק המימסד, אלא גם יושבי המקום משתדלים להסגירו. כפי הנראה משום שהיו אנשי זיף ממשפחת כלב בן חצרון, ככתוב בדברי הימים-א (ב,מב), כמו גם נבל הדר במעון הסמוכה לזיף (כד), והוא כָלִבִּי (כה,ג), והיו בני כלב סבורים כי להם יאתה מלוכה, כי במשפחת רם בן חצרון נתערבה רות המואביה, וירחמאל בן חצרון גם הוא לקח את עטרה (דברי הימים-א ב,כו) שהיתה נכרית ונשאה להתעטר בה כדאיתא, ולכן היו צוררים לדוד (או שמא לאידך גיסא: מאחר שיודעים כי לא-להם המלכות, מעדיפים הם את המלך שאול הרחוק, על פני דוד שממשפחת רם הקרובה.
ויאמר שאול ברוכים אתם לה' כי חמלתם עלי (כג,כא) – קצת קשה לתאר את המלך מפגין מסכֵּנוּת-אישית בצורה כזו, ונראה כי כוונתו למלכות הצעירה שלא-מכבר כּונָנָה לאחר מאות שנים שאין מלך בישראל, ושאול באמת ובתמים חרד לגורל המלכות שלא תתפצל ולא תתערער על ידי דוד, ומחפש אנשים המרגישים כמוהו את חשיבות ה"ממלכתיות" ויהיו "חולים עליה" כמוהו, כדבריו לפני עבדיו לעיל (כב,ח), ושם לא נמצא לו אלא דואג האדומי, ואילו כאן באים אנשים מבני יהודה מיזמתם ומְגַבִּים אותו ואת דרכו! (חמלתם נוטריקון חולה מכם עלי).
ובהמשך, כאשר כמעט לכד את דוד במדבר מעון ובאה אליו השמועה שפלשתים פושטים על הארץ, הפסיק שאול מיד את המרדף ושב לארץ (כו-כח) בלי לחשוב פעמיים, אף שנחלקו גבוריו (ולכך נקרא המקום "סלע המחלקות"), ומהם אומרים "עד שבן ישי בידינו לא נפנה ממנו! כדברי רבותינו במדרש שוחר טוב. ומכאן שהיה שאול קודם-כל "ממלכתי", וגם רדיפתו את דוד היא לדידו "אינטרס ציבורי" מאין כמוהו.
ובמדבר עין גדי, כשהולך לבקש את דוד ושלשת אלפים איש בחור עמו (כד,ב), שאולי הם הם אותם שלשת אלפים שבחר לו בראשית ממלכתו (יג,ב), נראה גם-כן כי ברור-לו שפועל לטובת עצם הממלכה, ותדע, כשהוא לבדו ללא אנשיו, עומד מול דוד הקורא לו "אבי" ומוכיחו (תרתי משמע) ומראה לו כי איננו מתכוון לפגוע במלכות לפני שתכַלה הרשעה את עצמה, שוכח לרגע שאול את ממלכתיותו, וחוזר לאהבה ראשונה שאהב את דוד וקורא לו "בני" ומצדיקו, ומודה לו על מלכותו העתידה (הנרמזת גם בחיתוך כנף המעיל, וכפי שאירע לו עם שמואל לעיל טו,כז-כח), וכל זאת בכנות גמורה. וברור-אפוא שאם חזר לרודפו , הרי זאת משום שבמקום מלכותו, ובגיבוי הזיפים שחזרו ובאו מיזמתם (להלן כו, א), חוזר ומצטייר לו האינטרס הממלכתי בעצמה שאין לעמוד בפניה, וככה נע שאול בין שני הקטבים הללו עד יום מותו (המכפרת עליו), ועד אז "משיח ה'" הוא באמת, כי הוא לבדו נושא בשלמות ובהירות גמורה את עיקרון המלכות שנתחדשה בישראל, ואכן כולה עומדת עליו, ואף לאחר מותו לא שש דוד לבוא תחתיו, רק שואל בה' אם לעלות באחת ערי יהודה, ושם בחברון ממתין הוא שבע שנים עד ש"אכלה מלכות בית שאול את עצמה" ובאו מיזמתם כל שבטי ישראל אליו להמליכו. כי אכן רק על גבי בסיס ממלכתי מוצק, ניתן באמת לדוד (ומשיח) לפרוץ ולעשות חדשות.
עלה הפורץ לפניהם, פרצו ויעבורו, שער ויצאו בו, ויעבור מלכם לפניהם, וה' בראשם (מיכה ב,יג). אולי ניתן לדרוש "מלכם" כלפי שאול ומשיח בן יוסף, "וה' בראשם" – בדוד (ומשיח בן דוד) שה' עמו והלכה כמותו בכל מקום, ומכוחו ובעבורו הפריצה הנזכרת, שהיא תכלית הכוונה, כנאמר ליעקב כשה' נצב עליו (עליו ממש!) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (בראשית כח,יג-יד).