פנימיות וחיצונית – רוח טובה ורוח רעה (פרק טו–יז)
כב. פעמיים אומר שאול חטאתי, בפעם הראשונה (טו,כד) הוא מוסיף: "כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם", ואילו בפעם השניה (שם ל) אומר הוא "חטאתי" בלי תוספת הסבר והאשמת העם; בראשונה הוא עדיין מצפה למחילה – "ועתה שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'", ושמואל מסרב לשוב עמו ולא-עוד אלא שמודיע כי "הענין סגור" וחתום לבלי שוב, וגם עושה מעשה של קריעה שאינה מתאחה (כדרך שעושים על המת), כי כבר נתונה המלכות לרעו הטוב-ממנו ונצח ישראל לא ינחם, ואילו בשניה משלים שאול עם עובדת החטא, אך מבקש שיתוף-פעולה בחיצוניות – "כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל ושוב עמי והשתחוויתי לה' אלקיך". כאומר: מכיר אני בכך שה' סר מעלי, מפנימיותי, בחטאי, אך גם החזות החיצונית חשובה, ואם תשוב עמי ואשתחוה לה' אלקיך, "גם זה משהו", כי הריני משתחוה לה' באמצעותך. לכך נעתר שמואל (כי אמנם תשובה פנימית אין כאן, אך לפחות הכרת החטא ומודעות לתוצאותיו), ושאול לבדו משתחוה לה' כששמואל (העומד "אחריו", בבחינת "אחוריים"), שאינו משתחוה עמו, מייצג בעבורו את ה' (על דרך הכתוב במשה "ראה נתתיך אלקים לפרעה), שעדיין סמוך אליו גם אם מפנה אליו עורף ולא פנים.
שמואל ממשיך להפנות עורף, "ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו" (שם לה). וניתן לדייק שתים: האחת – שמואל לא יסף, אבל שאול יסף, כי מצאנוהו (להלן יט, כג-כד) מתנבא לפני שמואל בניות ברמה יום ולילה עירום מבגדיו (=שכוּח מחיצוניותו המלכותית). והשנית – עד יום מותו לא נראה אליו, אך לאחר מותו נראה אליו, כאשר הועלה באוב ודיבר עמו (להלן כח) והודיעו על נפילתו במלחמה למחר, שם שאול נופל מלא קומתו באפס כח (שם כ), ומשלים נפשו למיתה במלחמה, ואפשר לראות בכך תשובה שלימה מתוך יראה-עילאה זו הבושה, המביאה אותו לחיי עולם, ו"מחר אתה ובניך עמי (שם יט) – במחיצתי", כדברי רז"ל.
ואולם כאן, שמואל המפנה עורף, עדיין אינו מתיאש משאול-מעשה-ידיו הדומה עליו כבנו יקירו. כשם שזועק ומתחנן הוא עליו כל הלילה (טו,יא), כך אין הוא פוסק מלהתאבל עליו – מה שמזכיר את אבלו הממושך של יעקב על יוסף בנו ומֵאוּנו מלהתנחם עליו, אשר בכך, כפי שמתברר בהמשך, הוא "מחזיק לו אצבעות" ומשמר את פנימיותו מלהטמע בטומאת מצרים המאיימת "לתופסו בבגדו"-בחיצוניותו הנאה, ולעקרו מקדושת ישראל, וכך שמואל כל-עוד מתאבל הוא על שאול, לא-אבד-סברו של שאול, כי שמואל משמש לו משען-פנימי, ובכך מונע-כביכול "בגופו" את ביצוע גזר הדין, עד שמגיע זמנו של דוד למלוך, ושמואל מצטוה בפירוש להפסיק להתאבל, ולמשוח במו-ידיו את דוד תחתיו (טז,א).
ועדיין אין הדבר פשוט כל כך. שמואל נרתע מללכת כי "איך אלך ושמע שאול והרגני", וכדברי הגמרא (פסחים ח,ב) שאף-על-פי ששלוחי מצוה אינם ניזוקין – כאשר ההיזק מצוי שונה הדבר ויש לנקוט באמצעים. יתכן שמעֵבר-לפשט מונח כאן עוד משהו: "שומר מצוה לא ידע דבר רע" כאשר הוא מזדהה לגמרי עם מעשה המצוה ועושה אותו בשמחה ובהתלהבות, אך אני לבי-בל-עמי, אני מזוהה-מדאי עם שאול שטיפחתי וריביתי בדמותי-כצלמי, וכלום יש אב העוקד את בנו-יחידו?! ועוד: הזיקה הנפשית-פנימית העזה שבינינו בודאי תפעל גם מרחוק ומן הסתם ירגיש שאול במעשי-כנגדו, מה שיכול להרוג אותי פיזית וגם נפשית!
אם-אמנם כן, תשובת ה' אומרת שהשינוי יבוא ויתפתח קמעא קמעא ולא באופן דרסטי, ולכן לא בהכרח יורגש ויזיק, "ואנכי אודיעך את אשר תעשה ומשחת את אשר אומר אליך" – עד שתגיע לכך כבר תדע את אשר לפניך, בתוכך-עצמך יתרחש השינוי, וממילא תחול באמצעותך כעין "התכללות" בין שאול ודוד, שעם כל המתח שביניהם לא יהיו רק צוררים זה לזה, אלא גם אוהבים ונמשכים-אהדדי; תקופת המעבר תהא רצופה עליות וירידות וסכנות עצומות, אבל בסופו של דבר תעבור איכשהו בשלום, שאול כמעט יפגע בדוד לא אחת ולא שתים אבל גם, בצדקתו הרבה, יחטיא (החטאה "פרוידיאנית"…); ירדוף אותו וכמעט יתפוס – אבל לא יתפוס, וכן דוד מצדו – כמעט ישלח ידו במשיח ה' הרודפו, אבל יעצור בעצמו! וכך תעשה תקופת המעבר את שלה, ותיטיב עם שניהם.
וכך, פוגש קודם-כל שמואל את אליאב בכור-ישי הדומה בכל לשאול, ה"שאול שבבית-ישי"; מן-הסתם צדיק-נעלה הוא כאביו ישי (שמת, כידוע, "בעטיו של נחש" ללא שום חטא מסוים), ומשכמו ומעלה גבוה הוא כשאול, ושמואל שמח לשמוע שה' עומד לבחור במישהו שדומה לבן-טיפוחיו (שעל-כן מסתמא גם "יסתדר" ויתאחד עם שאול, וכפי שאכן הוא ושני אחיו "הלכו אחרי שאול" (יז,יד) – משמע גם שהלך-לבם אחר שאול ה"מתאים" להם יותר מאחִיהם הקטן שנמשח לעיניהם!), ואולם מיניה-וביה מראה לו ה' שלא זה הוא, כי "האדם יראה לעיניים", וממילא גם ראייתו (בתור "הרואה" לעיל ט,יט) שראה-ובחר בשאול אינה מושלמת. וכך באמצעות כל הבנים העוברים בסך לפניו, לומד שמואל לראות נכוחה במי – ולמה – אין ה' בוחר, ורק אז בָּשֵל הוא לדילוג, הרמוז בפיסקא שבאמצע הפסוק (יב), המפגיש אותו עם דמותו של דוד, השונה ונבדלת לגמרי, עומדת-לעצמה ואף על פי כן "בקרב אחיו" (יג) היא לגמרי.
[וכאן מקום להערה נכבדה: אם "האדם יראה לעינים", ולא כה' הרואה ללבב, איך-זה שדוד הנבחר מתואר כ"יפה עינים"?! נראה כי ראיית האדם לעינים משמעותה שמתייחס הוא לדבר לא כפי-שהוא, אלא כפי שהוא נראה בעיני אחרים! משום כך מסתכל הוא על כל הדמות אך לא על עיניה, שכן בעיניו של אדם רואים איך הוא רואה, מה בלבו-שלו על אחרים (שכידוע "שוריני (=חוטי) העין בלב הם תלויים"), ולא איך הוא נראה, רחל אם יוסף-הצדיק ובנימין-הצדיק ושאול-הנבחר היתה כולה יפת תואר ויפת מראה, אבל לאה אם-יהודה ודוד (האדמונית כעשו וכדוד) עיניה רכות וטובות יותר משל רחל, וכן דוד "טוב רואי" הוא, עיניו יפות באחרים ולבו רואה בהם אך-טוב!].
משעה שנמשח דוד צלחה עליו רוח ה' (טו,יג), ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה' (יד). די-ברור שרוח ה' הצולחת היא שלהבת הקדש הפנימית שנחה על דוד משעה שהסכימה דעתו של שמואל להפסיק להתאבל על שאול ולשמש לו משען פנימי כנ"ל, ולמשוח (בסתר, בפנימיות) את דוד, וממילא נותר שאול (ומלכותו) "חיצוני" לגמרי, זהו בדיוק עניינה של הרוח-הרעה שהיא חיצוניות מרוקנת לגמרי מפנימיות, כביכול ה"שֵדִיוּת" הקיימת-כאופציה בכל אדם (ומתחככת ביותר בתלמידי חכמים ואנשי מעלה, כענין שאמרו בפרק ראשון של ברכות "כל אחד ואחד מאתנו (הלומדים), אלף (שדים-"חיצונים") משמאלו ורבבה מימינו"), משתלטת על אישיותו, ועושה בה שַמות, וכענין שאירע לשלמה המלך על ידי אשמדאי מלך השדים (שהוא "השד שלו-עצמו"), כמסופר בפרק שביעי של גיטין.
כשדוד מנגן לפני שאול, סרה ממנו הרוח הרעה וטוב לו (כג). דוד מחדיר מפנימיותו-שלו ללב שאול-המרוקן, ושאול סבור (מה שנכון במדה מסויימת) שהוא מחזיר לו את אבדתו, את פנימיותו-שלו שסרה ואבדה, ואם-כן "אולי יש תקוה". הניגון הוא "קולמוס הלב" ומעורר את הנביאים לנבואה-פנימית, כפי שמצינו באלישע ש"כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (שסרה בעקבות הכעס ששלט בו – מלכים-א ג,יג-טו), וכפי שמצינו בשאול עצמו שנתנבא בדבר-שמואל עם חבל הנביאים שלפניהם נבל ותוף וחליל וכנור (לעיל י,ה-ו). שאול מרגיש אפוא מתוך נגינת דוד כ"מתנבא" (להלן יח,י), וכאילו שמואל נביאו-מנבאו עודנו עמו (ובמחיצתו של שמואל נקל-לו גם במצבו העכשווי לפשוט את בגדיו-חיצוניותו ולהתנבא, ככתוב להלן יט,כג-כד).
ואולם בהמשך, הולך ומתברר לשאול שלא-מדובר באבדתו-שלו החוזרת אליו באמצעות דוד המנגן, אלא דוד הוא המקור, כי אם-כעת דוד משמש "נושא כלים" (טז,כא – כלי נגינה וכלי מלחמה במשמע), טפל לשאול אשר לכאורה לא סרה ממנו רוח הגבורה (שהיא חיצונית-ביחס), הרי בהמשך (בפרק יז) מתברר כי גם רוח הגבורה נָשׁתָה מעם שאול וניתנה לדוד (וגם ב"מלחמתה של תורה" "הלכה כמותו בכל מקום", כפירוש רבותינו על "וה' עמו"), ונעשה שאול טפל לדוד, כאלפים-מול-רבבות (יח,ז-ח), את זאת שאול אינו יכול לכלכל, ואז "מצב הנבואה" שמתחולל בו בשעת נגינת דוד, הופך לו לרועץ, לשגעון חולני (וכביטוי העממי "אויל הנביא משוגע איש הרוח" – הושע ט,ז, וראה גם מלכים-ב ט,יא), ומתוכו-דווקא הוא בא להטיל את החנית בדוד (כמפורש להלן יח,ז, ו-יט,ט-י)!
[דעת לנבון נקל, כי מן העיסוק בפרשה הזו, ניתן לקבל השראה – בלי לקבוע מסמרות כמובן – ל"עונת המעבר" בה שרויים כולנו היום, בין מדינה חיצונית-מנוכרת שלעתים קרובות מדאי אוחזת בה רוח-רעה ומנסה היא להרוס כל חלקה טובה, לבין מלכות-פנימית, מקרב אחינו וממיטב תרבותנו, בנוסח דוד מלכא משיחא, יפה-עינים וטוב-רואי הדורש אך-טוב לעמו, שמזרעו קיים בכל דור ודור כמובטח לו, אלא שמצפה-הוא ועומד שגם עַמו ידרשוהו-באמת, ואז ללא ספק תצלח עליו רוח ה', רוח נבואה ורוח גבורה, "ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ"].
שאול ויונתן, דוד וגולית (פרק יח–יט)
כג. מן הסתם ידעו או הרגישו הפלשתים כי רוח רעה אחזה במלך ישראל ולבו-בל-עמו, וקמה בהם רוח חדשה להאסף למלחמה, אף כי לא-מכבר הוכו מכה גדולה בידי שאול ויונתן (וראה במאמר כב, שתארנו את הרוח הרעה כחיצוניות מרוקנת מפנימיות, והרי זו בדיוק מידת או קליפת הפלשתים-המפולשים: ליצנות-ציניות-חיצוניות, ראו מאמר יא!), כי כידוע "כשזה קם – זה נופל", וכשחרבה הקדושה "מתמלאה" הקליפה, ואם בימי שמואל ושאול-בתחילתו ישראל-גוי-אחד ומלך אחד לכולם למלך, והפלשתים (גויי-הים-המערב) חלוקים לסרנים-חמשה (משהו דומה לפדרציה במשטר המערבי-דמוקרטי של ימינו), הרי עתה הפלשתים נאספים ומתאחדים, ולא עוד אלא שמפיקים מקרבם "איש ביניים", כעין "קו אמצעי" מייצג את הכלל (את חמשת הסרנים, שמן-הסתם הם הלעומת-זה של "חמשת הגבורות" שבדעת), ועליו משליכים את כל יהבם, תוך חירוף מערכות ישראל שאינם מצליחים להעמיד מקרבם כיוצא-בו שיצא וילחם כנגדו!
בולט ההבדל בין מלחמתו הראשונה של שאול בנחש העמוני, שלנוכח הפגיעה בכבוד ישראל צלחה עליו רוח אלקים ונחלץ מיד למלחמת-בזק ועשה והצליח (לעיל יא). היה זה אז אירוע "משיחי" (וסמוך למשיחתו!) חד-פעמי, שלא חזר-על-עצמו במלחמת הפלשתים (לעיל יג, שם גם נצטוה מפי שמואל להמתין שבעת ימים), ובוודאי לא יופיע כיוצא-בו כאן לאחר שכבר סרה ממנו הרוח הטובה.
אבל מה עם יונתן? זה שיצא לבדו (עם נערו) לתוך מחנה פלשתים ("הערלים", לעיל יד,ו) ועשה ישועה גדולה, האם גם הוא אינו מוצא עוז בנפשו להתייצב מול הפלשתי הערל המחרף?! אפשר שאין לדמות מבצע של "גרילה" כפי שהיה שם, הדורש בעיקר זריזות ותחבולה, לעמידה חזיתית מול הענק המשוריין; אפשר גם שלא הניחו אביו לסכן את עצמו (בתור יורש-עצר); אפשר גם שקיבל יונתן מאביו שפעולה משיחית היא מטבעה חד-פעמית ואינה "עובדת" כששונים בה (אולי משום שסומכים על הנס הקודם ואין כאן התמסרות "נקיה"), אך אולי הכי-פשוט: חולשתו הפנימית של המלך מקרינה גם על כל גבוריו, ובוודאי על בנו-בכורו, והתחושה הכללית היא ש"אין סיכוי", כי "אין ה' בקרבנו" אם סרה השכינה מעל המלך-הנבחר.
מכל מקום יונתן הוא בוודאי הקרוב ביותר בישראל להתייצב מול הפלישתי הערל, ובוודאי מרגיש הוא בנפשו רצון עז וחשק עצום ונורא לקום ולעשות מעשה, וכאשר מופיע דוד ומתייצב, בוודאי מַזרים לו יונתן מרחוק את כל הכוחות הרוחשות בו (גם יתכן שדוד מקבל השראה מן האות שעשה יונתן לעצמו (לעיל יד,י) "אם כה יאמרו עלו-עלינו – ועלינו", כי גם כאן אומר הפלישתי (בפסוק מד) "לכה אלי"!), וכשנגמר הדבר בכי טוב, "נפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו" (יח,א). אפשר לפרש (או להרגיש): כאילו הוא עצמו עשה עמו את המעשה! דוד עשה בדיוק-מופתי את מה שהוא, יונתן, היה אמור ורוצה וצריך ויכול לעשות, וללא שמץ של ישות מפרידה, כך שגם מכוחו נעשה המעשה, וגם "לטובתו" ולזכותו בתור בן המלך, קשר הנפשות-הרצונות הוא שעשה את המעשה המושלם, וחוזר המעשה וקושר את הנפשות קשר-בל-ינתק! יונתן מגלה פתאום היכן מצויה אותה רוח שסרה מאביו, ומעתה רואה את עצמו כבן או מִשְנֶה לדוד (להלן כג,יז), או אולי כנערו-נושא כליו. [יש אומרים שיונתן הוא "שר האלף" אליו שלח ישי ביד דוד עשרה חריצי חלב (יז,יח), שהרי "אלף היו עם יונתן" (לעיל יג,ב), ועכשו נעשה דוד כאב ליונתן, כשאול-בתחילתו שבידו יותר מאלף, והריהו "שר רבבה", ואילו שאול-המתוקן-בתוך-יונתן נעשה שר אלף!].
הרוח הרעה – החיצוניות המעוקרת מפנימיות כנ"ל – באה לביטוי בבגדים ההולכים ומכבידים (גם במובן של "כבוד"), ונעשים עיקר המבטל ומעלים את הפנימיות (החלולה). מתברר שהבגד בוגד, ושאול (כיוסף בשעה שטיפח במצרים את יופיו וסלסל בשערו כדברי רז"ל) "נתפש בבגדו"; מתברר שאם לחיצונית-מרוקנת, אין בישראל מי שיכול להתחרות בפלשתי הערל העטוף בשריון נחושת מכף רגל ועד ראש, ורצונו של שאול לשריין את דוד במדיו שלו ובחרבו (פסוק לח-לט), לא רק שהם "בדיחה" מול שריונו של גולית, אלא שהם עצמם בוגדים ומכבידים ומעלימים את הפנימיות, שהיא-זו שנעלמה מישראל ורק עימה אפשר להכריע את גולית. דוד מסרב על-כן ללבשם (ויחד עם זאת, מראה בכך כי, בהיפוך גמור להמן הרשע, אין לו שום ענין ב"לבוש אשר לבש בו המלך" ולא שמץ-מחשבה לרשת אותו), וכך יכול הוא גם להתעלם מ"מכונת המלחמה" שלמולו ולהתרכז במצחו החשוף של גולית. המצח הוא עצמו שריון למוחין (הם החיוּת, ככתוב החכמה תחיה בעליה), אולם בקליפה המרוקנת-מתוכן וחיות-פנימית, המצח החשוף הוא "מצח אשה זונה" המבטא עזות-מצח שאותה רצה גולית לבטא (כאשר החיות העיקרית יורדת לרגלים, וככתוב בגולית (בפסוק ו) ומצחת נחושת על רגליו…), ובמקום שיהיה מוקד רצון-מנצח, כקרן מנגחת, נעשה נקודת תורפה מנוצחת, שחלוק-אבן מבקע אותה וטובע בה בנקל. ["והכלבים עזי נפש", וכן אומר גלית "הכלב אנכי" (כג). ויש מרבותינו אומרים (בסוטה מב,ב) שזינתה אמו ערפה עם מאה אנשים וכלב אחד].
אכן לאחר שנתגלה בדוד אור וכח וחיות הגרעין-הפנימי הבא בשם ה' צבאות אלקי מערכות ישראל (פסוק מה), עכשו יש מקום גם לכלים, למדים החיצוניים אותם הוא מקבל מיהונתן (יח,ד) [כאן לא מדובר בכלים-כבדים המעלימים את האור, אלא בכלים גמישים המיטיבים עם האור והופכים אותו ליופי, "מלך ביופיו תחזינה עיניך", ועם בגדי יונתן מוזכר גם מעיל, שהוא לבוש בני-מלכים, ככתוב בתמר בת דוד "כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים"]. וכך יוסף, לאחר שהסכימה דעתו במסירות נפש להניח לבגדיו החיצוניים, ולשמור על קדושתו הפנימית, זכה לבסוף לבגדי מלכות ("וילבש אותו בגדי שש" – רמז לששת המדים-מדות-הלב הגלויות, הנולדות מן המוחין הפנימיים-הנסתרים).
וכמה הערות קצרות לסיום פרק זה:
א – "ברו לכם איש וירד אלי" (ח) – ברו פירושו בַּחֲרוּ או בָּרְרו, וקרוב הוא לשרש בראּ(שהוא כעין ממוצע בין בחר לברר), שעניינו גם פילוס-דרך וחישופה בסבך היער (כמו ביהושע יז,יח: "כי יער הוא ובראתו"), וגם הוצאה לבר, לחוץ (שעל-כן קרוי גם הוולד-היוצא בְּרָא בארמי). ניתן אם-כן לתאר את מעשה הבריאה כפילוס-דרך מסויימת בתוך האור-אין-סוף. בתוך "יער האפשרויות הבלתי-מוגבלות" בחר-ברר לו הקב"ה והפיק-הוציא מקרבו "חלל פנוי" בו תתאפשר בחירה ו"עבודת הבירורים", עד לייחוד שלם ורצוני בין הבריאה לבוראה. לענייננו כאן אומרת הבריאה הגסה המנותקת ומנתקת (שקיבלה-כח מעמלק-המולק שלא נמחה-כראוי בידי שאול): האם יכולים אתם לברוא-להפיק מפנימיותכם כח שיכול לרדת ולהתמודד עמי בשטח, במישור המדות-המדים? אם לאו – הודו כי אין ה' בקרבכם, כי ניתקה הבריאה וברחה מבוראה ועזב ה' את הארץ (חס ושלום!), והֱיו לנו לעבדים! מכלל הדברים עולה כי דוד הוא אכן בריאה חדשה שנולדה היום ("בני אתה אני היום ילידתיך, שאל ממני ואתנה גוים נחלתך" – תהלים ב) מתוך דברי החירוף. וגם יונתן המקושר ומאוחד עם דוד במעשה, כמתואר לעיל, נבראה בו בריאה חדשה, הלוא היא אות ה-ה' משם הקדש שנוספה בו וקרוי מעתה ואילך יהונתן (וכנודע ש-ה' ראשונה בשם הוי"ה ברוך-הוא מכוונת לעומת עולם הבריאה, היוצא לבר מאצל-המאציל, מעולם האצילות הרמוז ב-י'. ודי למבין).
ב – "בן מי זה הנער" (נה) – פירשו חכמים (יבמות עו): האם כשר וראוי הוא למלכות, כי הרי כבר הכיר היטב אותו ואת ואת אביו (לעיל טז,יח-כב), וראה במפרשים פירושים נוספים. ויתכן-עוד לומר, לדברי חז"ל ש"עדינו העצני" (שמואל-ב כג,ח) הוא כינוי לדוד, על שם "שכשהיה עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, וכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ", אם-כן אפוא יתכן שהייתה כל חזותו משתנה לגמרי, ולא ניכר בו עכשו המנגן.
ג – "גלית שמו מגת" (ד) – גלית עולה מגת, ובשמואל-ב (ח,א) קרויה מתג האמה (כי במקבילה בדברי הימים (-א יח,א) כתוב גת), והיא לשון הנהגה, כמו "מתג לחמור" (המקביל במשלי (כו,ג) ל"שוט לסוס" ול"שבט לגו כסילים"), כי מבין חמשת סרני הפלשתים לא מצינו מלכות אלא בגת – "אכיש מלך גת". וגלית אשר מגת רוצה לייצג את כולם כמלך. וכנראה חמשת חלוקי האבנים כנגד חמשה סרני פלשתים, ועלתה ביד דוד האבן המכוונת מול גת. [ויש אומרים כי כל אחת מן האבנים רצתה להלקח, ונעשו אבן אחת, וכענין האבן ששם יעקב מראשותיו. ואולם נראה כי בתוך מוחו של גולית חזרו ונתחלקו, ונתברר כי "קשר רשעים אינו מן המנין"]
ד – "ויתייצב ארבעים יום" – פירשו חכמים: לבטל זכות התורה שניתנה לארבעים יום (ובסופם נשתברו הלוחות מפני חילול השם שבמעשה העגל). ובמקום אחר אמרנו בדרך-אפשר שדוד ניצח את גולית ביום מתן תורה שבו עלה משה להר לארבעים יום, והוא יום ההילולא של דוד שבו מת כנודע, ומסתמא גם בו נולד ומזלו גובר (ואז, בכלות קציר החטים, נישאה רות אמה-של-מלכות לבועז, ובה קורין בעצרת, ובן-ערפה מת בו ביום). ומעין אסמכתא לכך כי שלח ישי איפת קליא (יז,יז), כדרך שעושים לשבלים לחים שעכשו נקצרו (וכן שלח חריצי-חלב, כמנהג יום עצרת…).
קשה כשאול קנאה (פרק יח–כ)
כד. כשם ש"עזה כמות אהבה", אהבת יהונתן, כך "קשה כשאוֹל קנאה", קנאת שאוּל. אך אמנם "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח), את אהבת דוד ויהונתן ש"אינה תלויה בדבר", אך ממילא שמענו שאת הקנאה, שלעולם תלויה היא בדבר, ניתן לכבות ולעלות ממנה, וכדברי חנה הצופיה את המלכות (לעיל ב,ו) "ה'… מוריד שאול – ויעל", ובפרט כשמדובר בשאול ש"אין איש בבני ישראל טוב (=צדיק) ממנו" (לעיל ט,ב).
משום כך, אף ששאול עוין את דוד מאז שנתנו לו הרבבות (יח,ח-ט), ירא מפניו ואויב לו כל הימים (שם כט), ואף מטיל בו את החנית פעמים (שם יא) ושלש (יט,י), ולא רק בסתר, אלא גם בגלוי מדבר-הוא אל יונתן ואל כל עבדיו להמית את דוד (יט,א), ושולח מלאכים אל ביתו להמיתו (יט,יא) – מכל מקום יהונתן ודוד אינם ממהרים "להרים ידים" ולהסיק מסקנות, כי יחד עם השנאה לא בטלה גם האהבה שאהבהו מאד (טז,כא), וברכתו שברכהו (יז,לז), ורצונו-הכן שיהא דוד עומד לפניו וסמוך לו (טז,כב; יח,ב), ונושא בתו (שם יז-כח). ואף לאחר שבקש להמיתו "רשמית", חזר ושמע לקול יהונתן שפייסו, ואף נשבע בה' שלא יומת (יט,ו) – ככל הנראה בכנות גמורה, וגם לאחר כל האירועים הקשים מתנהג שאול כתמול שלשום (שם ז), ופשוט-בעיניו שדוד אמור לשבת לצדו בסעודת ראש חדש כאילו לא אירע ביניהם דבר!
ברור מכל זה שהאהבה והשנאה כרוכות יחד לבלי-הפרד, ושתיהן אמת, וחייבים לטפל בדחיפות בפיצול-האישיות הזה, המסוכן מאד לדוד אשר "כפשׂע בינו ובין המות" (כ,ג), אך גם לשאול משיח-ה' ולכל הממלכה, ולכן כל-עוד קיים סיכוי לרפא וליישב, חייבים "לקחת סיכון" ולמצות אותו עד תום.
וחשוב לציין כי יש תימוכין רציניים לסיכוי הזה, מכך שרואים שוב-ושוב ש"משהו בתוך שאול" מונע אותו – ובכך מציל אותו – מלהצליח לפגוע בדוד, ברור שכל מלך אחר במצבו, שרואה לפניו את זה שעתיד-בוודאי להחליפו ולרשת את מלכותו (ומן הסתם גם לא ימתין בסבלנות אלא יארוב לכל שעת כושר, או "ימציא" אותה, מאחר שיודע שנמשח…), לא היה חושב פעמיים אלא מכריע מיד (גם "על פי הלכה"…) לדונו כמורד במלכות, ומטיל בו חניתו וגם פוגע בו למות, ואם שולח מלאכים לביתו להביאו, לא היה ממתין לבקר המחרת (יט,יא) אלא תופסו מיד בלילה ומוציאו להורג, וברדיפותיו אחריו במרחבי הנגב היה ללא-ספק לוכדו. יחיד הוא אם-כן שאול הצדיק ש"מצליח" להחטיא ולא לפגוע בדוד, לא ללכוד אותו ולעצור פסיעה אחת לפני שנעשה מעשה בלתי-הפיך!
מן-הסתם שאול עצמו מודע היטב לכל זאת, וכאשר נשבע "חי ה' אם יומת", כוונתו (אולי סמויה ולא מודעת, אך גם "מגשימה את עצמה"): ה' בוודאי ישמור אותי מלהמיתו וימשיך לעזור לי לנסות ולא להצליח! ואכן נתקיימה שבועתו ולא הומת דוד בידיו כל ימיו, אף שלא פסק מלרדוף אותו בכל כוחו, וגם במדבר מעון, כששאול ואנשיו עוטרים את דוד ואנשיו וכמעט שתפסום, זימנו לו מן השמים מלאך להודיעו כי פלשתים פשטו על הארץ, וחדל מלרדוף (להלן כג,כד-כט).
מלבד כל האמור, יש להבין שכל-עוד דוד סמוך לשאול, הריהו יוצא ובא לפני העם (יח,יג), ומשכיל בכל דרכיו וה' עמו, וכל ישראל ויהודה אוהבים אותו (יד-טז), וגם אם שומעים ששאול עוין את דוד, סבורים הם שאין כאן אלא גחמה חולפת מצד המלך, ואין צורך להתייחס אליה ברצינות רבה מדאי, ורבים וטובים כלל אינם שומעים על המתח שביניהם (מסתמא זהירים מלקבל לשונות רעות…), וסמוכים ובטוחים שאין כמוהו נאמן למלך וסר אל משמעתו ונכבד בביתו, וכדברי אחימלך בן אחיטוב (כב,יד). וגם עבדי בית שאול (מלבד דואג האדומי) שדוד טוב בעיניהם (יח,ט), אינם נלהבים לבצע את פקודת שאול להמיתו, ואולי גם לא לפרסמה אלא להמתין שיעבור זעם ותגווע מאליה.
ואולם משעה שהוצרך דוד לברוח, מן הסתם רואה רוב-העם בכך (בעזרת התקשורת הממוסדת) ראָיָה שאכן "יש דברים בגו" וכנראה נמצאו "הוכחות" שקשר דוד קשר כנגד המלך, והא-ראיה שבמקום להתייצב למשפט ולהוכיח את חפותו, עמד וברח מזרועות החוק, ובהמשך אף מתלקטים אליו כנופיה "לא סימפטית" של פורעי חוק (נערי גבעות?…), "כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש" (כב,ב), ולבסוף, לאחר גלגולים רבים (כששאול אולי החליט כבר להרפות מן המרדפים ומתוודה כי חטא לדוד ומבקשו לשוב כי לא ירע לו עוד, ומברכו "עשה תעשה וגם יכול תוכל" – כו,כא-כה), תש כוחו של דוד ואומר הוא אל לבו (כז,א-ב) "עתה אספה יום אחד ביד שאול, אין לי טוב (אלא) כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים" – בוודאי בעיני רוב-העם "הוכיח סופו על תחלתו" ואבד סברו ובטל סיכויו, וכפי שסבור אכיש מלך גת, אכן "הבאש הבאיש בעמו בישראל", ויהיה לו עבד עולם (כז,יב); "משתף פעולה" נודע לשמצה. [ולא רק לעצמו הוא מזיק בפרישתו, אלא גם לכל הבא במגע עימו, בזדון או אף בשוגג, שנתפס מעתה "רשמית" כמורד במלכות. זה מה שקרה לאחימלך בו אחיטוב וכהני נוב (כב,יב-כ), ולכן דוד מרגיש רגשי-אשמה כמי שסיבב את מותם (שם כב)].
כפי הנראה עוד לא תם זמנו של שאול, הצדיק המושל ביראת אלקים (ראה מאמר כ), ודוד חייב לעבור את התקופה האיומה הזו, מנודה מעמו ומגורש מנחלת ה' שהשכינה שרויה בה, "לאמר: לך עבוד אלהים אחרים" (כו יט), ולנו, לדורות, נשארו כל אותם פרקי תהלים בהם שופך דוד שיחו בארץ ציה ועיף בלי מים, ונכספה גם כלתה נפשו לחצרות ה'.
[ואנו היום, כאן ועכשו, "רחוקים נעשו קרובים" ובוודאי אין מקום (תרתי משמע) לבריחה פיזית מנחלת ה' למי שמוצא-עצמו נרדף ומושמץ על לא עוול בכפו, ובמדה מסויימת מוּצָא מחוץ לחוק על חלומותיו ועל דבריו אודות מלכות ישראל הראויה, אשר אי-אפשר-לה שלא תבוא במהרה בימינו, כפשוט לכל בעל נפש. ועם כל החילוקים הברורים, לעולם קיימות-ביסודן שתי האפשרויות: אם לפעול בקרוב-מקום וקרוב-דעת למערכות המנוכרות הקיימות שלבם-בל-עמם, ומזלם-רואה שפועלים הם על "זמן שאול", מה שמכניס אותם לעתים קרובות לרוחות רעות – לפרצי תבהלה מסוכנים לעצמם ולאחרים, או לפעול "במדבר" – בריחוק מקום ובניתוק-מודע מן הציבוריות הנתונה וכללי-המשחק שלה, לפרוש ממנה ומהמונה, "להוריד פרופיל", להתפלל לחלום ולהמתין. האפשרות הראשונה היא כמובן הלכתחילית, על אף הסכנות הקרובות (הנפשיות בעיקרן), ואולם יש להכיר בעובדה, שלפעמים אין ברירה אלא לפרוש, ולצאת נפשית אל המדבר – להתפס כהזוי, בלתי מובן ובלתי רלוונטי, ולכאורה חסר-כח וחסר-סיכוי להשפיע-ריאלית על תהליכים במציאות (ומעין-דוגמא מזמן ומצב אחר לחלוטין: כמדומה שעד היום ניטש וויכוח בין היסטוריונים אם פרישת ה"פורשים"-הרוויזיוניסטים מן ה"הסתדרות הציונית" או ה"ישוב המאורגן" בשנים שקדמו למדינה, היתה "נכונה" ומוצדקת והיטיבה עמם ועם המאבק-הציבורי כולו, או הזיקה יותר משהועילה). מכל מקום סיפורי שאול ודוד הם מקור-נפתח להתבוננות בנושאים אלו, שהרי נבואה שנכתבה – לדורת נצרכה].
דוד ושמואל ושאול בניות ברמה (יט,יח–כד)
כה. בריחתו הראשונה של דוד היא אל שמואל הרמתה, שם מגיד הוא לשמואל "את כל אשר עשה לו שאול" (יט,יח). ניתן לתאר שדוד רוצה לחזור אל ראשיתו ומקורו של שאול, שמואל שמשחו, על מנת לנסות (או לברר אם ניתן) לעשות לו "תיקון בשרש", "להוציא לו מן הראש" את הרוח הרעה, את השיבוש החולני-החיצוני שדבק בו, ולהחזירו למצבו הראשוני, הנקי וצדיק כ"בן שנה" שלא טעם טעם חטא, הצנוע ונקי ונחבא אל הכלים ורחוק כרחוק מזרח ממערב מפוליטיקה בכלל, משררה-לשמה ומקנאה אובססיבית.
ואכן נראה כי הוכח שקיים עדיין בשאול הגרעין הראשוני הבריא הזה, ולאחר ששלח שלש סיעות מלאכים שנתנבאו ולא חזרו, נמשך-ובא הוא עצמו שמה, "ותהי עליו גם הוא רוח אלקים, וילך הלוך ויתנבא (מן הרמה) עד בוא בניות ברמה, ויפשט גם הוא את בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה" (שם כג-כד). חזר שאול לעצמו ונתנבא כאשר בראשונה, בדרך ששלחו שמואל עוד בטרם נמלך (לעיל י,יב). ופשוט כי נבואתו כאן, לאחר שכבר נתבסס במלכותו ובבגדי כבודו ושקע עמוק בקנאתו ועוינותו בדוד, רבותא גדולה יש בה (וגם משך-זמן ועצמה יתירה) לעומת נבואתו הראשונה, כמעלת בעלי תשובה (ש"בחילא סגי") על הצדיקים-מתחילתם, ולפיכך חוזר ונשנה כאן הפתגם הישן האומר בתמיהה "הגם שאול (עודנו) בנביאים"-גם לאחר כל האירועים הנוגדים שאירעוהו בינתיים?! והתשובה כמובן חיובית, עובדה ניצחת שאין להטיל בה ספק.
ואולם נראה כי עוד דברים בגו, טעם נוסף ישנו בבריחתו של דוד אל שמואל הרמתה. שמואל הרי הוא המושח את דוד בחיי-חייתו של שאול, ומיד צלחה עליו רוח אלקים וניטלה משאול – ומאז, עם כל הצלחותיו, פקדוהו צרות רבות ורעות, כי עורר עליו קנאה קשה כשאוֹל מצד שאול הצדיק שנתקף ברוח רעה ולא פסק מלרודפו וכפסע בינו ובין המות כמה וכמה פעמים. עכשו בא דוד לשמואל לאמר: מה לי ולצרה זו! עד מתי אסתכן בנפשי ו"אשגע" את משיח ה' הנוכחי – אנא-ממך "קח בחזרה" את המשיחה שמשחתני, וטוב לי וטוב לשאול ושלום על ישראל! וגם אם עתיד אני להיות מלך על ישראל, מה עניינה של החפיפה הזאת בה שני משוחים משמשים כאחד?! ובכלל, אם שאול עודנו "גבוה" מכל העם ואין איש בבני ישראל טוב וצדיק ממנו (ויונתן בנו יכול למלא מקומו אחריו בשלמות), מה טעם להחליפו באיש אדמוני רש ונקלה אשר כמוני?!
מה יכולה להיות התשובה על כך?, נראה כי התשובה רמוזה בסוף הפסוק בו פתחנו: "וילך הוא ושמואל וישבו בניות". ניות זו סמוכה היא לרמה, ככתוב בהמשך כמה פעמים "בניות ברמה", ואולם נראה שאינה שוכנת בפסגת הרמה, אלא נמוכה ממנה במקצת, ושמה מעיד עליה כי נאה היא ביותר. למה הלכו שמה דוד ושמואל ועל מה "ישבו" ונתיישבו שם? אמרו רבותינו (בזבחים נד,ב, וראו רש"י שם) שהיו יושבים ועוסקים בנויו של עולם, זה בית המקדש, והגיעו למסקנה שמקומו בגבול בנימין הסמוך ליהודה שהוא ה"גבוה" מכל ארץ ישראל (ובו מתקיים "וקמת ועלית"), אך לא ב"עין עיטם" שהוא הכי-גבוה, אלא יש להנמיכו במקצת משום שנאמר (בברכת משה לבנימין ידיד ה' שהכבוד חופף עליו) "ובין כתפיו שכן" (וגם כדי לסמוך סנהדרין שבחלק יהודה לשכינה שבבנימין, עיין שם).
מה עניינו של העיסוק הזה כאן ועכשו בניות ברמה? נראה כי הסבר פנימי יש בו לחפיפת דוד שמיהודה לשאול שמבנימין, שרק צירוף שניהם מוליד ובונה את המקדש שהוא נויו של עולם, שאול הצדיק אמנם גבוה משכמו ומעלה, אך יש להנחיתו במקצת אל – ועל ידי – דוד השפל-בעיניו המגיע (כנראה) לכתפיו של שאול (וכענין שאמרו "רבי ארוך בדורו, ור' חייא מגיע לכתפו"), דוד הבעל-תשובה משמש כעין חצר למקדש הגבוה שבחלק בנימין-הצדיק אבי-שאול, כי הר הבית והעזרות בחלק יהודה, ושם בחצר, המזבח-המכפר. שקרן מזרחית-דרומית שלו גם היא בחלק יהודה (ראו זבחים נג,ב), וסמוך לה מושב הסנהדרין ("עיני העדה", כדוד "יפה עינים – שאינו עושה אלא מדעת סנהדרין" כדברי רז"ל). התבנית המקדשית הזו, שהיא תכלית המלכות בישראל, דורשת אם-כן את החיכוך הכואב הזה שבין שאול ודוד, וכך נאה להם ונאה לעולם.
הנבואה לעולם היא קשורה למקדש אשר מבין שני הכרובים שעל גבי הארון יוצא הדיבור למשה אבי הנביאים, ובו יֵרָאה-יִרְאה כל זכורך את פני האדון ה", משום כך שאול ומלאכיו מתנבאים בניות ברמה הרומזת כאמור למקדש, וכן "גבעת האלקים" שבה נתנבא שאול לראשונה (לעיל י,ה;י) היא כדברי המפרשים קרית יערים בו שוכן הארון בזמן ההוא (לעיל ז,א-ב), ומשם העלהו דוד לירושלים (שמואל-ב ו). ובגבולות יהושע (יח,טו) ממנה יוצא הגבול למעיין מי נפתוח (אשר הוא "עין עיטם" לדברי רש"י בזבחים שם), ומשם נוחת ויורד מעט למקום המקדש בירושלים.
מחר חדש (פרק כ)
כו כדרכנו אנו מהפכים בזכותו של שאול משיח ה' ככל האפשר (וכפי שנזהר מאד דוד מלפגוע בו במעשה, וכנראה גם לא בדיבור ומחשבה), ולכן ניתן לו להנות מן הספק ולומר שאכן היה בלבו לפתוח פרק חדש ביחסיו עם דוד. הרי רק תמול שלשום פשט שאול את בגדי מלכותו והתנבא ערום לעיני שמואל (וכנראה גם דוד), והראה-בעצמו שמסוגל הוא להתחדש ולחזור למצבו הראשוני שבתחילת מלכותו (ראו מאמר כד), ומה-עוד שנכנס ראש חדש, שמתאים ומסוגל לקבל "ראש חָדָש" שכמו-מוחק את כל הקודם. מותר אפוא להניח שבאמת ובתמים, ובלא כל כוונות זדון, רוצה שאול לראות את דוד חוזר למצבו ואוכל על שולחנו כמימים ימימה. משום כך פשוט-בעיניו ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", מרגיש כך גם דוד (שראהו אתמול מתנבא לפני שמואל כנ"ל) כלפיו, ויבוא בטבעיות לסעוד עמו את סעודת ראש חדש בלא לחשוש לנפשו (ואולי כך גם הדריך אותו שמואל בפגישתם).
"ישראל מונים ללבנה" המתחדשת תדיר, וקרוב לומר (וכמדומה שכן איתא בכתבי רבנו צדוק הכהן) שבהתחדש המלכות בישראל תיקן שאול עצמו את סעודת ראש חדש, ואולי אף הוא הנהיג שלא לעשות בו מלאכה (כמובן-מכללא מדברי יהונתן שקורא (בפסוק יט) "יום המעשה" ליום שאינו ראש-חדש, וגם כיום נוהגות כן הנשים, שהם כידוע בחי' מלכות, ושאול במלכותו "העלה את מעמדן", כנשמע מהספד דוד עליו (שמואל-ב א,כד) "בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכן שני עם עדנים"), ואולי משאול ואילך החלו להקביל פני הרב (והמלך) בראש חדש, כנזכר במעשה השונמית (מלכים-ב ד,כג: מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת). מה נאה אם-כן יותר מסעודת ראש חדש להסדיר בה מחדש את היחסים הטובים בין המלך-הרב היושב-בראש, לתלמידו המקביל פניו וסמוך אצלו וכפוף אליו, ואינו מעלה בדעתו לקדם לעצמו גדולה נפרדת.
ואולם קרה-מה-שקרה מה שקרה, ודווקא על רקע הסעודה אירע דבר שהחליט את הפירוד. דוד חושש לנפשו, אינו מופיע לסעודה ונפקד מקומו מרואי פני המלך, "ולא דיבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא, בלתי טהור הוא כי לא טהור" (כו), לפי פשוטו: מקרה-לילה קרהו, מה שאופייני לטבעו האדמוני הבלתי-טהור (ואם "שוה הוא משהו" אין זה אלא בזכות היותו "בן ישי" (כפי שרגיל שאול לכנותו) הצדיק, ולא בזכות עצמו!), ובית שאול אוכלי-חולין-בטהרה היו. אבל יתכן גם לשמוע: שמא אין מחשבותיו טהורות לגַבַּי (ולכן גם חושד בי שאפגע בו)! ועדיין אין כאן אלא חשש או חשד בעלמא.
ואולם למחרת אירע הפיצוץ הגדול. על מה ולמה? מה פשעו הגדול של דוד שביקש חופשה משפחתית קצרה מעבודת המלך, ומה הקצף הגדול על יהונתן שהרשהו?! אם אמנם נתכוון שאול להתנקש בו וחורה-לו על שנמנע ממנו הדבר, הרי אין-טבעי-מכך שמהאי-טעמא-גופא ישתמט ממנו דוד גם בלי לבקש רשות מיהונתן?!
נראה שמסתתר כאן דבר משמעותי: "נשאל נשאל דוד מעמדי לרוץ בית לחם עירו כי זבח הימים שם לכל המשפחה" (ו, ובדומה לזה ב-כט), ונראה שאין אלו דברים-בעלמא שלא היו ולא נבראו, כי "במילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי", וגם למה חשוב תירוץ-שקרי שיחזור עליו הכתוב פעמיים, אלא אמת היה הדבר (וכפי הנראה אכן רץ דוד לבית לחם וחזר), ומה זאת אומרת? שזבח-משפחה נהוג בבית ישי מקדמת-דנא, עוד מטרם ייסוד מלכות שאול [או שמא מאז משחו שמואל לדוד בזבח שעשה בבית לחם (לעיל טז,ה ואילך), שאולי בראש חדש היה, כנאה לחידוש המלכות וכנ"ל], ומסתבר כי חשוב לדוד הזבח הזה, העצמאי ונפרד ממני, יותר מזבח מלכותי-שלי שתקנתי, על כן לא בא להקביל פני מלכו ואדונו, כי יש בידו מלכות מכח עצמו! זהו מה ששומע שאול בדברי יונתן, ולכן פורצת שוב, בעצמת יתר, הקנאה והשנאה הישנה, ולמרבה הצער נתפרדה החבילה.
[על-כך ניתן להוסיף, שסעודת שאול קשורה יותר ליום החדש הראשון, ואכן "עברה בשלום", ואילו זבח משפחת-דוד קשור יותר ליום החדש השני, ובו נתקלקלה סעודת שאול. יום ראשון של ראש חדש מתקדש כידוע בידי אדם כמצוה, ואילו השני מתקדש בידי שמים (אם לא נתקדש הראשון). הראשון מיוחס אפוא ל"עבודת הצדיקים", ואילו השני לבעל תשובה ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" ליצרו המתגבר עליו. כמובן שיש להשתדל במדת האפשר לאחוז בדרך צדיקים ולקדש את החדש "בזמנו", בשלשים של החדש הקודם, אבל "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא-יחטא", מה שרמוז בעובדה (הטבעית כמובן) שכל חדש המתקדש בזמנו, נעשה ברגיל "מעובר" (על דרך "תלמידי חכמים (וצדיקים) אין תלמידי חכמים מצויין לצאת מחלציהם"), והבא אחריו מתקדש בידי שמים "שלא בזמנו" (ולעתים אף כשיכול להראות בזמנו, קורה שאין העדים מספיקים לבוא בו ביום), מתברר אפוא שהצדיק זריז ומקדים ולכתחילה, והבעל-תשובה בא אחריו, אך כשעושים שני ימים מספק, השני עיקר והראשון כעין הכנה לו (וכך בנפש, כל פעולות האדם הן אליבא-דאמת בגדר הכנה וכוונה בלבד, כי הא-ל הוא הגומר עלינו, וכשזוכים לעשות בידינו, יש להזכיר לעצמנו כי "לך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאילו הוא עשה, הגם שבאמת ה' הוא העושה, כידוע בשם רבנו הבעש"ט זי"ע).
וכך לענין מחיית עמלק שבפורים: פורים דפרזים חל בי"ד (- יום שחל בו א' דראש חדש אדר!), בו נחו מאויביהם וחגגו את מחיית עמלק הבלתי-נשלמת (כשאול שלא השלים הדבר), ואילו ביום ט"ו (שכנגד יום ב' דר"ח) נחגגת המחייה השלימה במוקפין, שעיקרן ירושלים עיר-דוד ושלמה-בונה-המקדש (שהוא דור ט"ו לאברהם, "סיהרא באשלמותא" כנודע) לאחר שהשלים דוד (בדור ה-י"ד, בגימטריא דוד) את מחיית עמלק בימי מלכות-שאול ותחתיו), והרי הכסא שלם.
זה-עצמו היחס בין תמחה את זכר עמלק, לאמחה, שעל-כך אמרו חכמים: "אתם מזכירים שמו מלמטה (ועושים אשר לאל ידכם), ואני מוחה שמו מלמעלה", וזה היחס בין שאול-הצדיק הסבור שהכל תלוי בו ובהכשר מעשיו, ולכן אינו מצליח לגמור, לדוד ה"זורק עצמו על ה'" וכך זוכה למלכות עולם].