הארון בשדה פלשתים (ליל ד' תמוז).
יא – (פרק ה-ו) – מכלל הגוים אשר הניח ה' בארץ ולא נתנם ביד יהושע, "למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם כאשר שמרו אבותם, אם לא", כאמור בהקדמת ספר שופטים (ב,כב-כג), נמנים ראשונים (שם ג,ג) חמשת סרני פלשתים, נראה על-כן ששבירת כוחה של קליפת פלשתים, ראוי שתעמוד בראש בתקופת המעבר מעידן השופטים לעידן המלכים, אשר בה מתרכז ספר שמואל.
כפי המבואר בכתבי חסידות, ענינה של קליפת פלשתים בנפש האדם, היא הליצנות, חוסר-רצינות הגורם לאדם להיות מפולש, היינו ש"כל מה שנכנס באזנו האחת יוצא מיד מאזנו השניה" ואינו מותיר רושם בפנימיותו. בעצם כך מתאר הכתוב (שם יח-יט), את אופיים של ישראל בעידן השופטים – "…וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט… והיה במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם… לא הפילו ממעלליהם ומדרכם הקשה", כלומר האירועים חוזרים-חלילה ומתגלגלים שוב ושוב ללא יכולת להפנים את המסר, להסיק מסקנות ולצאת מן המעגל העגום. [יש לציין גם את העובדה (שאינה שכיחה במקרא) שאין מלך לפלשתים, אלא אגודה של חמשה סרנים, בדומה לימי שפוט השופטים בישראל ללא מלך מוסכם ומאחד, אשר אולי היה זה בהשפעת מבנה השלטון שלפלשתים].
גם שמשון – הקרוי "משיח של תוהו" – האחרון בשופטים, שעשה שַמות בפלשתים בחייו ובמותו ברוח ה' המפעמת בו, סופו שנמסר בידם, ורק כאן, בימי שמואל מושח המלכים, מתחילה קליפת פלשתים להתפרק ולהשתחרר מישראל, עד שחוסלה בימי שאול ודוד שמשח שמואל[1]. עם השבת הארון מפלשתים, מתחילים ישראל לנהות אחר ה', לשוב בכל לבבם ולעבדו לבדו (להלן ז,ב-ד), בפנימיות ו"ברצינות", היפך הליצנות המפולשת. לשם כך צריך כביכול הקב"ה "יושב הכרובים" (לעיל ד,ד) בעצמו לבוא בתוך פלשתים, כדרך שיצא בתוך מצרים במכת בכורות, ולעשות שפטים באלהיהם.
שלא כמצרים האומרים "לא ידעתי את ה'", הפלשתים-צאצאיהם (בראשית י,יג-יד) זוכרים היטב את "האלקים האדירים… המכים את מצרים בכל מכה במדבר" (לעיל ד,ח), אך לפי דרכם הלא-רצינית, סבורים הם "להכיל" גם את אלקי ישראל ומעמידים אותו אצל דגון אלהיהם, וגם כאשר דגון נופל מלפני הארון פעם ופעמיים, לא עולה על דעתם לזנוח את אלילם שהכזיב, ולא עוד אלא שמקדשים גם את המפתן עליו נמצאו כרותים ראש דגון ושתי כפות ידיו, ואינם דורכים עליו…
גם לאחר שהכה הארון גם בהם עצמם והפיל פגריהם על פגרי גילוליהם, והסכימה דעתם להשיבו לגבול ישראל – לא-בלי "להיות נקיים מה' ומישראל", לתת לו כבוד (פסוק ח) ולהשיב לו אשם (פסוק ג) – ממשיכים הם לבחון היטב אם אולי מקרה-רע היה להם ולא יד ה' נגעה בם (להלן ו,ט). ואחרי הכל שבים סרני פלשתים אל עקרון (שם טז) – אל עקרונותים הראשונים ואל אלילם כרות הראש וכפות הידים, כלבן הארמי הנפרד מיעקב לאחר שנגלה לו אלקים ושב למקומו ומצבו הקודם (ריקם גם מתרפיו-אלהיו), בלא שיעשה עליו הגילוי רושם כלשהו.
כללית ניתן לומר שכל הסיפור הזה הוא "ליצנותא דעבודה-זרה" המותרת ומומלצת, ועל דרך הכתוב "אם ללצים – הוא יליץ". קליפת הליצנות קשה היא ואין לה תקנה אלא להשתמש כנגדה בכלי-זין שלה עצמה ולשימה לחוכא ואיטלולא. מכל מקום הליצנות הפלישתית כבר איבדה את כוחה הפנימי, וכל-עוד ישראל לוקחים מוסר ונוהים אחר ה' "ברצינות", היתה יד ה' בפלשתים ונכנעו מפני ישראל (להלן ז,יג). כמו-כן יש בסיפור הזה דוגמא לתופעה של "חיל בלע ויקיאנו, ומבטנו יורישנו א-ל", הקדושה הנבלעת בתוך הקליפה מערערת אותה כמים הקדושים ששותה הסוטה, וגורמת לה להקיא מתוך-תוכה גם ניצוצות קדושים שהיו בה, בענייננו – הארגז עם הזהב ששלחו פלשתים, שנשמר לדורות ונגנז עם ארון הברית כדברי רבותינו.
[ומאחר שהפלשתים באים מאי כפתור, והם "גויי הים" שבמקרא, יש להם קשר לתרבות המערבית בכלל, שבנויה גם-היא במדה רבה על ליצנות מפולשת וציניות (שהיא בדרך כלל המובן של ליצנות במקרא), ואם כן יש להתבונן מכאן גם לימינו, הן בהקשר של שימוש כנגדה בנשק הליצנות, הן בהקשר של קליטת ניצוצות יקרים הבלועים בקרבה].
פגיעת הארון באנשי בית שמש, "כי ראו בארון ה'" (ו,יט), מלמדת כפי הנראה שהיו אנשי בית שמש הגובלים בפלשתים, נתונים יותר להשפעת רוח הפלשתים המפולשת[2], החיצונית-הצינית, ה"רואה" בעין רעה וביקורתית, ששלטה גם בישראל בימי שפוט השופטים (וכפירוש חז"ל (בסוטה לה,א) שראו בעין-רעה בארון ואמרו כנגדו: מי הכעיסך שנתכעסת ומי פייסך שנתפייסת). הראיה ה"חשופה" הזו, ללא כיסוי והסתרת פנים (ראו בפירוש ר' יוסף קרא) רמוזה בשם המקום "בית שמש" – "פני חמה" הראויות רק למשה המסתיר פניו כשעומד מול השכינה בסנה, ומתוך כך זכה לגילוי פנים (ול"פני חמה") כדברי רבותינו, אבל לשאר כל אדם אור השמש מסמא ומכה בסנוורים, וכפי הנראה יהושע בית-השמשי שבשדהו עמד הארון (ו,יד) הוא לבדו נהג כהוגן ולא ראה בארון ה', אלא בקע מיד את עצי העגלות והעלה את הפרות עולה לה', והוא כפי הנראה קשור ליהושע בן נון (הקבור בתמנת חרס=שמש) שלפני קלקול השופטים, שפניו כפני לבנה (בחינת לילה וכיסוי), כי גם הוא יודע לעמוד פנים אל פנים (בגי' יהושע) בביטול ישותו מול פני חמה של משה (וראה שמות לג,יא שיהושע נמצא באהל כאשר ה' מדבר עם משה פנים אל פנים!), והוא הראש לבני יוסף ששמר עיניו מראות ברע ואין העין שולטת בו כדברי רז"ל.
לעומת זאת קרית יערים רומזת על כיסוי, כיער הזה המצל מפני אור השמש, ולכן הביאו שמה את ארון ה', ושם ישב עשרים שנה (ז,א-ב) ללא פגע.
גם לשונם של אנשי בית שמש "מי יוכל לעמוד לפני ה' האלקים הקדוש הזה", מזכיר קצת את לשון הפלשתים (לעיל ד,ח) "מי יצילנו מיד האלקים האדירים האלה". לעומתם אנשי קרית יערים מעלים את "ארון הוי"ה", האחד-הנבדל-הבלתי-נתפס מול הריבוי הנתפס (אלקים-הטבע כנודע, "בעל הכוחות כולם").
"ואת אלעזר בנו (של אבינדב) קדשו (אנשי קרית יערים) לשמור על ארון ה'" – מזכיר את אלעזר הכהן (ומן הסתם היה גם הוא כהן וקרוי על שם אלעזר), שעכשו מתחילה קרנו להתרומם תחת בית עלי שמאיתמר (ראה מאמר ו ומאמר ח), והוא נשיא בני קהת הנגשים אל הקדש לכסותו וזהירים מלראות כבלע את הקדש.
ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה', ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש, ויתאבלו העם כי הכה ה' בעם מכה גדולה (ו,יט).
המספר נראה לכאורה גדול מאד בעבור עיר אחת. וגם הצורה "שבעים איש חמשים אלף איש" נראית מוזרה [ובספר קדמוניות היהודים מדבר על שבעים איש בלבד, ומן הסתם מבקרי המקרא "חוגגים" על הפסוק הזה…]. וראו מלבי"ם שניתן לפרש על פי הפשט שמתו שבעים מתוך (כלל הקיבוץ שהיה) חמשים אלף איש, כי פעמים שנופלת מ' היחס (כמו בשמואל-ב כג,כד ועוד), ואולי חסרונה בא ללמד שכולם הצטערו על המתים כאילו הוכו הם עצמם. עוד יש מפרשים שחמשים אלף היינו חמשים משפחות, כמו "הנה אלפי הדל במנשה" (שופטים ו,ט), והכוונה לומר שאין לך משפחה שלא היה בה חלל אחד מתוך השבעים.
לפי לשון תנא דבי אליהו (פי"ב, והובא בילקוט כאן), יתכן שמתו השבעים שפגמו, בידי חמשים האלף שעשו בהם שפטים (על דרך שמצינו בפרק הנחנקים בגונב כלי שרת שאחיו הכהנין פוצעים את מוחו בגיזרין).
ולדברי האומר בסוטה (לה,א), שבעים היו וכל אחד שקול כחמשים אלף, נראה כי זקני העיר וגדוליה בגובה לבם הם שזלזלו בארון (כדרך שזלזלו ישראל והזניחו את שילה כנ"ל כמה פעמים, וכדרך שחפני ופינחס הכהנים גרמו לנאץ את המזבח), וכל אחד ראה עצמו שקול ככל העיר שהיו בה חמשים אלף [וכן לדברי האומר (שם) חמשים אלף היו וכל אחד שקול כשבעים סנהדרין, היינו שרוב בני העיר שפטו את שופטיהם, וכל אחד בגודל לבבו ראה עצמו כסנהדרין גדולה].
עוד יש אומרים שמספר חמשים אלף כולל בתוכו את כל הנופלים מחמת הארון (גם בערי פלשתים (אברבנאל), או משאר ערי ישראל שבאו מהם סקרנים לראות בארון ה'), גם יתכן שמצטרפים למספר הזה אותם שלשים אלף מישראל שמתו במלחמה לאחר שהובא אליה הארון (לעיל ד,י), אשר אולי גם הם מתו כחפני ופינחס משום קרבתם לארון, ואולי הם-אלו שדרשו להביאו למלחמה שלא כהוגן [ומעין אסמכתא לזה, מה שמצינו להלן (שמואל-ב ו) שהעלה דוד את הארון בשלשים אלף בחורי ישראל, שאולי באו לתקן את שלשים אלף ההרוגים על דבר הארון].
יתכן גם לפרש שהחמשים-אלף לא מתו, רק הוכו בסנוורים מחמת ראייתם.
כך או כך, נראה שהארון "מכלה קוצים מן הכרם" ומברר מישראל את הללו ששקעו בקלקול שילה (ובמושגי שפוט השופטים בכלל), ותוכן-לבות יודע בהם כי לא יוכלו לעשות את המהפך הנפשי הנדרש (שהחל בקרית יערים ככתוב להלן ז,ב), ולנהות בכל לבבם אחרי ה'.
מלכות שמואל (ו' תמוז).
יב – בפרק ז' מגיעה לשיאה, או לשלמותה, מלכות שמואל, שהחלה מאז היה "דבר שמואל לכל ישראל" במלחמה הראשונה (לעיל ד,א, וראה מאמר ח), ועכשו נסתיימה בטוב ו"הוכיחה את עצמה", ונתברר כי אמנם "נאמן שמואל לנביא לה'" (ג,כ) ולא נפל דבר מכל דבריו ארצה [לדעת חז"ל בסדר עולם (פי"ג, וראה זבחים קיח,ב ותמורה יד,ב), המלחמה הזו האחרונה אינה רחוקה-בזמן מן הראשונה (שגם היא פותחת ב"אבן העזר"), ועשרים שנה הכתובים כאן הם כעין "הערת עורך" – מאמר מוסגר האומר שמכאן ואילך עברו עשרים שנה של תיקון עד העלאת הארון בימי דוד. אולם גם לדברי מקצת מבעלי הפשט (ראו רלב"ג ואברבנאל) שעשרים שנה חלפו בין המלחמות, מכל מקום ניכר שיש כאן "סגירת מעגל"].
ואם-אמנם בלשון המקרא לא מכוּנה בפירוש הנהגת שמואל מלכות, בדברי רז"ל (במקורות הנ"ל), מדובר בפשיטות על "מָלַך שמואל". אכן ברור שמדובר בכעין ממוצע בין שופט למלך, שהרי בפרק הבא מדובר בפה-מלא על בקשת מלך במקום הנהגת שמואל וביתו, וצריך אם-כן לאפיין את ייחודה של מלכות-הנהגת שמואל.
נציין קודם כל שמדובר, יחסית, במלכות "רוחנית", שכוחה בקריאה לשוב אל ה' (פסוקים ב-ד), בתפילה ובעבודת הקרבנות (ה-י), שבעקבותיהם נצחון שעיקרו ניסי (פסוק י). שמואל הרי לוי-נביא הוא, שעניינו להכשיר לבם של ישראל לה' ולחברם אל הקדושה הפנימית, אשר משם נגלית השכינה וממילא יוצאת הישועה. כך גם ענין המשפט הבולט בשמואל (מטרם המלחמה, כשנאספו במצפה (פסוק ו), ולאחר הנצחון – טו-יז), גם הוא עניינו העיקרי של שבט הלוי נושאי התורה, שכתוב בהם "יורו משפטיך ליעקב" – ומשום-כך-בלבד ניתן לראות את שמואל כשופט (וכעלי הכהן רבו), אך גם כתיקון לשופטים שלפניו, שעיקר שמם בא במובן של מושיעים התובעים את משפט ישראל מיד צריהם, ואילו בשמואל בולט יותר המשפט הפנימי, הקבוע והמתמשך, שכפי הנראה ממנו תוצאות גם למשפט החיצוני אל מול הגוים.
שבט לוי שאין לו חלק ונחלה ו"ה' הוא נחלתו", ומתגורר סביב המקדש אך גם בכל ערי ישראל, מסוגל גם לכלול ולאחד את שבטי ישראל, וזהו אולי החידוש העיקרי שבגינו ראויה הנהגת שמואל לשם מלכות, שהיה דברו לכל ישראל ככתוב. אכן יש להעיר כאן, שלכאורה מדובר בעיקר על שבטי המרכז והדרום, אפרים ובנימין ויהודה ושמעון (שאולי הם רוב בנין ומנין ישראל), אך שבטי הצפון אינם נזכרים בימיו כלל! לא-עוד אלא שבזקנתו מינה שמואל את בניו שופטים בבאר שבע שבקצה הדרום, משמע העביר את מרכז הכובד יותר דרומה (ראו ברד"ק בראש פרק ח), כאילו שבטי הצפון ובעיותיהם המקומיות הם מחוץ לתחום שיפוטו [ומשום-כך יתכן לשער ששבטי הצפון הם שהיו עיקר בבקשת המלך, ורמז לכך גם בדברי שמואל לעם (להלן יב,יב) "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם" המופנים לכאורה לשבטי הצפון הסמוכים ליבש גלעד עליה עלה נחש (להלן יא,א)]! ישנה אמנם סברה שלפי חוזק הגרעין שבמרכז, נעשה הוא אבן שואבת לפריפריה, והמעגל שבו סובב שמואל עתיד להתרחב עוד ועוד (וכפי שישראל בארצם אמורים לשאוב כמגנט את כל הגוים לעלות אל הקדש), אך כשמרכז הכובד עובר לדרום, כי מעמידים שופטים בבאר שבע, נראה הצפון כזנוח ונפרד.
מלכות הלוי שאין לו חלק ונחלה, תתאפיין גם בכך שאין לה "חוש" וענין אמיתי בארציות-לשמה, ובוודאי אין לה ענין במלחמות כיבוש והתפשטות טריטוריאלית, דיה בכך שמניחים לנו לחיות את חיינו הרוחניים הפנימיים, ואיננו מאויימים בפלישה פלשתית, שנכנעו (כלומר ויתרו על רצונם הקבוע לפלוש) "ולא יספו לבוא עוד בגבול ישראל" (פסוק יג), ושלום (אותיות שמואל) לנו עם האמורי (פסוק יד), שהיה כפי הנראה מאויים גם הוא על ידי פלשתים (וראה רד"ק). [כמדומה שפחות-או-יותר כך הייתה נראית המדינה של ימינו אילו הונהגה בידי החרדים (המייצגים לכאורה את שבט לוי) שיתאחדו, מן הסתם היו מתרחשים "נסים" שהיו "מוציאים את החשק" לאויבים מלפלוש ולהפריע למדינה המוזרה שאינה באמת מאיימת עליהם, ושלום על ישראל שנועדו להיות כהני ה' כמו לעתיד, יש משהו קוסם באידיאל כזה שיש בו משלוות-שילה (ראו מאמר י) ללא האיומים והפיתויים מבחוץ (שבעידן "שבוט השבטים" הנפרדים), כי למה לנו לעסוק במלכות ומלחמותיה אשר לכאורה אינם אלא אמצעי לשלום ולמקדש, שבמובן מסויים כבר נמצא בתוכנו!].
"נחלה אין לה הפסק", ושבט לוי שאין לו חלק ונחלה, אין לו גם ענין מיוחד בהמשכיות מדור לדור, ככתוב בלוי "ואת בניו לא ידע". דיינו בכך ש"עד הנה עזרנו ה'" (פסוק יב), וימשיך לעזור כל-עוד נשמור לו אמונים, ואין לנו ענין ברציפות-שלטון לשמה. שמואל, כמשה, לא הלכו בניו בדרכיו ולא ירשו את מלכותו, ואין רע בכך, כי "כתר תורה מונח לכל", וגם תלמידים הרי הם כבנים.
גם המיסוד אינו מתאים לשבט לוי שאין לו נחלה, ושמואל (כמשה) מצטיין בכך ביותר שבחר לו דרך שלא ליהנות כלל מן הבריות, אינו מקים "מערכת" שדורשת משאבים, אלא סובב-הולך בעצמו בערי ישראל, ובכל מקום שהולך "ביתו עמו" (וכדברי רז"ל זה היה עיקר חטאם של בניו שמיסדו את מערכת המשפט "כדי להרבות שכר לחזניהם" וכו'). גם בדרך זו יש יופי מיוחד ה"מזכיר" את העתיד האידיאלי, אך כפי הנראה עדיין לא בא זמנו, כי כל העדה עדיין אינם קדושים (כפי שחשבה עדת קרח ששמואל מצאצאיו), וכפי שנראה בפרק הבא, מתבקשת לעם מלכות ארצית דווקא, ורציפות שלטונית דווקא; יש להשקיע את ראשנו ורובנו באמצעים, בכלים, עם כל הבעיות המתלוות לכך, כדי שנוכל באמת להגיע לעתיד המקדשי בו כבוד ה' מלא את הבית ושוכן גם בתוך כל אחד ואחד (בעוד שבימי שמואל גם המקדש נראה שאינו זקוק במיוחד לבית ממשי – המשכן בנוב והארון בקרית יערים, ושניהם אינם "משחקים" באירועי התקופה!).
כן מלך – לא מלך (ח' תמוז).
יב – בפרק ח' אנו נכנסים לעובי הקורה של הנושא המרכזי בספר שמואל – העמדת מלכות בישראל והיחס אליה, לטוב ולמוטב. הנושא משתרע על-פני חמשה פרקים, וכפי שנראה, יש בו מעלות ומורדות ופנים רבות לכאן ולכאן. על דרך כלל, מאחר שאנו "הולכים על החיובי" – שהרי בסופו של דבר קמה מלכות עולם של בית דוד, אשר בלעדיה, במבט לאחור, "לא תתואר" יהדות וגאולה, וגם בלשון ההלכה "העמדת מלך" היא מצוה ראשונה, משמע גם מצות-מפתח, לציבור בארצו – ברור לנו מראש שמכלול הדיונים בנושא אינו אמור לשלול אותו עקרונית, אלא לבסס אותו (גם בנפש הציבור וגם בנפש הפרט) על יסודות איתנים ובריאים, כי אכן מדובר בנושא לא-פשוט ולא מובן-מאליו, נושא שסיכונים וסיכויים משמשים בו בערבוביא.
מאחר שהנושא מורכב, וכאמור, פנים רבות לו בכתובים עצמם, ואין צריך לומר בדברי המפרשים וחכמי ישראל לדורותיהם, נראה לנו נכון שלא להתיימר להקיף את כולו-ביחד, אלא להתנהל לאטנו עם הכתובים כסדרם, ולהעלות נקודות מן העולה-על-הלב בפירוש הכתובים (לא-בלי השפעה או השראה ממצבנו היום, אשר זו עיקר מדת תורה שבעל-פה "לדרוש" מן המקרא הוראות לכל מצב נתון, שהרי נבואה שהוצרכה לדורות היא שנכתבה, ומה-עוד לדורותינו היום העומדים, ממש כבימי שמואל, בצומת שבין מצב שבו אמת-הכלל נעדרת ונעשית עדרים עדרים כבימי שפוט השופטים, למצב מלכותי-גאולי שמתבקש, כמדומה, לכל, גם-אם "לבא לפומא לא גליא", כביטוי חכמים אודות הגאולה), ונייחל למי שהיה עמנו עד הנה, שיוסיף שנית ידו וינחנו בדרך אמת הן בהבנת הכתובים והן בהפקת מסרים רלוונטיים לדורנו, ואם יגדיל חסדו עמנו, נצליח אולי, בסופו של דבר, גם לבוא לידי סיכום המתיישב על הלב.
(א:) ויהי כאשר זקן שמואל, וישם את בניו שופטים בישראל… (ג:) ולא הלכו בניו בדרכיו… (ד:) ויתקבצו כל זקני ישראל… אל שמואל הרמתה, (ה:) ויאמרו אליו: הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים. (ו:) וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, ויתפלל שמואל אל ה'.
(ז:) ויאמר ה' אל שמואל: שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם. (ח:) ככל המעשים אשר עשו מיום העלותי אותם ממצרים ועד היום הזה ויעזבוני ויעבדו אלהים אחרים, כן הם עושים גם לך. (ט:) עתה שמע בקולם, אך העד תעיד בהם, והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם.
שתי שאלות מרכזיות עולות מיד:
האחת – מדוע רע הדבר בעיני שמואל, אם להבנת (רוב) חכמי ישראל (וכך נפסק ברמב"ם ריש הלכות מלכים) "שום תשים עליך מלך" מצוה ראשונה-במעלה היא (או לחילופין: לאור התנגדות שמואל האם לא נכון-היה להכריע כדברי האומר ש"שום תשים" אינו מצוה אלא רשות ובדיעבד)?! שמא תאמר שלא עצם דבר המלכות חורה לשמואל, אלא האופן בו שאלו הזקנים: מלך… ככל הגוים – אם-כן למה נשמטה דווקא התוספת הזו מפסוק ו' האמור להסביר מהו הדבר שהורע בעיני שמואל?! ועוד: אם הרקע בתורה למצות שום תשים עליך מלך הוא "כי תבוא ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים", משמע ש"אין דבר טבעי מזה" שלוקחים דוגמא מן הגוים שקדמה מלכותם לישראל (ובדיוק כפי שבימינו לקחו יהודים את הרעיון להקים מדינה ריבונית ואת תבניות היסוד שלה מעולם הגוים כדבר מובן מאליו, ולאו דווקא מתוך רצון-רע, כמובן לכל בר-דעת!). מהי אם-כן ה"בעיה" של שמואל?!
והשנית – תגובת ה'. אם לא את שמואל מאסו אלא את ה' בעצמו, כלום יכולה זו להיות סיבה לשמוע בקולם?! אדרבה, איפכא מסתברא: על פגיעה שפוגעים בו יכול אולי שמואל למחול, אבל כלום רשאי הוא למחול על כבודו של ה', על המאיסה במלכות שמים?!
לשם פתח-תשובה נתבונן שוב בלשון תגובת ה'. מפסוק ז' אכן נראה שאת ה' מאסו עכשו ולא את שמואל, אך מפסוק ח' נראה כי עזיבת-מאיסת ה' היתה בעבר ("אשר עשו"; "ויעזבוני ויעבדו אלהים אחרים"), ואילו עכשו, בהוה, בשמואל הם מואסים ("כן המה עושים גם לך")! נראה על-כן שיש לקרוא גם את פסוק ז' ברוח זו: לא אותך (בלבד) מאסו עכשו, כי אותי מאסו (עוד קודם לכן), והמשמעות היא: דיו לעבד שיהא כרבו! כלומר כך טבעה של הבריאה שבראתי (החל מו האכילה מעץ הדעת טוב ורע) שהיא נוטה לבחור לברוח ממני ו"לתפוס עצמאות", וגם עמי-בני-ישראל שלקחתי לי ממצרים עזבוני משבאו לארץ והלכו איש לנחלתו "להסתדר לבד" ולהצמיח את האמת האישית שלהם מן המציאות הארצית (וממילא גם להתנסות בריבוי בעלים ועשתרות – להלן יב,י, וראו גם בשופטים ג,ז), ולא להשאר ב"חיק הא-ל", בעולם האצילות, ואם סבור אתה שמואל שעצרת את תהליך הירידה הזה ו"שינית כיוון", כי איחדת את השבטים למעין מלכות רוחנית (ראה מאמר יא) הנוהה אחרי ה' ומסירה את הבעלים והעשתרות (לעיל ז,ב-ד), דע לך כי לא-כן-הוא! בעיני העם מלכותך דומה-מדאי למלכותי שאינה מוחשית ותלויה בנסים; גם בך הם מואסים ורוצים לרדת מטה-מטה, אל מכלול המציאות-כפי-שהיא, ולא להתנסות רק בהתנסויות חלקיות, אישיות או שבטיות, הטעמת להם את טעם הכלל, ועכשו רוצים הם כלליות ארצית-טבעית, ו"עכשיו תורְךָ" להדמות אלי ולהסכים לשתף פעולה, כי אכן אמת מארץ תצמח ועיקר שכינה בתחתונים!
כשם שהעובר יוצא תחילה מ"סוד אלו-ה עלי אהלו, בהילו נרו על ראשו" (ראו איוב כט,ב-ד), ובהמשך עתיד הוא שוב לצאת מרשות הוריו, מ"חיק המשפחה" המאושרת, ולבנות את עולמו-שלו, כך הוא בענייננו; כשהבת הצעירה (מדאי!) הרוצה פתאום להתחתן ונותנת עיניה בבחור-מן-הבחורים, כלום אין ההורים נוטים להגיב בזעזוע: מה! כבר לא טוב לך אתנו?! ומיהו בכלל הבחור הזה שמצאת לך ברחוב כאותן בנות קלות דעת שנתחברת אליהן?! אבל האמנם רוצים ההורים שתשב הבת בביתם עד שילבין ראשה? במחשבה שניה הם מתחילים לברר אם באמת בגרה הבת והבשיל רצונה, ולא גחמה חולפת יש כאן, ואחר כך אם יודעת היא את "משפט הנער ומעשהו", ואם מבינה היא במה כרוכים נישואין ומה הן הסכנות האורבות לפתחן, ולבסוף כולם שמחים-רוקדים יחד בחתונה (להלן יא,טו).
מלך אכן יכול להיות גרוע יותר משפוט השופטים. המלך עלול להוריד את השבטים, אל המכנה המשותף הנמוך, למסד אותו ולעקר כל סיכוי לעלות ממנו; המלך עלול להיות עריץ שרם-לבבו-מאחיו ולוחץ ומנצל אותם וממעך את כבודם; אם ריבוי השבטים מקביל (ומוביל) לריבוי בעלים ועשתרות, יכול המלך האחד לייצג את המינות והכפירה הגרועה מעבודה זרה, לעשות עצמו לא-ל ולהפוך לסיטרא אחרא (וכך חלילה עלול לקרות למדינה יהודית שאין שם שמים נקרא עליה, שתמצא עצמה – היו לא תהיה – רודפת ומשפילה כל שמץ של ייחוד יהודי), אבל עם ישראל בעזרת שמואל ועבודתו, לעולם לא יגיע לידי כך, ומעולם לא שמענו, אף בימי קטנות של פילוג הממלכה, שעלה על דעת העם לחזור לעידן שפוט השופטים.
ומכל מקום נראה שאכן הרגיש שמואל לנכון שלאחר כל זאת אין העם בשל ו"מרוכך" דיו למלכות, הרצון עדיין אינו "עצמי" אלא כמו שאול מן החוץ, כי באמת בימיו היה המצב הכללי טוב לאין ערוך מאשר בימי השופטים, ו"לא מגיע לו" שלאחר כל מאמציו העצומים תיקטע הנהגתו בחייו, ונכון-יותר היה לוּ המתינו עם המלכות עד לאחר מותו. אכן גם המצב הזמני צריך תיקון לאחר שזקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו לסובב בעיירות ישראל ולשפוט כמוהו את העם, ולכן גם הפלשתים החלו להרים ראש (כפי הנראה מלהלן ט,טז), ומאחר שזמן מלכות בית דוד עדיין לא בא, העמיד ה' מלך בדמותו כצלמו של שמואל, שהוא עצמו "שאול" לה', ו"גם שאול בנביאים" כשמואל, וכמו ששמואל הולך וגדל וטוב עם אלקים ואנשים, כך שאול "בחור וטוב ואין בבני ישראל טוב ממנו" (להלן ט,ב). שאול הוא כבנו האהוב של שמואל ואתו הוא מזדהה (יותר מדוד שגם אותו משח בציווי ה'), אותו חינך למלכות ואותו הוא מלווה כל ימיו וכואב את נפילותיו, וחייו אינם חיים בלעדיו, כפי שאמרו חכמים שקפצה זקנה על שמואל כדי שלא ימות שאול בחייו (משבאה שעתו של דוד) ו"לא יבטלו מעשי ידיו בחייו", ואף לאחר מותו שאול שרוי "עמו-במחיצתו" של שמואל. וכן כל ימי חיי שניהם קשה להחליט מיהו העיקר ומיהו הטפל, מי לעילא ממי, כי ענין אחד הם ממש כאמור, ושניהם כאחד מהווים את הממוצע בין עידן השופטים לעידן המלכות (וכידוע שבכל ממוצע ישנו חלק השייך יותר אל הקודם – בענייננו שמואל – וחלק השייך יותר לבא אחריו – שאול שבביתו גדל דוד ונתחנך למלכות, וגם בימי בריחתו לומד הוא את מדת ההתאפקות, שלא לדחוק את השעה ולא לשלוח ידו במשיח ה', וכך הופך הוא בעצמו אט-אט למשיח ה'.
[1] רק בימי המלך אחז שבו הפלשתים להרים ראש (דברי הימים-ב כח,יח), אך כפי הנראה מדברי ישעיה (יד,כח ואילך), חזרו והוכו בידי אחז וחזקיהו בנו.
[2] ואולי משום כך מצינו (בדברי הימים-ב כח,יח) בימי המלך אחז, שלכדו הפלשתים את בית שמש.