מלכויות ו-ח ניסן / ר' עודד כיטוב

ז. לקראת ו' ניסן, נשיא גד אליסף בן דעואל.

גד בכור זלפה שפחת לאה, משמש כפי הנראה ליהודה-דוד-המלך הגובר בבני לאה, כעין 'קומנדו' – יחידה מיוחדת למבצעים נועזים – לפעמים בעורף האויב – הדורשים כושר מעולה, נחרצות, זריזות יתרה, ויכולת הֵעלמות בלא להשאיר עקבות. כדברי רבותינו זלפה אמו צעירה ביותר היתה בלידתה, עד שלא ניכר הריונה, ולכן הוא לא נכתב. ואולי משום כך גד בכורה "גדוד יגודנו" – כמו עומד על גלדו, רזה (- גם בשמו הקצר ובגימטריא הקטנה שלו…) ו'ללא טיפת שומן מיותר', ואין כמוהו מתאים לצאת בגדוד, לגוד (=לחתוך, כמו "גודו אילנא" בדניאל) עקבו של האויב, כברכת יעקב לו, ולטרוף "זרוע אף קדקד" כברכת משה שהיא מעין ברכת יעקב.

"זרוע אף קדקד" רומז לתפלין של יד שבזרוע ושל ראש שבקדקד, אשר לעומתם בקליפה סיחון מלך חשבון (– מחשבה שבמח) ועוג היושב בעשתרות באדרעי (– תרגום של זרוע שכנגד הלב), הם שהיו "מנעולה של ארץ ישראל" (כשם שבקדושה התפלין הם הפותחים וסוגרים את כל סדר מצוות היום), וגד הוא בראש נוחלי ארצם ומורישם. מכאן גם הקשר המיוחד למשה הכובש ומנחיל את ארץ סיחון ועוג לבני גד (וראובן), "ראשית נחלה", לפני שנחלו שאר שבטים, ומייעד אותם לעבור חלוצים לפני אחיהם בכיבוש הארץ כולה. אף הוא קבור בחלק גד שאיווה לו את "חלקת מחוקק" (מה שקושר את גד גם ליהודה המלך ש"לא יסור מחוקק מבין רגליו") – את קברו הלא-נודע של משה (ואולי מכאן "כושר ההעלמות" שייחסנו לגד…).

וכשם שיהודה-המלך הוא "גור אריה", כך גד שליחו המיוחד "כלביא שכן", כדברי משה. וכמדומה שלביא (המופיע ביחזקאל יט,ב במסורת קריאה של לביאה) מבטא זריזות אף יותר מן האריה הזכר, המשלח. כך נאמר בדברי הימים (-א יב,א- טו): "ואלה הבאים אל דוד לצקלג עוד(ו) עצור מפני שאול… מן הגדי… גבורי החיל אנשי צבא למלחמה עורכי צנה ורומח ופני אריה פניהם, וכצבאים על ההרים למהר… אחד למאה הקטן (=שקול כמאה או רודף מאה), והגדול לאלף. אלה הם אשר עברו את הירדן בחדש הראשון (אולי בששי בו…) והוא ממלא על כל גדותיו ויבריחו את כל (יושבי) העמקים למזרח ולמערב".

שמענו אם כן על צורך המלך בגדודי ביצוע ייחודיים, נאמנים ומיומנים, זריזים וחשאיים ותמימים בלבם (וכך קבלנו שגד מידתו תמימות) עם משה המחוקק (– תורה שבכתב) ויהודה המחוקק (– תורה שבעל-פה, "מאן מלכי – רבנן"). [בניגוד ל'שלטון החוק' האלילי המקובע דהאידנא, הנגוע במיני 'קוד אֶתי' ותסביכים טמאים ומטמטמים של 'טוהר הנשק' שכוחם יפה לסרס כל חיוניות, לעַקר כל זריזות ולהכשיל כל מבצע מתבקש, ירחם ה' על עמו]. הסמיכות של גד לבני הגבירה מלמד על החשיבות היתרה, והקריטיות של השירות הזה למלכות.

[יש מרבותינו (בב"ר פרשה עא) אומרים שאליהו הנביא אשר "מתושבי גלעד", משבט גד הוא שבנחלתו (חלק מן ה)גלעד, וכשאמרה לאה בלידתו בגד, רמזה לאליהו ש"עתיד לגדד משתיתן של אומות". שמענו אפוא שיש באליהו – הנשלח "לפני בוא יום ה' הגדול" כפי שנקרא בהפטרת שבת הגדול הסמוכה, להשיב לב אבות על בנים, "ליישר ישראל ולהכין לבם" כלשון הרמב"ם ז"ל (וראה במאמר לפרשת מצורע ושבת הגדול)  – גם צד של לוחם בגוים (במקביל למלחמתו באיזבל הצידונית ונביאי הבעל שהחדירו לישראל את תרבות ממלכות האליל). כוח זה משל גד הוא, שעם-היותו אחד משבטי ממלכת ישראל שהפנו עורף לבית דוד, לבו תמים עם יהודה הנקרא בשם ה' ועם קדושים נאמן].

 

ח. לקראת ז' ניסן, קרבן נשיא אפרים, אלישמע בן עמיהוד.

אפרים השביעי בשבטים, עומד מכוון כנגד יהודה-הראש בדגלים (בראש הדגל החונה במערב, לעומת יהודה שבראש דגל המזרח) ובחודשים (– שביעי-תשרי לעומת ניסן), מה שמלמד על הקְבלה ואיזון ביניהם. כמו "שני ראשי שנים", ניסן למלכי ישראל שעיקרם בית דוד, ותשרי למלכי אומות העולם, אשר מלכות עשרת השבטים שבראשם אפרים 'פתוחה אליהם' ודומה להם.

ואולם יש לזכור שלא מדובר ב'מאזן אימה' ויריבות ניצחת, כאשר היה ברוב ימי חלוקת הממלכות, אלא באיזון שסופו זיווג והפיכת שני העצים, עץ יהודה ועץ אפרים, לאחדים, כנבואת יחזקאל (לז,טו-כד). וכפי שבימי יוסף המושל בגויים במצרים, כל השבטים יושבים לבטח בחסותו ופרים ורבים מאד, וכפי שיהושע הראש לבית אפרים – ש'זרעו מלא הגוים' בשעה שעמדה לו חמה לעיני כל הגויים, כנבואת יעקב על אפרים – מאחד את שבטי ישראל בכיבוש הארץ והנחלתה.

כי על כן הקדים יעקב את אפרים למנשה, באשר הוא ה'יהודה שביוסף', (ה'מלכות שביסוד' או 'עטרת היסוד' בלשון הקבלה), ומכאן הסיכוי, שבוודאי יתממש, לאיחוד שתי הממלכות שני המשיחים, בן יוסף (המכונה גם "בן אפרים") ובן דוד, ומלך אחד ורועה אחד לכולם, כדברי יחזקאל (שם).

בזיווג הקדוש הזה שני בני הזוג 'שווים בקומתם' עד שקשה להכריע מיהו הזכר המשפיע, ומי הנקבה המקבלת. מצד אחד יסוד-יוסף הוא המשביר-המשפיע ויהודה הוא המלכות-הנוקבא-העם, ומצד שני הרי "דוד עבדי נשיא להם (-לעצים שנתאחדו) לעולם" ככתוב, ואם כן יוסף עם רוב השבטים שעִמו הוא העם, ובו מתגלה הריבוי והפריון (הניכר בנוקבא), שעל שמו קרוי אפרים.

לאמתו של דבר שיווי המשקל הזה קיים גם בין ניסן ותשרי ובין גאולת (ומלכות) ישראל וגאולת העולם כולו, אשר כידוע נחלקו בזה רבי אליעזר ורבי יהושע, וכפי שנחלקו לגבי בריאת העולם אם בתשרי הייתה או בניסן [ונהוג לומר בזה "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ואחד מהם אמת מצד המחשבה והשני מצד המעשה, ואולם זה גופא לא ברור מיהו-מה… כך או כך ברור שבריאת ישראל שבפועל נתגלתה במאוחר, אך בשורשם 'עלו במחשבה' וקדמו לעולם, ובזה גופא מתקיים שוויון ערך בין האמצע לקצוות]. מכל מקום אנו שעומדים היום בניסן ועוסקים במלכות ישראל-בית-דוד, נעמיד לענייננו את אפרים (המקריב ביום השביעי, יום המלכות-הנוקבא) כבת זוג הפרה ורבה ומולידה את הבנים-העם ליהודה המלך.

[במדרש במדבר-רבה מציינים את העובדה שקרבן אלישמע נשיא אפרים הוא לבדו שדחה שבת (שחלה ביומו, שהרי ביום ראשון לשבוע הוקם המקדש) אף על פי שהוא קרבן יחיד, בגזרת מלך (ועיי"ש שמתקשר הדבר ליוסף ששמר שבת בטרם הציווי). לאור האמור ייתכן אולי לומר בדרך דרוש, שכל עניינו של אפרים הוא על שם הפריון הכללי של עם ישראל, וכביכול בקָרבָּנו תלוי כל העניין הזה, ונאות לשבת דווקא שהוא יום הזיווג (שגם הוא קרוי "עבודה" אצל עבד עברי העובד גם בלילה כדרז"ל) ומיניה מתברכין כולהו יומין].

בכללוּת ניתן לומר שאפרים הוא המשנה למלך כפי שהיה יוסף במצרים, שתפקידו (בעולם העתיק ועד ימי הביניים) כתפקיד "ראש הממשלה (-לשון נקבה)" היום, המנהל בפועל של כל המערכת המורכבת ועל פיו יישק כל דבר, בעוד שהמלך יושב על כסאו, כסא דוד ("רק הכסא אגדל ממך") והוגה בכיוון הכללי של המדינה ו'מוליך' אותה בהשראת ספר התורה שעל לבו. במובן מסוים שני התפקידים שקולים זה לזה, וכעניין חלוקת שלל המלחמה "מחצה לעם ומחצה למלך", או כעניין משה (שעצמות יוסף עמו) השקול כשישים ריבוא כמו שאמרו רבותינו.

[כל זאת בניגוד גמור למה שקורה בשיטת המדינה-הנכרית דהאידנא, שראש הממשלה לבדו מנהל (כשה'נשיא' אינו אלא דחליל נפוח) בלא שום קנה מידה וצל של מושג לאן הולכים ולָמָה, ומה-פלא שהתחושה הכללית היא של דריכה במקום במקרה הטוב, אם לא נסיגה במקרה הפחות-טוב].

אפשר להתבטא שהמשנֶה 'מחזיק בראשו'-במוחו את כל המערכת, והמלך-לב-העם מכיל בלבו את כל העם. מצד אחד הרי קיימא-לן שראוי שיהא ה"מח שליט על הלב", אך מאידך "פנימיות הלב שליטה על המח", והעם החי ופועם הוא כמובן פנימיות לגבי המערכת, משוכללת ככל שתהיה, שהיא מטבע הדברים מכנית-טכנית.

וראה אות ט.

 

ט. יום ועש"ק מצורע ושבת הגדול ח' ניסן, נשיא מנשה גמליאל בן פדהצור.

מנשה בכור יוסף הוא (לעומת אפרים – ראה אות ח) 'יוסף שביוסף', יסוד שביסוד, "זכר שבזכר", ושמו מעיד עליו שיש בו נטייה לניתוק (כמו גיד הנשה), וכדברי יוסף בלידתו "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" – לא רק במובן של "השכיחני את כל צרות העָבָר" (ראה בפירוש הספורנו), אלא גם ניתק אותי מבית אבי, שכך היה סבור יוסף באותה שעה, לפי פשוטו של מקרא, שמוטב לו ולהם הניתוק. האיש אשר על בית יוסף הפועל בקור רוח וברוב כשרון לממש את הניתוק הזה, לדעת רבותינו הוא מנשה בן יוסף.

בצד הלא-טוב בא הדבר לביטוי קשה בהשָׁאַת ישראל לעבודת הבעל הנכרי בימי אחאב-שממנשה ואיזבל אשתו, שאותו חזו האחים ביוסף "בעל החלומות – שעתיד להשיאנו לבעלים" כדרז"ל [ויש להזכיר כאן גם את מנשה בן חזקיהו שהעמיד צלם בהיכל, וכן את משה רבינו שמכונה מנשה בסיפור על יהונתן בן גרשום בנו שנעשה שמש לעבודה זרה (שופטים יח,ל), משום שבימי גירושו-ניתוקו נאלץ משה להישבע ליתרו חותנו שבנו הראשון גרשום יתחנך ברוח סבו כדרז"ל].

אך יש לזכור שגם אליהו הלוחם בבית אחאב ומבָעֵר – עם אלישע תלמידו – את נביאי הבעל, גם הוא מגלעד שלמנשה (וכדעה הסופית בב"ר ע"א, שאליהו עצמו העיד עליה, שהוא מבני-בניה של רחל) [ומסתמא משה (שעצמות יוסף עמו, גם חלק מנשה ביוסף) בסופו של דבר הוא הגורם שנכדו יהונתן שב לה' בכל לבו בימי דוד כמו שאמרו ז"ל].

בחלוקת הארץ באה לביטוי הנטייה הזו לניתוק, בעובדה שמחצית שבט מנשה חָברו אל ראובן וגד לנחול בעבר הירדן. ואולם נראה כי כאן בא הדבר בתיקון, שכן מן הכתוב לא שמענו שבני מנשה בקשו לנחול שם, וכפי הנראה משה (שעצמות יוסף עמו כנ"ל) הוא ששלָחו שמה עם בני ראובן וגד להנהיגם ולשמור אותם מפני הניתוק, כי כח הנהגה בו מיסוד אביו, ויודע הוא לשמור ברית גם בארץ טמאה כפי ששמר יוסף על קדושתו בימי ניתוקו במצרים (ולדברי ר' יוסף בכור שור בפירוש דברי הימים, נחלה הייתה לו לשבט מנשה בגלעד שאחוזה בידו כל ימי גלות מצרים מכיבושי מכיר בן מנשה ויאיר נכדו). השמירה הזאת מובטחת גם בזכות העובדה שמחצית השבט, משפחות בני גלעד בן מכיר בן מנשה, נחלו בארץ כנען, ומקושרים היטב עם שאר בני מכיר היושבים בארץ הגלעד שבעבר הירדן. יש לציין גם את זאת שיאיר בן (בת מכיר בן) מנשה, הכובש הגדול בעבר הירדן, כאמור בסוף פרשת מטות ובסוף פרשת דברים, הוא בעצם משבט יהודה מצד אביו שגוב בן חצרון בן פרץ, כמבואר בדברי הימים (-א ב,כא-כב), והרי לנו חיבור הדוק בין יהודה-הראשון למנשה-השמיני (החוזר אל הראשון בסדר השבוע – מה שרומז גם-כן על כח ההנהגה העצמאי שבמנשה).

מכלל הדברים נוכל אולי להבין, שמלך ישראל אשר מיהודה-דוד, צריך לעומתו כעין מנהיג-זכר מקביל לו המייצג את המצב ו/או המקום המנותק, ומנהיג אותו באופן שלא ייפרד מן הקדושה. מסתבר שיחד עם זאת מכניס ומלקט מנשה ניצוצות קדושים של יופי וכשרון השבויים באומות עכו"ם שנתנתקו מאורחא דמהימנותא, ועל כן נודע הוא בגויים לשם ולתהילה ולתפארת באנושיותו (גם אם אינה בדיוק 'דתית'), על דרך שאמרו עבדי בן-הדד מלך ארם הנחבא מפני אחאב המלך שממנשה "הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם" (מלכים-א כ,לא).

וכשיתחברו עץ יוסף ועץ יהודה לעץ אחד, יהיו לאחדים גם היהודיות והאנושיות, כעין שני מלכים מושלים בכתר אחד, ולמנשה בכור יוסף תפקיד מרכזי בחיבור הזה.