מג. ליום י"ג אייר
במלכות שבנצח נכון לדבר על בחינת הארץ שבמשה, הקרוב יותר מצד טבעו הראשוני לשמים (ראו בנצח שבנצח). מראשית הגילוי בסנה ולאורך כל הדרך ברור שכל מגמת הפנים לצאת ממצרים אל ארץ טובה ורחבה, להוריד תורה מן השמים לארץ ולעלות מן המדבר אל ארץ נושבת – האם יעלה על הדעת שלא יזכה משה לנגוע בתכלית הכוונה, לאחר שטרח בכל מאודו עם העם ונשא במשאו לאורך ארבעים שנה?! ברור אפוא שיש לבקש ולמצוא בחביון הגזרה האלוקית את שורש בחינת הארץ הנאותה לו למשה, שזכה בה דווקא מתוך שלא נכנס אליה בגופו.
וקודם כל נזכיר את מקום הסתלקותו של משה בהר נבו, כאשר כל הארץ לגבולותיה, הרריה ועמקיה נגלותיה ונסתרותיה בהווה ובעתיד, פרושה לפניו כשמלה. ניתן לומר שיצאה נפשו בנשיקה – בנגיעה המרוכזת הזו בארץ החיים, נכספה וגם כלתה אל מקורה בארץ העליונה, ותוך כדי כך הוא 'קונה אותה בראייה' – כובש וסולל את דרך המלך לכל ישראל שיבואו בה בפועל.
עוד שנית נאמר, כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי, שכבשה משה בעצמו מידם, היא "מנעולה של ארץ ישראל" כביטוי חז"ל, וכנגדם בקדושה תפילין שבראש (לעומת סיחון שבחשבון) ושבזרוע (לעומת עוג שבאדרעי – זרוע בלשון ארמי), הפותחות את כל מצוות היום ושקולות כנגד כולן, ונמצא משה פותח את מנעולי הארץ, את המוח והלב שלה, ומי שבידו המוח והלב גם כל האברים בידו. מיניה וביה מצרף משה את ארץ סיחון ועוג שהייתה קרויה תחילה "ארץ טמאה" אל הקודש, ומושיב בה שני שבטים ומחצה, שעושה אותם חלוצים-שלוחים-מכוחו לעבור לפני אחיהם במלחמה עד תום הכיבוש וההתנחלות.
שם בארץ סיחון ועוג הואיל משה באר את התורה הזאת בשבעים לשון לשם כל באי עולם שעתידים גם הם לבוא אל הר הקודש, וכך עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות מכוחו של משה (שכבר במצרים החל בגיור הערב-רב). כל ספר משנה תורה שאמרו משה ("מפי עצמו", כחכם הדורש) בערבות מואב הוא "תורת הארץ" – התורה שבעל פה שבתורה שבכתב – וכל פרטי ההלכות ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכול נעוץ בהלכה הנתונה למשה מסיני ושנויה בערבות מואב.
וקבורתו של משה אשר לא ידע איש אותה, רומזת מצד אחד על כך שהוא 'קבור' בתוך כל אישי ישראל שיש בכולם ניצוץ משלו (ראה תפארת שבנצח), אך גם על כך שנתעצם משה לגמרי עם בחינת הארץ, ונתקיימה בו מידית ההפרדה הראויה בין הגוף והנפש ללא צורך כלשהו בחיבוט הקבר – "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" (קהלת יב,ז).
בשובו אל העפר 'נפגש' כביכול משה עם דוד המלך, "בר נפלא" הקם מן העפר, ושניהם יחד יוצרים את דמותו של מלך המשיח אשר, כמקובל, "ראשו משל משה וגופו משל דוד". כך שבמותו על פתחה של ארץ ישראל זכה משה לתכלית בחינת הארץ, למלכות אשר "רגליה יורדות מות", ומשם דווקא עתידה היא לצמוח ולהצמיח צמח צדיק, "ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ, בימיו תוושע יהודה וישראל ישכון לבטח".
מד. ליום י"ד איייר
בשבוע ההוד – שמקבילתו בנפש תמימות – נתרכז באהרן הכהן, שהודו על פניו, "כהוד אשר הלביש צור ליצורים" וכמלאך מיכאל משרת, והוא "שושבינא דמטרוניתא" שנבחר ונקרב לעבוד את עבודת בני ישראל לפני ה' במקדשו הוא ובניו כל הימים, ומן המקדש לא יצא, כי שמן משחת אלוקיו על ראשו וזקנו ("כשני טיפי מרגליות" – הוריות יב,א) היורד על פי מדותיו. אהרן תוכו כברו ומידותיו התרומיות ניכרות גם בהדרת פניו ותפארת מלבושיו, תמים הוא מכל מום, קדוש וטהור מכל טומאה, קרבנו תמים ועבודתו עבודה תמה, בחשאי וברעותא דלבא, יראת ה' זו הבושה (על חטא העגל, החטא הקדמון הכולל) שפוכה על פניו, כבעל תשובה המודה ועוזב, ולכך נבחר.
חסד שבהוד הוא אברהם שבאהרן. באברהם נאמר "היה תמים" ואף הוא נקרא כהן ("אתה כהן לעולם". תהלים קי), ואהרן אוחז במידת אברהם – "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", לוויית חן וחסד שרויה עליו תמיד, ובו נאמר "תומיך ואוריך לאיש חסידך" (והרי לנו ייחוד בין התמימות לאור האהבה אשר מאברהם ש"התחיל להאיר"). [מכאן גם הקשר הקרוב בין הכהונה והמלכות, שהרי "אין נשאלים (באורים ותומים) אלא למלך", כיהושע בן נון המלך הראשון בארץ העומד לפני אלעזר בן אהרן ושואל לו במשפט האורים].
כי זה כל עניינו "לכפר על בני ישראל" – ללמד עליהם זכות ולזכך אותם עד שיהיו כולם אהובים וברורים לפני המקום, וזו עבודה המיוחדת לאהרן (ולכל זרעו עד עולם) להיות "מעלה את הנרות", אלו נשמות ישראל, שיאירו באור יקרות [ואף המרוחקים ביותר לא יגרע חלקם בקדושה ולא יאבד סברם, אשר זהו עניינו של פסח שני שחל היום, וכפי המסור הוא יום הילולא דר' מאיר, בן גרים, המאיר עיני חכמים בהלכה], ו"כל בית ישראל" מצדם משיבים לו אהבה ומגדלים אותו משלהם.
מה. ליום ט"ו אייר.
ביום זה, הגבורה שבהוד, נדבר על עצם כוח העבודה, עבודת הקרבנות, "עבודה תמה" המסורה לכהנים, כידוע שקו שמאל שבספירות הוא קו העבודה העולה מלמטה למעלה (כאש המזבח), בראשו הבינה, המתפשטת עד ההוד, ובמרכזו הגבורה.
"כהנים זריזים הם" במשמע של זהירים ומדקדקים במצוות, זו התכונה העיקרית הנדרשת מן הכהן העומד לשרת לפני מלכו של עולם. ראייה תדירה של פני המלך דורשת יראה יתרה וגבורת כוח, כאמור בדניאל וחבריו (ולכן ירושלים עיר המקדש קרויה על שם שלימות היראה). מכאן גם תכונת הקפדנות המתגלה לעתים בכהנים (כנלמד בקידושין ע,ב מן הפסוק "ועמך כמריבי כהן"). [ויש לזכור כי אהרן הוא נשיא כל הלויים השייכים למידת הדין והגבורה כפי שנתגלה במעשה העגל, וראה בויקרא רבה (כו,ט) שבתנופת הלוויים, כ"ב אלף ביום אחד, נתגלה תוקף כוחו של אהרן].
וכן הקנאות על שמירת הברית שמתגלה בפינחס הכהן (ובאליהו מלאך הברית), שהקב"ה מעיד עליה שלא באה אלא מתוך אהבת שלום ורצון לכפר על בני ישראל ולעצור הנגף [וכפי שכל-עיקר מידת הגבורה, ששרשה ביצחק בן אברהם, עניינה יראה מפני איבוד האהבה – ראו גבורה שבחסד]. וכן גבורת כהני בית חשמונאי שקנאו על חילול קדושת ישראל בימי יוונים, ומצאה ידם לטהר המקדש ולהדליק מחדש באור מוסיף והולך את הנרות והנשמות.
על כל אלה מברך-מתפלל משה: ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון.
מו. ליום ט"ז אייר.
בתפארת שבהוד נשים את הכהן המורה ומלמד-תורה (=תפארת) ודעת את העם. שבט לוי בכלל הוא העומד במקום יעקב האב, עמוד התורה, כאשר שאר השבטים 'מסתדרים' סביב מיטתו כדרך שחונים לדגליהם סביב מחנה הלויים נושאי המשכן. את ספר התורה שכתב מסר משה ביד הכהנים הלויים, והם המופקדים על משמרת התורה כמו על משמרת המקדש.
[תורת-הוראת לוי מתייחסת בעיקר לדברי התורה הקבועים (מכח יעקב כנ"ל אשר לא מת), בעוד שמשבט יששכר באים המורים יודעי הבינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל לפי שורשי הנפשות, הזמנים והמקומות המשתנים].
"מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולוים", וכנראה מלשון הכתובים, הכהן הגדול הוא בחזקת אב בית הדין הגדול שבלשכת הגזית (כי יפלא … וקמת ועלית… והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן…). משפטו של אהרן הרודף שלום, כלול גם בפשרה, כפי שאמרו בגמרא, ועל כן נאמר בפתיחת אליהו "משפט הוא רחמים" – פנימיות התפארת שבקו האמצע בין החסד והדין. את משפט בני ישראל נושא אהרן לפני ה' תמיד בחושן המשפט אשר על לבו הרחום, ובו חקוקים כל שמות השבטים באבנים טובות משובצות בזהב, והאורים והתומים שבתוכו מאירים ומצרפים את אותיותיהם בצירופים מפוארים המוציאים משפטם לאור ולטוב ללא שום עיוות.
וכך מברך משה את הכהנים הלויים: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. כאן עולה בברור הקשר בין עבודת הקרבנות לבין ההוראה (שמקורה ומוצאה מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות), ולשכת הגזית מקום מושב הסנהדרין (בחציה שבחול), היא עצמה מקום תפילת הכהנים (בחציה שבקודש).
ניתן לתאר את כל מ"ח ערי הלוים (עם ערי המקלט) שבסיסם במקדש, כ'אקס טריטוריה' של 'ממלכת התורה' שהיא כעין מובלעת מחוץ למדינה, לאותם שאין להם חלק ונחלה ומאסו בחשבונות הרבים וה' הוא נחלתם. בה הכהן הגדול הוא המלך, ואליה נשלחים הרוצחים בשוגג ש'נפלטו' מן המסגרות הרגילות ל'חינוך מחדש' בקצב ובאווירה שונים לגמרי, "עד מות הכהן הגדול" המולך שם, שהוא כמו סוף עידן ותום כל הדור.
מח. ליום י"ז אייר.
בנצח שבהוד אפשר להזכיר את ניצחון הכהנים מבית חשמונאי בימי יוונים, ואת נצחיות הכהונה "ברית מלח עולם" שזכה לה אהרן לו ולזרעו אחריו ככתוב כמה פעמים בתורה, וכן את מידת הביטחון (בגימטריא כהן), פנימיות הנצח (כמוזכר כמה פעמים), המאחדת את הנצח עם ההוד, הנקראים שניהם (באיוב לח,לו) "בטוחות(-חכמה")– ביטחון פעיל בנצח וביטחון סביל בהוד (הגם שכמובן לפי הפשט ה-ב' היא ב' השימוש וטוחות הן הכליות, שגם הן המקבילות בגוף לנצח והוד).
בהקדמת תיקוני הזוהר נאמר כי נביאים וחוזים מקבילים (בהתאמה) לנצח והוד. משה (שעומד כנגד הנצח באושפיזין) הוא אבי הנביאים ולעומתו אהרן – הגם שגם הוא נמנה בנביאים, וכן רבים מן הנביאים כהנים היו – נחשב חוזה שהוא סביל יחסית ומשמש בעיקר מתורגמן למשה. הנצח-שבהוד, משה שבאהרן, נכון לייחסו אל נבואת אהרן שקדמה לנבואת משה, כפי שנאמר לעלי הכהן (שמואל-א ב,כז) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, ושם קבל אהרן את נבואתו (הפעילה) ללכת ולהביא את משה. זהו שורש משה שגנוז בתוך אהרן אחיו הבכור, ועל כן כדברי חכמים שקולים הם זה כזה, מן הכתוב "הוא אהרן ומשה… הוא משה ואהרן"
לכאן שייך גם שמואל הנביא השקול כמשה ואהרן (שגם הוא במידה מסוימת רבן של נביאים, כי עד לימיו "אין חזון נפרץ" ככתוב), ומכאן הקשר של מידה זו למלכות, כי שמואל הוא המושח שני מלכים (שהם עצמם מכוונים כנגד משה ואהרן, ואכמ"ל).
מח. ליום ל"ג בעומר, י"ח אייר.
ביום הזה המיוחד, הוד בהוד, נדבר על התמימות שבתמימות. כדברי רש"י ז"ל על "תמים תהיה": "התהלך עמו בתמימות, ואל תחקור אחר עתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו". נראה שאהרן נתברר על מידה זו בשעה שמתו בניו, נדב ואביהוא – "וידום אהרן" – וכאן הוא מגיע לתכלית עניינו.
ידוע שימי הספירה הם זמן תיקון המידות על ידי התכללותן זו בזו (בניגוד לשבעת מלכי אדום ש"לפני מלוך מלך" בקדושה, שהם דוגמה למידות של תוהו שאינם 'נשואות' כלומר לא מרוככות ומכילות אלא מתעצמות-לתוך-עצמן עד ש'מתות' ומתנפצות) – אשר זה יסוד רפואת הגוף והנפש משעבוד מצרים ותיקון הדרך-ארץ לקראת מתן תורה. תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה ולא יכלו להכיל זה את זה, "כולם מתו מפסח ועד עצרת", כי לא ידעו לנצל את סגולת הזמן הזה לתיקון המידות, "והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם" והם חמשת תלמידיו בעלי המשנה ומכללם רבי שמעון.
ואולם נראה שרבי שמעון הוא גם אחד מן התלמידים הראשונים, והוא היחיד בהם שעשה תיקון ומהפך בנפשו, כי מצינו לרשב"י שהיה קשה במידותיו, והיה אומר "ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו", ועוד כיוצא בזה, והיה "בן עלייה" יחיד ומיוחד בעולמו הנבדל ובעמידה של ביקורת מול העולם, ובעקבות סיפור המערה הידוע ירד מרום-מדרגותיו הנבדלות ונתחבר אל העם, ומשם חבורת הזוהר וכל תורת הסוד שעכשיו החלה להתגלות החוצה (וכאשר קורא רשב"י על עצמו "הולך רכיל מגלה סוד"). הנצח הפנימי של משה (שרשב"י נחשב הגלגול העיקרי שלו), נעשה כעת הוד קורן על הפנים ובמובן מסוים שווה לכל נפש, וכפי שנאמר לו לרשב"י "בהאי חיבורא דילך ייפקון ישראל מן גלותא ברחמי". משום כך ישנה סברה שהסתלקות רבי שמעון היא עצמה סיום ותיקון מיתת התלמידים. וכך אומר רשב"י על ה'ראשונים' ש"היו בבחינת "ה' שמעתי שמעך יראתי", ואילו "אנו, בחביבותא תליא מילתא". וכל תורת הסוד היא תורת הגאולה והתשובה וההתכללות ותיקון מידות התוהו.
דברי ר' שמעון (בגיטין סז,א) לתלמידיו: "שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של ר' עקיבא", נדרשים גם על המידות ה'תרומיות' של ר' עקיבא שנכנס לפרדס ויוצא (וחוזר למציאות) בשלום, והם רמוזות (כנ"ל בחסד שבהוד) בזקנו של אהרן (אשר לו ניתנות התרומות) היורד על פי מידותיו. נדב ואביהוא שלא נטלו עצה מן הזקנים ולא זה מזה, הם בבחינת מידות דתוהו, ואילו אלעזר ואתמר בניו הנותרים הם המידות דתיקון. אלעזר (בגימטריא בן אהרן) המכהן תחת אביו, הוא גם שם בנו של רשב"י ותלמידו (אשר בצאתם מן המערה מרפא ר' שמעון את כל אשר שורף בנו בביקורתו). כאשר אהרן נכנס לקודש הקודשים אחת בשנה (כנאמר לו אחרי מות בניו), רואה הוא שם מה שרואה, ומפיק משם כפרה ותשובה ותיקון לכל עוונות בני ישראל הנשלחים לעזאזל על ראש עשו, אל מקורם במדבר התוהו שקדם למלכות דקדושה אשר משם באו ושמה הם שבים ללכת.
מידת ההוד-התמימות היא סוף תיקון המידות הפרטיות (כי היסוד והמלכות הם שני "כוללים" מצד המשפיע ומצד המקבל), וההוד שבהוד חל בשני-שלישי הספירה, בחלוקה של לב טוב (=מ"ט, כשטו"ב הוא נקודה אמצעית של ל"ג) – המידה הכוללת לכל המידות, הדרך הישרה שיבור לו האדם, כמו ששנינו בפרקי אבות (הנקראים בימי הספירה), ואהרן שקיבל בתמימות ובדמימה את כל מה שבא עליו, זכה להיות "עמו ולחלקו" – "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל".
מט. ליום י"ט אייר.
היום, ביסוד שהוד, נכון לדבר על אהרן כמשפיע שפע ברכת טוב למלכות, זו כנסת ישראל, ברכה תמימה ושלמה שהכול בה – ברכת כהנים שנצטווה וניתן בו כוח לברך את עם ישראל באהבה, ברכה שאינה פוסקת ומלווה את העם בכל מקומות מושבותיו, ומברכתו יבורך בית ישראל לעולם. מי חכם וידע להעריך את כוחה של הברכה הזו ו'היכן היינו' אנחנו כולנו בלעדיה!
כל הברכות שבעולם כלולות בברכת כהנים על שלושת פסוקיה וששים אותיותיה, כפי שהראו חכמים במדרשיהם, ומקור הברכה הם שלושת האבות הקדושים אשר נתברכו מפי עליון, ואהרן נשיא הלוי העומד במקום יעקב (כנ"ל בתפארת שבהוד), הוא הנבחר לפָרט ולהעביר את ברכות האבות (המסיימת בשלום, הרומז כידוע ליסוד-יוסף המצטרף לאבות) לבנים (ששים ריבוא כנגד ששים אותיות). ואולם ניתן לומר כי התוספת "ושמו את שמי על בני ישראל" רומזת לרגל רביעי שבמרכבת האבות, היינו דוד, שעניינו מלכות הקרויה שם, כעניין שכתוב "ויעש דוד שם" וכתיב "ועשיתי לך שם", כי אכן זו תכלית הכוונה, שתחול הברכה על כלל ישראל היושב בארצו, ומלכו לפניו וה' בראשו במקדש, כי שם ציוה ה' את הברכה, חיים עד העולם.
שם במשכן, בשמיני למילואים, ה"ראשון לשרות שכינה על ישראל", מצינו לראשונה את אהרן נושא כפיו ומברך את העם, ולא מצינו שם ציווי על הדבר. ואכן יש אומרים כי מלבו הטוב עמד וברכם. והנה סמוך אחר ברכתו נראה כבוד ה' אל העם ותצא אש ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו, אך זו האש (ראו רשב"ם) פגשה בדרכה את נדב ואביהוא שעשו מה שעשו מלבם הנלהב (אולי בהמשך לפעולת אביהם שמלבו), ומאחר שדמם אהרן וקיבל עליו בתמימות (ראה בהוד שבהוד), נקבעה לו זו הברכה בציווי, שמעתה ואילך ייכנס כל חשק לבו הטוב לתוך מסגרת של מצוה ולנוסח המסוים הזה, באופן שמכיל את כל האהבה האינסופית, ומכל מקום לא יחרוג לשום צד, אלא אך טוב וחסד ורחמים וחיים ושלום, ולא יוסיף עצב עמו. (וה' הטוב יכפר אם דברנו אשר-לא-כדת).
נ. ליום כ' אייר.
במלכות שבהוד נדבר על פטירת אהרן והאספותו אל עמיו בנשיקה, כידוע שהמלכות "רגליה יורדות מות" וקרויה "ארץ", כי "הכל היה מן העפר – "אפילו גלגל חמה" כדברי רז"ל – והכל שב אל העפר", ומשם יקיצו וירננו שוכני עפר, אלה לחיי עולם ואלה, כי "היילודים למות, והמתים להֵחיות".
זכה אהרן וראה בפועל את בנו מולך תחתיו, לבוש בשמונה בגדים ההולמים אותו לגמרי וממלא מקום אביו בשלמות – "תחת אבותיך יהיו בניך, תשיתמו לשרים בכל הארץ" (תהלים מה,יז) – וכבר הזכרנו כי אלעזר עולה בדיוק בן אהרן. ונמצא אם כן שאהרן נאסף לא רק אל אבותיו, אלא גם אל בנו (וזו עצמה בחינת 'נשיקה' המתוארת בגמרא "כשערה הנשחלת מחָלָב" ללא שום תחושת כאב של ניתוק).
אהרן נקבר מול ארץ אדום ככתוב, ויש להניח שהוא נצב מול קליפת אדום, האדמוני החי על חרבו, וממילא מגביר כוח מלכות דקדושה של דוד האדמוני, שידיו חדות וחרוצות לרדות בהם מלכי גויים (כלשון רבותינו) אך גם "יפה עינים – שאינו עושה אלא מדעת סנהדרין" (עיני העדה. וכבר הוזכר (בתפארת שבהוד) שאהרן הוא ראש הסנהדרין).
יום מותו של אהרן, ראש חדש אב (ככתוב בפרשת מסעי, הנקראת בציבור בסמוך לתאריך זה) הוא ה'יארצייט' היחיד בתורה, ומזה יש ללמוד על חשיבותו, הקשורה כמובן גם לחורבן המקדש וביטול כהונה. אך כשם שבחורבן מקדש נולד משיח לאחר ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים, כך מיתת צדיקים מכפרת, וכפי שניתן להרמז מן הכתוב (באותה פרשה, במסעי!) שבמות הכהן הגדול תם פרק הגלות ושבים יושבי ערי המקלט אל ארץ אחוזתם.
ובפרק חלק, כשאוספים רבותינו מקורות מן המקרא ומסברא לתחיית המתים, אהרן הוא המקור הראשון (מבין כעשרים) "שנאמר ואל הלוויים תדבר… כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר… ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. וכי אהרן לעולם קיים?! אלא מלמד שעתיד להֵחיות ובני ישראל נותנים לו תרומה. משמע שאהרן שמת בנשיקה, הוא גם הקרוב ביותר לתחיה (כל צדיק אמת, הטוב לשמים ולבריות ועושה מעשה אהרן, יכול 'להתגלות' כבחינה של אהרן שחזרה לחיים!).