נראה כי הפטרת תולדות – וספר מלאכי כולו – משלימה את הפרשה בכך שמתארת כיצד נראית פנימיות בלי חיצוניות; איך נראה יעקב כאשר הוא מזניח את תחום המעשה – את 'עשו' שבתוכו.
במעבר בין בית ראשון לבית שני, כאשר הנבואה עומדת לפסוק וכתבי הקודש להחתם, התורה שבעל פה עדיין אינה עומדת על בוריה, העולים-השבים לארץ מעטים ודלים וגם המקדש שנבנה, או עומד להיבנות, עלוב מאד לעומת הבית הראשון בתפארתו, עד שהזקנים הזוכרים את הראשון בוכים בראותם את השני – רבים רבים בישראל האומרים או מרגישים כי חסל סדר הפוליטיקה היהודית; נכשלנו בעולם המעשה, חרב הבית וגלינו מארצנו – ואם אמנם נשארה הנקודה היהודית הפנימית והזיכרונות העתיקים, הרי שלמעשה הדברים לא מתממשים. מה כוחנו ומה גבורתנו כנגד העמים הגדולים ותרבות השטח המפוארת שלהם; האם באמת אלוקים צריך ורוצה את עבודתנו המסכנה לעומת כבודו העולה מן הגויים הרבים והגדולים ממזרח שמש ועד מבואו?! "שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צב-אות" (מלאכי ג,יד)! וכדברי רבותינו היו שטענו: "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?!" אולי מוטב שנהיה כמשפחות הארצות, נסגל לנו את דרכי הגויים ואת הצלחותיהם בעולם המעשה וגם את בנותיהם ניקח לנו לנשים. גם אם יהודים אנחנו בלבב פנימה – יש להבחין בין המהות למציאות, והמציאות – מה לעשות – מוצלחת באין ערוך מזו שלנו, וכן הבנות הנכריות מטופחות ומוצלחות מבנותינו הכשרות והצנועות.
וכך נזנח ונתבזה מזבח ה', נתכסה דמעה ונתגאל לחמו, תועבה נעשתה בישראל ובגד יהודה באשת נעוריו, חברתו ואשת בריתו שמכבר, ובעל בת אל נכר (שם ב, יא-טו). ובמקביל, המציאות כולה מתפרקת ונשלחת בה מארה (שם שם ב), רבים המכשפים והמנאפים והעושקים ומטי משפט (שם ג,ה), וגם הכהנים הלויים נבזים ושפלים, כי משחיתים בריתם ונושאים פנים בתורה (שם ב, ט-יא).
על רקע זה בא הנביא ופותח מחדש את נושא בחירת ישראל: אם נתייאש יעקב מחלק המעשה שבתורה ומזניח אותו לטובת עשו החיצוני, הפרגמטי והמנוכר, אם אמנם הפנימיות והחיצוניות אינן כרוכות זה בזה, והמהות אינה מפיקה מציאות קדושה, אם אין כאן בכורה הנוטלת אחריות על שני חלקי ההווייה אלא מתייאשת מחיבורם, הרי חזרנו למצב של שוויון בין יעקב לעשו האחים התאומים, ואולי הגיע הזמן להערכה מחדש בדבר הבחירה; אולי נכון להעדיף את המכובדוּת החיצונית של עשו – שהיה מאז ומתמיד "בן מכבד אב" יותר מיעקב, ומשמש את אביו בבגדי חמודות – על פני הפנימיות נטולת החיצוניות, את הקתדרלות המפוארות של עשו ואת כנסיותיו הנקייות והמסודרות, על פני ה'שטיבלאך' המוזנחים שלא תואר ולא הדר להם, ובכלל, על הצורה הכללית של היהודי המהלך קדורנית בעולם הזה, נדכא ונכאה ולבו בל עמו, ומחלל את השם (- את מלכותו יתברך במציאות, כענין "ויעש דוד שם") בעליבותו ובתלישותו?!
וכאן עולה בפי הנביא זכרון-געגוע לאהרן הכהן אשר "בריתי היתה אתו החיים והשלום… תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". כלומר: מתבקש במצב זה אחד כמו אהרן הכהן, אחיו בכורו ונביאו-ניבו של משה רבנו, הממשיך ומוריד אל השטח את תורת משה היורדת מן השמים. אם משה הוא 'שושבינא דמלכא', נציגו של אור אין סוף, ותביעתו הבלתי מתפשרת לא תמיד מתיישבת במציאות, הרי אהרן 'שושבינא דמטרוניתא', נציג העם, אוהב שלום (הכלי המחזיק ברכה) ורודף שלום, מרבה כלים, מיישם ומיישב את האמת האלוקית למטה בארץ, באופן השווה לכל נפש. ואף הוא לבוש בגדי כבוד ותפארת (לעומת משה שלבוש חלוק לבן) ונושא חן בעיני כל רואיו. משה הוא ה'מופלא שבבית דין' החופף מלמעלה על בית הדין ונותן לו השראה נבואית פנימית, ואילו אהרן "הכהן אשר יהיה בימים ההם" הוא בית הדין עצמו המכריע אל נכון, מתוך דיון משותף כדרך תורה שבעל פה, בכל פרטי המציאות, ומטיל שלום בעולם [וגם כאשר מעניש לעתים ואף הורג, כענין פינחס נכדו המקנא על הברית (שגם הוא רמוז וכלול כאן מתוך קרבת הלשון הבולטת ל"בריתי שלום" שניתנה לו לאחר שקינא על מעשה זמרי שבעל בת אל נכר, ומכאן גם הבינו רבותינו שפינחס זה אליהו מלאך הברית הנזכר בסוף הספר) – מתברר מיד שכל עצמו לכפר בא, לעצור המגפה ולהטיל שלום בין השבטים], והנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד: החיצוניות בקדושה אינה סותרת את הפנימיות אלא מלבישה ומתרגמת אותה ונותנת לה פנים, חן וכבוד!
היחס בין משה ואהרן הוא אפוא מקביל ליחס בין יעקב ועשו; בין מהות ומציאות; בין המוחלט והמעשי ובין הכוח והפועל. ידוע בחכמת האמת ש"משה מלגאו – יעקב מלבר", כלומר דעת-משה היא פנימיות ונשמה לתורה-תפארת יעקב, ואילו אהרן קבור על גבול ארץ אדום-עשו ועומד כנגדו בקדושה להוריד את התורה אל עולם המעשה, ולגלות בה פנים-כהלכה. אף הוא בכור למשה, כמו עשו ליעקב, כי חלק המעשה העולה מתורה שבעל פה דורש יותר יגיעה ומשך זמן, והוא "כפלים לתושיה", כי מכיל בתוכו גם את הכתוב כמובן. כמו כן ידוע שמשה ואהרן לעומת שמאי והלל ("לא איש דברים אנכי" שאמר משה – סופי תבות שמאי. ואילו אהרן ש"הוא יהיה לך לפה" – ראשי תבות הילל (כלי חמדה), האומר "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו', ולדברי האריז"ל הוא גלגול של אהרן), וקבעו הלכה כבית הלל המכילים ושונים דבריהם ודברי בית שמאי].
והנה ניתן לחשוב שאהרן הוא געגוע וזיכרון רחוק שחלף לבלי שוב, כי "אתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה, שחתם ברית הלוי… וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים" (ב,ח-ט), אבל הנה פתאום משתנה האוירה ו"הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון… ומלאך הברית הנה בא… וישב מצרף וטהר את בני לוי… כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה". ובהמשך: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת …אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די… ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ". ועוד: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וחמלתי עליכם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו".
ובין הקטעים המצוטטים – תוכחות ונפילות וספקות: "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים"; "אמרתם שוא עבוד אלקים", ועוד כהנה וכהנה קפיצות מן ההווה העגום ל'הנה הנה משיח בא'. מה בדיוק קורה כאן?
נראים הדברים שמלאכי, הנביא המוכיח, מתדיין כאן בינו לבין עצמו: תוך כדי התוכחה הקשה מבשילה בתוך תוכו ההכרה שבעצם 'אין עם מי לדבר' ועל מי לבוא בטרוניה, ומה שעולה לי מתוך דברי נבואתי שחייב אני, מלאכי, לגייס את עצמי ולהשתלח אל הציבור, לעשות מעשה אהרן, לרדת ממרום נבואתי אל העם ולפנות דרך גאולה לפני ה'; לאסוף את השרידים, יראי ה' המעטים, להפשיל שרוולים ולהתחיל בעבודה הרבה להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
שהרי אמרו חכמים (מגילה טו,א): מלאכי זה עזרא, בין אם נקבל הדברים כפשוטם, בין אם נאמר שמלאכי שורש לעזרא, שחי לכאורה כשניים שלושה דורות אחריו – שהרי שניהם עוסקים בהבדלת נשים נכריות, הנחלת תורת משה וחיזוק המחוייבות למקדש – מכל מקום הנביא האחרון, הסוגר וחותם את מעגל הנבואה ואומר "זכרו תורת משה עבדי", במקום לנוח בסיפוק על זרי הדפנה, מתחיל בעצמו תפקיד חדש, מהלך אחר של חכמה העדיפה מנבואה, אף הוא משנה את הכתב, מפיץ ברבים את התורה שהייתה גנוזה ביד הלויים, מתקן קריאה בתורה ומעמיד תלמידים הרבה, עד שאמרו: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלא שקדמו משה!" וכך הוא, בעזרת נחמיה, מפריש ומטהר את העם מנשים נכריות, מבטל מישראל יצר הרע של עבודה זרה, ופזילה אל הנכריוּת בכלל, וכורת ברית אמנה חדשה למקדש (כמתואר באריכות בנחמיה ט). מכאן ואילך נפתחת דרך המלך ל"ביאה שנייה" ומקדש שני, עד ש"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, ובמקום הזה אתן שלום" (- בחינת אהרן כנ"ל). ואף על פי שלא שרתה שכינה (- בחינת משה) בבית שני, מכל מקום עיקר התורה וזיוה וכבודה והדרה לא נגלו אלא בבית שני, כדאיתא בפרקי היכלות דרבי ישמעאל, וכן קדושה שנייה דווקא קדשה לעתיד לבוא, כי לא הופרה ונתחללה בעבודה זרה, ונתקיימה בישראל [כעניין לוחות אחרונות שנתקיימו דווקא משום שחומרן מעשה ידי אדם וניתנו בצנעא, וכידוע הן שורש לתורה שבעל פה שאין לה סוף].
וכן הגיד לנו רבנו האריז"ל שעזרא הכהן הסופר הוא גלגולו העיקרי של אהרן הכהן, עמוד העבודה. ואף הוא, מלאכי, מסיים דבריו גם בעבודה: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו", ושאלו חכמים (חגיגה ט,ב): היינו צדיק היינו עובד אלקים, היינו רשע היינו לא עבדו? אלא אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד! לדרכנו ניתן לרמז: מלאכי, העולה במספר: מאה ואחד, מקיים בעצמו את מאמרו, ובמקום להסתפק בסגירת מעגל הנבואה במספר עגול, הריהו פותח מסלול חדש אינסופי ומייגע, של חכמת תורה שבעל פה.
[וכך אמרו (בסנהדרין צט,ב) על עמל תורה שבעל פה: "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר, שנאמר נפש עמל עמלה לו, כי אכף (=101) עליו פיהו (=101)", העמל – גם במשמע תסכול – הוא המיוחד לתורה שבעל פה המתפתחת לאינסוף כגלי הים, ומיוצג במספר 101 הפותח את הכול מחדש בכל רגע, וזה טובה ויפיה ותפארתה המיוחדת של חכמת ישראל, בניגוד ליופי הנכרי הקפוא וסגור בתבניותיו].
נסיים בעניין קרוב – בתחילת פרק 'חלק' ישנה אריכות גדולה בגמרא בשאלה "מנין לתחיית המתים מן התורה", וכמה וכמה מקורות והוכחות מובאות שם, (שיש לראותם גם כפנים שונות של תחיית המתים). והלימוד הראשון (משמע הציור הקרוב והפשוט ביותר לתחיה) הוא מהכתוב: "ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר… ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן" – וכי אהרן לעולם קיים, והלא מת עוד לפני שהחל לנהוג מעשר? אלא מלמד שעתיד לחיות ובני ישראל נותנים לו תרומה. בתרגום חפשי: התסריט הראשון והקרוב לחידוש ימינו כקדם הוא שיעמוד איש ציבור, עושה מעשה אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות (ואהוב עליהם) ומקרבן לתורה – יש אפוא להניח כי הוא גלגול והופעה מחדש של אהרן – ונותנים לו ברצון תרומה, וממילא כוח פוליטי מתעצם והולך, עד שבאמצעותו חוזר העניין האלוקי הפנימי, ויורד ומתממש ומצליח בשטח לכבוד ולתפארת, וכולנו כהני (=שליחי) ה' ניקרא לתקן עולם במלכות ש-די-י, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד (למעלה) ושמו (מלכותו למטה) אחד. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.