פרשת ואתחנן נקראת תמיד בשבת נחמו, הראשונה ל"שבע של נחמה" (שהיא כמובן כנגד חסד-אברהם), ונכון לבקש בפרשה עניינים הקשורים לנחמה (ולחסד ואהבה), ובכך, ממילא, לקשור בין הפרשה להפטרה.
הנחמה הכפולה, "נחמו נחמו", רומזת על שתי רמות של נחמה, והדבר הפשוט שעולה על הדעת בקשר לכך, הוא לא רק התנחמות במה שנשאר, בכך שגם לאחר החורבן "הותיר ה' לנו שריד כמעט" ו"לא עשה כלה את שארית יעקב", אלא גם התנחמות מתוך תובנה ש'היה כדאי', שבסופו של חשבון הביא אותנו החורבן למקום טוב או 'נכון' יותר, ונמצא שהיה בגדר "סותר על מנת לבנות במקומו" בניין טוב יותר ויציב יותר (מעשה שנחשב לעניין שבת כ"מלאכת מחשבת", כלומר פעולה קונסטרוקטיבית-יוצרנית), מה שמאפשר לומר בפה מלא, כדברי ישעיה (יב,א) שאכן כך נאמר "ביום ההוא", אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני – נחמה שלמה תוך הודיה על הצרות-עצמן שהומתקו!
יחס דומה-לזה קיים בין "תשובה תתאה", תשובה מיראה בעזיבת החטא מכאן והלאה, המקִלה בעונש או דוחה אותו על ידי שנידונות הזדונות כשגגות, לבין "תשובה עילאה" תשובה מאהבה, המהפכת את הזדונות עצמן לזכויות, תוך כדי כניסה חווייתית-פנימית לתובנה עליונה ובהירות עצומה שלא בא החטא אלא בשביל להביא לעמידה של תשובה שהיא זו המבוקשת, וממנו יתברך יצא כבוש וגזור כל התהליך, ולכן כולו זכות (וממילא גם שמחה יתרה הקשורה, כידוע, לבינה-ובנין-מתחדש).
מה יכול להיות האפקט, או התוצר החיובי של החורבן? לשם תשובה נחזור לפרשת השבוע, ונראה כי הנושא המרכזי בפרשה הוא ביעור עבודה זרה וריחוק ממנה, החל מ"כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה'" (ד,ג), המשך ב"לא ראיתם כל תמונה… פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל… ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש… ונדחת והשתחוית… השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה'… ועשיתם לכם פסל" (טו-כג), ולאחר מכן פרשת "כי תוליד בנים… ונושנתם בארץ ועשיתם פסל" (כה-כח) הנקראת בציבור ביום תשעה באב, ושוב בעשרת הדברות "לא יהיה לך אלהים אחרים… לא תעשה לך פסל", ייחוד ה' בפרשת שמע, ואזהרה מללכת אחרי אלהי העמים שמסביב (ו,א-טו), ושוב אזהרה מחיתון עם הגויים המוביל לעבודה זרה, ומצות שבירת מזבחות וניתוץ מצבות וגידוע אשרות ושרפת פסילים (ז,ב-ה).
והנה גם בהמשך הפטרת "נחמו" מדובר על ביעור עבודה זרה, אפשר לומר אף ליצנותא דעבודה זרה: ואל מי תדמיון א-ל ומה דמות תערכו לו! הפסל נסך חרש וצורף בזהב ירקענו… עץ לא ירקב יבחר, חרש-חכם יבקש לו להכין פסל לא ימוט (ישעיה מ,יט-כ, וכן בהמשך הפרקים ביתר אריכות (וביתר ליצנות) – ראו שם מז,ט-כ). נראה כי העניין הזה מתקשר לנחמה: בעקבות החורבן השתחרר העם סוף סוף מ"יצרא דעבודה זרה" שהיה מרקד בתוכנו כל ימי בית ראשון עד שהחריב הבית! במסכת יומא תארו חכמים באריכות את ביטול היצר הזה מישראל בידי אנשי כנסת הגדולה בראשית ימי בית שני, אך נראה ששורש העניין הזה מתחיל מחורבן הבית הראשון בו שרתה שכינה, ובחטאת מנשה (שבימיו גבר ביותר יצר של עבודה זרה, כפי שלימד מנשה לרב אשי בחלומו בפרק חלק) "הועמד צלם בהיכל", כלומר נהפך להם כביכול המקדש עצמו לבית עבודה זרה, לאמר "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" ככתוב בירמיה, כלומר המקדש עצמו יעמוד לנו גם אם נשחית מעשינו! וכך הלך המקדש והפך ל"עצים ואבנים" – שהוא כנוי קבוע לעבודה זרה, כמו בפרשתנו (ד,כח) "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן" – עד ש"שפך ה' חמתו על עצים ואבנים", ו"בית שרוף נשרף" כביטוי חכמים. שכן דעת לנבון נקל שגם 'בתור בית עבודה זרה' היה המקדש משוכלל ומפואר יותר מכל מקדשות האלילים, ולכן חורבנו ערער לגמרי את האמונה בעבודה זרה, ב"היכל" החמרי כשהוא לעצמו, וכעבור דור או שנים בטל לגמרי היצר הזה ונעלם סופית מישראל (וכפי שבא לביטוי מובהק בקֵרוּב זמן במרדכי אשר "לא יכרע ולא ישתחוה", "כי הגיד להם אשר הוא יהודי", ויהודי מעצם שמו והגדרתו, הוא זה הכופר בעבודה זרה ו"לא שייך" שיאמין בה).
[ואגב כך נאמר דבר על חלקו השני של ספר ישעיה, המתחיל ב"נחמו" בסגנון ואוירה שונים לגמרי מחלקו הראשון, עד שבאו רבים ושונים לומר כי שני ספרים הם משני מחברים בשני זמנים. ובאמת מתמיה שידבר בציבור הנביא בדורו, בימי חזקיה, על תנחומי החורבן שעוד נכונו לו שנים רבות (ועל כן יש סבורים שנאמרו הדברים בשעתם רק ל"לימודיו"-תלמידיו הקרובים (ראו ח,טו), ונגנזו בידם להאמר בציבור לאחר החורבן, בשמו או בשם תלמיד בית מדרשו ששמו כשמו). והנה ברור למדי ההקשר למסופר בפרק לט על ביקור שלוחי מלך בבל אצל חזקיה שקם מחליו, והראם חזקיה את כל אוצרותיו, ובא ישעיה ואמר לו: הנה ימים באים ונישא כל אשר בביתך בבלה ולא יוותר דבר, ומבניך יהיו סריסים בהיכל מלך בבל. ולפני כן (בפרק לח) מסופר על מחלתו של חזקיה שנטה למות וקם מחוליו, ולדברי רבותינו במסכת ברכות הודיעו ישעיה שאיבד שני-עולמות משום שלא עסק בפריה ורביה, כי ראה שיצאו ממנו בנים שאינם הגונים, ואמר לו ישעיה: מה לך לעסוק ב"כבשי דרחמנא", עשה מה שנצטווית! ונשא את בת-ישעיה ונולד מנשה. ניתן לתאר (לאור האמור לעיל) שלאחר אירועי סנחריב, נותר חזקיה חסר כח (עד שאפילו שירה לא יכל לומר!), והרגיש שלא יעצור-כח לעמוד שוב בניסיון דומה (וכבר עשה את שלו, ודי לו ש"שלום ואמת יהיו בימיו" – לט,ח), ולכן קשר קשרים עם בבל, המעצמה העולה. מנשה שגדל באוירה הזו כבר נעשה 'ריאליסט' גמור ושם את כל יהבו על 'ריאל פוליטיק' עם כל ההשלכות התרבותיות והשפעות אלהי נכר, וישעיה הסבא, הרואה לאן מובילה דרכו של הנכד-יקיר, מציץ עליו ואומר לו: בחורצ'יק! סופה של דרכך להחריב את המקדש הזה! אבל אתה-יודע-מה? – טוב שכך! וזו נחמתי, נחמה שלמה! כי כנראה רק כך ישתחרר סוף סוף ישראל מיצר עבודה זרה, ומן התלות-הפנימית בעמי-נכר ואלהיהם! (ומנשה שאינו יכול לעמוד נוכח הדברים והאמת האלה, מחליט פשוט להרוג את הנביא-הסבא, כמתואר במסכת יבמות). לפי כל זה קדמה אמנם הנחמה לחורבן, והיא היא ה"כבשי דרחמנא" שבעבורם באה לעולם נשמת מנשה (שלדעת ר' יהודה יש לו חלק לעולם הבא, ודורשי רשומות מצאו לכך רמז בפסוק "לי מנשה" – תהלים ס)].
הזכרנו למעלה כי שבת ראשונה משבע-של-נחמה היא שבת החסד והאהבה, ואכן נראה שחומר איסור עבודה זרה אינו פגם ביראת ה', אלא פגם באהבה ובדבקות בה', וככתוב בפרשה לענין בעל פעור, וכן בהמשך "…השמש והירח… חלק ה' לכל העמים… ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה", ובדיבר הראשון: אנכי ה' אלקיך… לא יהיה לך אלהים אחרים על פני… כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא… ועושה חסד לאלפים לאוהבי, ובסוף הפרשה: לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם… כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם… כי ה' אלקיך… האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו. ואברהם אבינו הראשון האוהב הגדול, ראש המאמינים והנאמנים, מתחיל את דרכו בשבירת צלמים (הקרויים "יראות" זרות, בעוד שהאהבה מתבטאת בבחירה חפשית ובשחרור ממיצרי-מצרים ומכפיפות ליראותיה-אלהיה). כגודל האהבה גודל הקנאה, והיא עלולה להחריב את בית-האהבה, ואולם אם מיניה-וביה בטל כליל יצר עבודה זרה, מיד חוזרת האהבה ביתר תוקף, וכפי שנרמז במה שנמצאו הכרובים באותה שעה מעורים זה בזה לבלי-הפרד.
ומכאן נבוא לנחמה על חורבן שני שאירע מפני שנאת חנם. ניתן לומר ששנאת חנם היא דילטוריא ולשון הרע ופירוד שישנם גם בצדיקים הנקיים משלש עברות שעליהם חרב בית ראשון, וכבר אמרו במסכת ערכין שלשון הרע שקול כנגד שלושת העברות [והוא כנגד דוד, "רגל רביעי שבמרכבה", שעל דורו אמרו שאף כי היו צדיקים, יוצאים למלחמה ונופלין מפני הדילטוריא (הכוונה כנראה לשאול שהוסת כנגד דוד)], וקרוב לכך ונובע מכך עוון חילול השם החמור מן הכול. בהתקשר אל הפרשה, ניתן לומר שפסוק הייחוד "שמע ישראל" המדבר בייחוד ה', אבל רומז גם ל"ישראל…אחד", וככתוב בפסוק שלעומתו בתפלין-דמרי-עלמא "מי כעמך ישראל גוי אחד" – הוא התיקון והניחומים לשנאת חנם ולחורבן שני שחרב בעטיה, ונאמר על דרך שאמרנו בראשון, שמן החורבן השני גופו מתחיל להתברר שישראל גוי אחד מעצם-עצמו, ושום פיזור גיאוגרפי לאורך אלפי שנים לא יוכל לעובדה הניצחת הזאת, ושכל-שנאה היא אכן "חנם" כי אינה מובילה לשום מקום ואינה פותרת שום בעיה, אבל אין לך אהבה (בגימטריא אחד) שהיא חנם, כי בכוחה לאחד הכל ולייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בייחודא שלים, והיא נחמתנו בגלותנו, ומכוחה גאולתנו ופדות נפשנו, במהרה בימינו אמן.
אנא עוררה אהבתך הישנה, אשר אהבת לעדת-מי-מנה, בכל כינויי אחוה ורעות מכוּנה.