ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו – והנה ה' נצב עליו וגו'
על מי ניצב ה', על הסולם (כדעת רמב"ם במו"נ א,טו) או על יעקב (כנראה מרס"ג)? רבי יוסף בכור שור הביא את שני הפירושים ולא הכריע. מתבקש על-כן לקיים שניהם על ידי שנפרש "ויחלום והנה" – כמו ו'הנו', 'והנה הוא' – יעקב ראה את עצמו בתבנית סולם שמתרוצצים בו מלאכים! [ובעצם אין זה רחוק מדברי חז"ל שעלו המלאכים לראות צורתו העליונה החקוקה בכיסא הכבוד וירדו לראות צורתו של מטה. נמצא יעקב הבריח התיכון שמלאכים מהלכים-מטיילים ועוסקים בו].
והרמז המובהק: יעקב עולה מלאך מלאך! (וגם אם ריבוי מלאכים ראה, שורשם שניים רק מתפצלים והולכים, וכעניין מחנה מיכאל וכו') – מלאך עולה בתוכו או מושכו כלפי מעלה, ומלאך יורד ומושך כלפי מטה. ומיד עולים על הדעת שני יצרים הנתונים באדם, שהם שני מלאכים: יצר טוב, המחבר ומדבק למעלה, אל דרך אבותיו, ומכוחם אל אביו הראשון שבשמיים, ויצר רע המפנה כלפי מטה ('מלרע'; 'ארעא'), אל עפר הארץ, המפורָר ונפרד לכאורה, מחמת הריחוק, ממקורו; אל עולם העשייה, עולמו של עשו שפירש מדרך אבותיו ויצא לתרבות רעה. נמצא אם כן שתנועת המלאכים כאן דומה מאד להתרוצצות שבקרבה של רבקה בתחילת הפרשה הקודמת.
כי הנה גם בתוך יעקב, שנכנס תחת עשו, מתרוצצים שני הכוחות-המלאכים הללו בקדושה, וקשה להכריע אם המעְלָה עיקר, הצדיק, הטוב, חלק יעקב המקורי היושב ועוסק בתורת האוהל – או המָּטָה, המעשה והמצוות עיקר, להשיב לברר ולהעלות מן הארץ ניצוצות קדושים.
והרי הוא כעת בצומת שבין באר שבע, מקום התכללות אבותיו אברהם ויצחק, לבין חרן ("חרון אף של מקום") עיר נחור, מטה שאין מטה הימנו, והשאלה באיזו מידה ייכנס וירד שמה 'בשתי רגליו' ולכתחילה, ובאיזו מידה יהיה מסויג בהליכותיו וישמור על פרופיל נמוך, כאשר ראשו ורובו מאחוריו, בנקודת מוצאו-בקודש.
וכמובן קשורה לכל זאת השאלה מה טיבה של האשה שייקח – כזו הקרובה לטבע יעקב-איש-תם, או לטבע עשו האדמוני – ובקדושה, דוד האדמוני עם יפה עיניים, ששופך דמים רק על פי תורה – מדעת סנהדרין עיני העדה. [ייתכן שגם לאה המיועדת לעשו אדמונית, רק עיניה רכות – טובות ויפות כעיני דוד, ובזה מסתמא מעולה היא על רחל שכולה יפה. ואמרו חז"ל "כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה". נראה שהכוונה לעין טובה וראיית טוב באחרים, מתוך שפלות עצמית, שהיא פנימיות המלכות ותכונת דוד השפל בעיניו, כי כן כתוב באליאב אחיו הבכור שהוצג תחילה לפני שמואל "אל תבט אל מראהו… כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב", ואיך זה שמיד אחר כך נבחר דוד "יפה עינים וטוב רואי"?! – צריך לפרש שהאדם 'הרואה לעיניים' מסתכל על המכלול ומחשב איך נראה האיש או האישה בעיני אחרים, ואילו ה' רואה ללבב, דרך העינים שלך (שחוטיהן תלויות בלב כדברי רבותינו), כלומר איך אתה רואה את האחרים ומה בלבך עליהם].
וניתן גם לתאר, על דרך רז"ל, את הצומת שבו נמצא יעקב כמקום המקדש, שבו גופו שוכב, ומצוי בין ראשו שבבית אל ורגליו שבבאר שבע. לפי זה יתהפך המיצוע; באר שבע שבנחלת יהודה תסמל את המציאות הארצית, ואילו בית אל שבנחלת יוסף את המוחין-השמיים, ואגב כך עולה לנו כי המקום שבו פגע ושכב הוא מקומם של שם ועבר, שבו שהה שיהוי של זמן בין באר שבע לחרן, י"ד שנים שבהן לא ישן, רק בסופן ישן והקיץ משנתו-ממשנתו והלך לקיים מצות אביו.
והנה ה' נצב עליו – ניצב ומייצב את התרוצצות המלאכים שבקרבו, ומבטיחו ומורהו שאל לו לירא מלירד לעולם העשייה, כי "לא גלו ישראל לבין אומות העולם אלא להוסיף עליהם גרים", לתקן ולברר את עפר הארץ, כי באמת "הכל היה מן העפר" ועיקר שכינה בתחתונים, ו"יש הויה במקום הזה" (בגימטריא 'ישראל'), וכידוע שהקב"ה נקרא 'מקום' על שם שהוא מקומו של עולם (וכפי שנאמר במגילת אסתר, מגילה של גלות שאין בה שם משמות הקודש "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"). הכינוי הזה, מקום, אינו מן השמות שאינם נמחקים כי הוא רומז לעצמות ה' הנושאת הפכים וכוללת הכול, גם את החול הנראה כהיפך הקודש ואת החושך הנראה כהיפך האור, וכך יעקב-ישראל יכול לשאת את שני ההפכים שבקרבו ולייצב-לאחד אותם.
בשכיבתו-שינתו במקום המקדש, בלא מודעות שכרוכה בה גסות רוח, זכה לחוות בתוך עצמו את בחינת המקום, השווה ומשווה ומייצב הכול, ואף הוא קורא למקום המקדש "בית", ומבחינה זו, המיושבת היטב בתוכו, יכול הוא לפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה ללא פחד, כי בכל מקום שהולך 'ביתו' עמו. [ואם נוסיף גם את המעלה ומטה שבסולם, הרי לנו ששת הקצוות של כל גשם, ששת הכיוונים של המקום. ובדוק ותמצא שהמילה "מקום" נזכרת שש פעמים בפרשה. מקום גם עולה בגימטריא שש פעמים א-ל, השם שנקרא בו יעקב].
נוכל אף לומר ששני ההפכים הללו 'נישאים' זה לזה ותלויים זה בזה, וככל שיעקב מתעצם במידתו-מקורו, יכול ורשאי הוא לפרוץ ולצאת הרחק החוצה, לעולמו של עשו, ומובטח לו שישוב אל מקורו, "אל האדמה הזאת", ולא ילך שם לאיבוד. ובעצם שני ההפכים קיימים בעת ובעונה אחת, אלא שבמודעותו הוא יעקב (ואשתו רחל), ובלא מודע הוא 'פוגע' במקום (ומזדמנת לו לאה); במודע – "תהי צדיק ואל תהי רשע", שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה, ואז, כשנופל ונכשל מתוך חוסר מודעות, יוכל לשוב באמת ולברר הכול לזכות, כי יש ה' גם במקום המכשול. ורמז מופלא: אכן יש ה' במקום הזה עולה בדיוק ואנכי לא ידעתי! – כמידת חוסר המודעות העצמית, ניתן מקום לשם ה' לפעום ולפעול בתוכו.
אפשר לסכם ולומר שמידת התפארת, האמת-ליעקב, היא היכולת לכלול את כל הגוונים, ולקפוץ בגמישות בכל רגע ממידה למידה בלא קיבעון אך גם בלא שינוי, מעין דוגמא של מעלה – "אני ה' לא שניתי", והיא היא יציבותו מאת ה' הניצב עליו תדיר. ברצונו הריהו רך כקנה ורפוי, וברצונו הריהו גולל לבדו את האבן הכבדה מעל פי הבאר כחולץ פקק מבקבוק. על כך אמר הפייטן (בהושענות): "ייחד לב וגל אבן". כלומר בניגוד לעשו ששריריו מתוחים תמיד (משום כך פעמים שמכזיבים דווקא בשעה שזקוק להם) יעקב יודע גם להרפות, ורק בשעת ובמקום הצורך מרַכֵּז ומאמץ את כוחותיו בנקודה אחת ומבצע כל משימה על צד היותר טוב. האיזון והגמישות הללו המשמרות כוחות (כידוע שיעקב הוא איש תם שומר הברית בתכלית שלא ראה קרי מימיו) היא סוד הבריאות המושלמת, עד שאמרו "יעקב אבינו לא מת".
כעניין זה בדיוק מסופר בגמרא על ר' יוחנן – עליו אמרו שיופיו מעין של יעקב אבינו – שהיה הולך לכל מקום כשהוא נסמך על שניים מתלמידיו, ופעם כשירד עמם למרחץ נשברו המדרגות תחתיהם וכמעט נפלו לאש הלוהטת למטה, אז הפעיל ר' יוחנן את כוחו והצליח להעלות את עצמו ואת שני תלמידיו. וכששאלוהו: מאחר שכזה גיבור אתה מה צורך לך בסמיכה מתמדת? ענה: אם (לא) כן, מה אניח לעת זקנה?!
ושורש העניין במקרא, בדוד המלך עליו השלום [שגם "הוא הקטן" כיעקב אשר "קטון הוא", ונעשה בכור ככתוב בו "אף אני בכור אתנהו", ואף הוא אדמוני כעשו, ולבו חלל בקרבו כיעקב שהרגו ליצר הרע בתענית כמו שאמרו רז"ל, וכן מצינו בו לבדו שרשאי הוא לשבת לפני ה' בעזרה (כפי שיעקב שכב במקום המקדש), כי העניין האלקי מיושב אצלו לגמרי, עד שאמרו גם בו "דוד מלך ישראל חי וקיים" ולא מת], שלדעת רבותינו הוא הוא עדינו העצני הנמנה בראש הגיבורים, וקרוי כן על שם שבשעה שיושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. יעקב ודוד הם כידוע הרגל השלישית והרביעית במרכבת הקדושה, שכל אחת מהן יכולה להעמיד את המרכבה, אך מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד – ייחוד תפארת ומלכות – לבסס עליה היטב את האיזון הקדוש הזה – כששניהם גם מאזנים זה את זה, יעקב מתלבש בבגדי עשו, ודוד הוא עשו-דקדושה שקולו קול יעקב.
ובכן, וישא יעקב רגליו כיון שנתבשר בשורה טובה נכנס בשתי רגליו אל תוככי המציאות, ולקח לו את רחל מלאה ואת לאה מרחל, שתי הנשים אשר בנו יחדו את בית ישראל, ואף זכה לשם 'ישראל' מפי שרו של עשו שהודה לו על הברכות, ו"לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא שיהא ישראל – השׂורה ומתמודד חזיתית עם המציאות – עיקר – שהוא חלק בכורה, המעשה הגלוי שהוא העיקר – ויעקב – הפנימי, היושב באהלי תורה – טפל לו". אמנם עדיין לא הגיעה עת למימוש המלכות בפועל עד ימי דוד, ועד ימי משיח בן דוד שעליו נאמר "ירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" ויתקן עולם במלכות ש-ד-י, כי אז ישאו הרים שלום (בגי' עשו) לעם, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
(רוב ככל הגימטריות במאמר זה – וגם עיקרי הדברים – מתורת מורי הר"ר יצחק גינזבורג).