ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים.
לדברי רבותינו, היה זה ביום מותו של אברהם, והנערים, לפי חשבון השנים, היו בני חמש עשרה – הגיל המתאים להיכנס לתלמוד, כפי ששנינו במסכת אבות. כלומר, לבחון ולהפנים מה שקיבל אדם מרבותיו בתוך לבו, 'לעמוד על דעתו' ולגבש לעצמו השקפה על החיים. וכאן נפרדו דרכיהם: יעקב משתתף באבל – שנועד להפנים לשחזר ולגלגל את מורשת הנפטר לצאצאיו – ומבשל נזיד עדשים, מאכל אבלים המסמל כי גלגל הוא החוזר בעולם, ואילו עשו פורש אל השדה באמרו: "פגעה מידת הדין גם בזקן הזה! אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו!", כמו דבק ומקצין במידת יצחק אביו – הזורע בשדה, יוצא לשוח בשדה ואף קורא למקום המקדש "שדה" כדרז"ל – כשהיא מנותקת מערכיו-חסדיו של אברהם, ומרשה לעצמו לצוד ולכבוש את המציאות בכל האמצעים העומדים לרשותו.
מן הסתם יעקב מרגיש בהתנתקותו של עשו ממורשת אברהם הכלולה בתוך יצחק ("בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק"), וממילא באי-יכולתו ואי-רצונו לשאת במשא הבכורה, שכן הבכור הוא כעין אח לאביו ובן לסבו, ומכין לו תחבולה. כך ניתן לפרש את המלים "ויזד יעקב" כעניין "וכי יזיד איש על רעהו", כלומר מבשל עליו מזימה. ה'תבשיל'-תרגיל מצליח היטב ומוכיח את הידוע מכבר: עשו בז לבכורה גם לאחר שאכל ונתיישבה דעתו. אין לו שום עניין להכיל בעצמו את ה'פי-שנים', מורשת אביו עם מורשת סבו, ומעביר בחדווה את המשימה ליעקב המקנא לבכורה ונחלץ לקחת אחריות.
ברם, בתיאור "והוא עיף" האמור בבוא עשו מן השדה, ניתן לשמוע גם עייפות נפשית-פנימית מעבר לעייפות פיזית. אין כאן סיפוק של צייד החוזר הביתה ושללו בידו, אלא תחושה עמומה של חוסר משמעות וחוסר תוחלת שיש בה טעם מיתה ("הנה אנכי הולך למות"). שכן, עם ההתרוקנות מרוח תיקון העולם בצדקה ומשפט שלימד אברהם, נעשה הכול סופי ומוגבל בתוך עצמו-כפי-שהוא, וממילא שומם ומיובש, חסר אופק ואינו מוביל לשום מקום. הכפירה ב'עולם הבא' מוציאה את הטעם והחיות גם מן העולם הזה! כעניין מאמר חכמים: "נתחייב רשע, נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם".
יעקב, שמטבעו יושב אוהלים, נדרש אפוא להיכנס לנעליו של עשו ולקחת אחריות גם על 'עולם הזה'. אם עד כה היה יעקב יותר 'בן אברהם' יושב האוהל, איש הרוח שאינו אחוז בקרקע המציאות, מעתה הוא מתחיל להיות 'איש שטח' המכיר ומבין את המציאות ותעלוליה, והנה עלה בידו יפה ה'ציד' הראשון – ציד הבכורה.
כלפי חוץ לא השתנה דבר: עשו ממשיך להיות איש המעשה המוצלח, הפייטר המפורסם שהכול לפניו למישור ואין גבול לכוחו ולכיבושיו, ואף הוא נושא לו נשים שתיים (מלבד 'תחביבו' לצוד נשים מתחת יד בעליהן, כפי שתארו לנו חז"ל), ואילו יעקב ממשיך להֵראות 'בטלן' יושב אוהלים. ואולם בפנימיות, עשו בתוך-תוכו נעשה יותר ויותר עיף, קשה ומריר, גם 'עייפות החומר' עושה את שלה והציד אינו עולה בידו בנקל כבראשונה, ואילו יעקב מתוך סתר אוהלו עוקב אחר הנעשה בחוץ, 'קורא עיתונים', מתעניין ומתמחה בעולמו של אחיו הגדול.
רק כעבור שנים ארוכות, בהיות האחים בני שישים ושלוש, העסק מתפוצץ. כאשר יצחק – המודע מן הסתם היטב לתעלוליו של עשו בנו, כמו גם לכוחותיו הכבירים בעולם המעשה – מחליט 'לעשות סדר' ולברר מיהו הבכור האמתי, המכיל בתוכו את שני צדדי ההוויה, ולכן גביר לאחיו, מלך-מוליך ונותן כיוון והמשך לבית אברהם. לשם כך הוא יצטרך, ויהיה ראוי, לברכה גם בטל-השמים הרוחני, הנשמתי (השמים עולה בגימטריא נשמה) וגם במשמני-הארץ, הממד הגופני, המעשי.
כאשר שני הממדים בקדושה, הרי הם כמובן הצדיק ובעל התשובה (או: הצדיק והחסיד), ובמישור אחר: תורה (תיאוריה) ומצוות מעשיות, ובתורה עצמה: תורה שבכתב, 'תורה מן השמים', ותורה שבעל-פה, 'תורת הארץ'.
והנה "המעשה הוא העיקר", ולכן עשו הוא הבכור הנגלה, שהרי תכלית הכוונה להוריד וליישם הכול בתוך תוכה של המציאות ופרטיה המורכבים, כמידת תורה שבעל פה, ולהמליך את ה' על הארץ דווקא. וכפי שהיה מראש מקדם, בטרם החטא הקדמון – עיקר שכינה בתחתונים.
גם מבחינת הסיכוי, סביר יותר שאיש המעשה המנוסה, אם יתפוס את עצמו יוכל 'בשעתא חדא ברגעא חדא' להפוך לו לב אחר, להתעדן ולהתייצב על דרך טוב. ו"אפילו הרהר אדם תשובה בלבו הרי זה (מעתה) צדיק גמור", בעוד שאיש הרוח המכונס בפנימיותו יידרש לזמן ממושך בכדי להתנסות ולהתמחות במציאות ולהתמודד עם ריבוי המהמורות שבשטח.
בצדק מצפה אפוא יצחק מעשו בכורו, בעת רצון, שייקח את עצמו בידיים ויַראה כי הוא מסוגל לסגל לעצמו גם את קולו העדין והפנימי של יעקב ש"שם שמים שגור בפיו", ולצרפו לידיו, ידי עשו המוכשרות, [ויש אומרים שאכן כך סיכמו ביניהם יצחק ועשו בפירוש, בכדי שלא יבוא יעקב תחתיו וישנה את קולו לקול עשו…].
ואכן נתמלאו ציפיותיו על הצד היותר-טוב ומופיע לפניו הצירוף המושלם הזה – מטעמים עשויים כהלכה עם ריח גן עדן שהגוף והנשמה נהנים מהם, ואף הוא מברך בלב שלם בטל השמים ומשמני הארץ.
עד מהרה מתברר שאירע הבלתי-יאומן: עשו התמהמה בצידו שלא עולה בידו [ויש מרבותינו אומרים שלבסוף הביא פגר מת…], וכשהוא מופיע, ריח גהינם מופיע עמו, וקולו קול עשו שמימים ימימה, ואילו הצירוף המושלם שקדם ונתברך, יעקב הוא, שלמרבה הפלא הצליח לסגל לעצמו את ידי עשו ואת כשרון הציד המופלא שלו [שבא לידי ביטוי בעצבים החזקים שלו, ואולי גם באינטואיציה שלו שהדריכה אותו שלא לשנות את קולו לקול עשו אלא לשמוע בתמימות בקול אמו בלא לגרוע ובלא להוסיף…], ובצדק גמור טוען הוא "אנכי עשו בכורך" – כלומר אני הוא העשו האמתי! 'יותר עשו מעשו' שהפך לקליפה של עצמו, למצג ריק שאין מאחוריו כלום! בהמשך מתברר גם שלא זהו הציד הראשון שלו, אלא כבר בנערותו צד את אחיו הצייד וזכה בבכורה – וגם ברוך יהיה!
[הערת לוואי: יצחק אוהב את עשו לא רק משום ש"ציד בפיו" – נשמות הגרים שמזרעו שהם ראשי חכמי תורה שבעל פה כרבי מאיר וחבריו, כדברי רבנו האריז"ל – אלא גם משום שרוצה למשכו בעבותות אהבה ולהחזירו למוטב, שכך ראוי בדרך כלל לנהוג במי שסטה מן הדרך. ואולם נתברר שבמקרה זה לא הועיל הדבר לעשו, כי עיקר סטייתו בהיצמדותו לדרך יצחק בלבד, בלא זיקה לדרך אברהם כנ"ל. לעומת זאת אהבת רבקה "בת בתואל הארמי אחות לבן הארמי" ליעקב, בהחלט הועילה לו לסגל לעצמו את הערמה הנדרשת לרמות את הרמאים השולטים במציאות לרע לה].
ואילו עשו הבז בגאוותו לבכורה ולעבודת ה' בכלל ונותר ריקם מכל, עונשו-תקנתו שיעבוד את אחיו – אם אינך רוצה לעבוד את ה' ישירות, תהיה עבד לעבדי ה'!
מן הסתם מתקיים הדבר לא רק באדום המשועבדת ליהודה בבית ראשון, ובמידה מסויימת גם בבית שני, אלא גם בתחושה המלווה את הגויים בכל שנות הגלות, שהיהודים מצליחים איכשהוא להסתדר בכל מצב – לעתים אף טוב יותר מעמי הארץ – ולהיות סמוכים על שולחן המלכויות השולטות לכאורה אך באמת "בונים גשרים ושווקים ומרחצאות והכול לצורך ישראל כדי שיעסקו בתורה", שכשעושים ישראל רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים ובני נכר איכריהם וכורמיהם.
ואולם "כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צוארך" – כאשר תהיה לעשו סיבה טובה להתמרמר על ישראל, שגם הם מזניחים ומתרשלים בעבודת שמיים, פורק עשו את עוּלם מעל צווארו ומלאכתם נעשית על ידי עצמם, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידיהם ככתוב ועבדת את אויביך (כלשון רשב"י בברכות ריש פ"ו).
אכן, בעומק רמוז כאן גם המצב העתידי, בו יתמרמר עשו באמת על מצבו וריקנותו ויחדל מגאוותו, ויעקב יבוא שעירה לשפוט ולתקן את הר עשו, כי תתפשט חכמת התורה באופן שחכמי אדום יכופו ראשם לפניה ברצונם הטוב, ויקוים אז "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו ונותר גם הוא לאלקינו", כי תהיה אז שותפות אמת בין השרידים מבית עשו עם בית יעקב, כאשר הגרים מבני עשו ממונים ומופקדים על חלק העשייה שבתורה (הגדול בכמות ובנפח, ונאות לעשו האומר "יש לי רב") בעוד שבני יעקב, יושבי האוהל באפיים, 'מצוות בטלות' אצלם לגבי עיקר עניינם ועיסוקם במושכלות של תורה ודעת אלקים כוללת ("יש לי כל").
[והן זו היתה כוונת ה' בהקדימו להציע את התורה לבני עשו, שיהיו הם האחראים על חלק המעשה שבתורה, ובסרבם – "זרח משעיר למו", לישראל, שיקחו על עצמם גם את האחריות לחלק הזה].
דעת לנבון נקל שהדברים נוגעים – עם כל ההבדלות – גם לעשו שביעקב, הלא המה השכבה הגבוהה באחינו החילונים הסבורים להקים להם מדינה חילונית-ריאליסטית נוסח עשו החפה מכל זיקה ומנותקת מכל מחוייבות וכפיפות לרוח ישראל סבא. כמדומה שמיום ליום הולך ומתברר כי המערכת החילונית כשהיא-לעצמה עיְיפה, איבדה את דרכה, את בטחונה העצמי ואת תקוותה לגאולה – מה שדורש קודם כול מן הרואים עצמם שומרי אמונים ונושאי מורשת יעקב, לקחת אחריות ולהכין עצמם להנהגה ולא להשאיר לאורך ימים את העולם הזה ביד העושים מעשי עשו – ומאידך לפתוח ולפתח את תורתם באופן שתכבוש באמת את הלב, ותיווצר שותפות אמת בין יעקב-שביעקב ובין עשו-שביעקב, עד שיהיו לאחדים, עץ יוסף הצדיק (בן רחל "אשת יעקב") ועץ יהודה הבעל-תשובה (בן לאה שנועדה לעשו, ולקחה יעקב בתור עשו), "ועבדי דוד מלך עליהם" – כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
והנה כי כן אמנם נטל יעקב את הבכורה, אך בסופו של דבר מקויימת גם מחשבתו של יצחק, ועשו שביעקב הוא הבכור-המלך ככתוב בדוד "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ".