הרי כבר אמרנו שגדול כחו של ר' משה ליב בניגון יותר מאחרים, וכשהוא עובר לפני התיבה, הכל רצין לשמוע אל רינתו ואל תפלתו. כמה מופלאים כל מעשיו של אותו צדיק – כשהוא מתפלל לעצמו ואינו עובר לפני התיבה, אין אדם מרגיש בתפלתו כל עיקר, אלא קונו בלבד ומשרתיו עליון הממונים על תפלות הצדיקים לקבלן ולהביאן לפני כסא כבודו, ושום נברא אחר אינו יודע כחה של תפלה זו שר' משה ליב מתפלל. אפילו יביט אדם בשבע עינים בשעת תפלתו, אין הוא רואה כל מאומה. ומה הוא רואה? רואה את ר' משה ליב שהוא יושב על מקומו הקבוע לו בבית הכנסת, על הספסל שליד התנור במערב העזרה; אינו משמיע קול, אינו מניע שום אבר, רק שפתיו נעות ועיניו כבושות בקרקע כל עת תפלתו, ותו לא מידי. ואולם כשר' משה ליב נעשה שליח צבור ועבר לפני התיבה, מיד הכל מרגישים ורצין ובאין לשמוע את רנוניו ולהתפלל עמו. שקולו של ר' משה ליב ערב ונעימתו מתוקה, מלאים רחמים ותחנונים לפני המקום, ואף כל הקהל עונים לו בקול ובהמית הלב. שתפלותיו של ר' משה ליב מעוררות את כל הלבבות. אפילו אבנים היו, מיד נמוחים, ותפלתו מתמזגת בתפלת כל הצבור ונעשה אחת. תפלה אחת היוצאת מלב אחד – לאביהם שבשמים.
אף על פי שהכל מחבבים את תפלתו כשליח צבור ומבקשין אותו תדיר שירד לפני התיבה, אין ר' משה ליב רגיל אצל התיבה הרבה אלא לפרקים בלבד. בימים שישראל מתעוררין מאליהם לתשובה ולרחמים, או בימי מועד בשעה שהלבבות פתוחים לששון ולשמחה, או בעונה אחרת שישראל זקוקין להתעוררות או ראויים לשמחה ואין ההתעוררות או השמחה באה מאליה, באותה שעה מראה ר' משה ליב אות והגבאים נותנים לו רשות. כיוון שר' משה ליב מתחיל להתפלל, מיד מתרגשים הלבבות ומתמלאים כיסופין והכל טועמים טעם בתפלתם.
רוב תפלותיו של ר' משה ליב שהתפלל כשליח צבור, לא היה להן קבע. שאין אדם יודע מראש אם ר' משה ליב יהיה החזן או איש אחר. אבל, לסליחות שאומרים באשמורת הבוקר ערב יום הדין – 'זכור ברית אברהם ועקדת יצחק', היה קבע. רק ר' משה ליב בלבד היה אומר אותן לפני הצבור. אין חזן אחר עובר לפני התיבה לומר 'זכור ברית', אלא הוא.
מי כעמך ישראל יודעין לרצות את קונם בדין. כיוון שקרב יום הדין, הם משכימין בלילות ובאים לבתי הכנסיות ואומרין סליחות ברעדת הלב ובלב נשבר ונדכה ומתחרטין על עונותיהם מכל השנה ובוכין לפני הקב"ה שיכפר להם עונותיהם. וכשיום הדין בא, לובשין בגדי יום טוב ועושין סעודת חג ומברכין זה לזה ושמחים. שבוטחים באלקיהם שיזכרם לטובה ויכתבם ויחתמם בספרן של צדיקים, לאלתר לחיים טובים.
בוא וראה. כל התפלות שישראל מתפללין בראש השנה, רק כדי להמליך את אלקיהם עליהם ועל כל העולם כולו הם מתפללין. אומרין לפניו מלכיות זכרונות ושופרות, תוקעין ומריעין ותוקעין, וממליכים אותו בכל העולמות. – 'ותמלוך אתה ה' לבדך'! מלך כל הארץ יושב בדין ופוקד כל יצריו – וישראל מעבירין מעל פניהם עצב ודאגה ומסיחים מלבם כל מגור ופחד, ושמחים בדין ושמחים במלכם, שהם ממליכים אותו עליהם היום. לא יום חרטה ותשובה הוא היום הזה להם, – יום חג של הכתרת המלך הוא! ואין כבוד לכסא המשפט ואין כבוד למלך שיושב עליו, שעבדיו יהיו מחטטין היום בעונותיהם ויזכרו במה שחטאו לפני מלכם-שופטם, ופניהם עצבין. כבוד למלך שעבדיו באין לדין מנוקים ומטוהרים, ובוטחים בצדקותם וגם יוצאים זכאים בדין. למען יעלצו לפניו וישמחו במלכם-שופטם ישמח בהם!…
אם תמצי לומר: והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והכל יראין את הדין – אימתי הם מתנקים ומיטהרים מעונותיהם ואימתי הם מתרחצים מכל כתמיהם שדבקו בהם כל השנה? – לפיכך ניתנו להם ימי הרחמים והסליחות קודם שיום הדין בא, שבאותם הימים הם מסירים מעליהם כל חלאה וכל כתם של חטא ועוון ופשע, ומתחרטים עליהם בכל לב וכל עין תיזל כמים דמעה, וטובלים בדמעות ויוצאים מטוהרים להתיצב לפני כסא המשפט, לפני כבודו, בשמחה עצורה ולא בעצבות שפוכה.
ויפים הלילות לסליחות ולהתעוררות לתשובה יותר מן הימים. שדעת האדם צלולה בלילה יותר מביום. הלב ער, הנשמה רועדת וכל האיברים מתחלחלים אתה, ושערי הדמעות פתוחים אז אצל כל אדם. כל ימות השנה אדם טרוד בעסקיו ביום ובלילה. בין כל העסקים האלה גם עסקי שמים, שרץ לבית הכנסת וחוטף שלוש תפלות ביום ואומר תהלים ותחנונים או לומד פרק בתורה, הכל בחטיפה, כדרך כל שאר העסקים – ואין איש יודע איזה עיקר ואיזה טפל. עסקיו שלו או עסקי שמים, – כיוון שבאים ימי אלול, וביותר, ימי הסליחות, הכל רואים שעסקי שמים עיקר ושאר עסקים טפל. שבכל אותם הימים, כל איש ישראל מקצר בעסקיו ומאריך בעסקי שמים. כשהוא עומד בעסקיו אומר: מתי אגמור? וכשהוא עומד בעסקי שמים, הוא אומר: רק עתה החילותי!… וביותר בשעה שאומרים סליחות! חבלי שינה לא יכבלוהו, צינת סתיו לא תעצרהו וחשכת לילה לא תבעתהו. כיוון ששעת הסליחות מגעת – כבר לא נמצא אדם בביתו. כל העזרות בבית הכנסת מלאות אדם, מפה אל פה, ועוד בטרם פתח החזן – כל לב כבר פתוח לרינה ולתפלה. מלא הוא הלב עד אפס מקום וכבר עבר על גדותיו, שבאה הרנה עד הפה והלשון ומפרכסת לצאת רק השפתים חוסמות, – החזן עדיין לא פתח.. החזן פותח – וקול רעם אדיר פורץ בבת אחת מכל הלבבות – לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים! – – – ואין לך כל תיבה ותיבה מכל הפסוקים ומכל הפיוטים, אפילו אין יודעים פירושן, שאין הפה מרגיש בה טעם טוב, ממשמש בה וממשמש וחוזר ומוצצה וקשה עליו פרידתה. ולעולם אין החזן יוצא ידי חובתו כלפי רוב הקהל. אפילו שוהה הרבה וממתין לסיים – כשהוא מתחיל לפזם 'הנשמה לך והגוף פעלך', חוסה על עמלך' – עדיין רוב הקהל רחוקים מן הסיום 'חמש פרסאות', שעומדים עדיין ב'אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים', או רחוקים קצת או קרובים קצת – למה הוא רץ?…
בכל ימי הסליחות כך, קל וחומר לסליחות של ערב ראש השנה. שסליחות אלה מרובות מן הסליחות של שאר הימים והן אחרונות לפני יום הדין. מי לא נפחד בלילה הזה, שאז הכל מתאמצין ומתעצמין וממזגין כל נפשותיהם עם דברי התחנונים היוצאים מפיהם ונשמותיהן של ישראל טובלות בדמעות עיניהן שיוצאות הן על כל צעקה ועל כל שוועה שהם משמיעים בתחנוניהם והדמעות האלה עולות לשמים ומרצות וחוזרות אל הנפשות ומקרבות אותן לאביהם שבשמים – 'זכור ברית אברהם ועקדת יצחק והשב שבות אהלי יעקב והושיענו למען שמך' – – – 'דורש דמים דין דיננו, והשב שבעתים אל חיק מענינו, חנם נמכרנו ולא בכסף פדנו, זקוף מקדשך השמם לעינינו – והשב שבות אהלי יעקב, והושיענו למען שמך'! – – – – –
אין לך כימי ניסן וכימי תשרי, שהיום והלילה שווין כמו בארץ ישראל. משעת חצות הלילה ועד שעת הנץ החמה – שש שעות שלמות. כיוון שפשט המנהג לגמור את הסליחות של 'זכור ברית' עם עלות השחר, כדי שיהא שהות לטבול קודם התפלה ולהתפלל עם הנץ החמה – די לו לצבור שיהא מתחיל לומר סליחות שתי שעות קודם עלות השחר, או שתי שעות ומחצה, וגומרן בשעתו. אתה מוצא בכל עיירות ישראל, ששעה זו, כלומר, שעתים או שעתים ומחצה קודם עלות השחר, לא קודם לכן ולא לאחר מכן, קבועה להם להתחיל לומר סליחות בליל 'זכור ברית'. ואולם בעירו של ר' משה ליב, אינו כן, אלא שאינן עוברות שתי שעות אחר חצות הלילה, וכבר גמר שמש הכנסת לסובב על כל בתי ישראל, שהקיש בפטיש של עץ על תריסי חלונותיהם אחת עשרה נקישות, נקישה ראשונה ונקישה אחרונה ארוכות, ותשע שבאמצע – חטופות. כדי להזכיר את קול השופר, תקיעה תרועה תקיעה. שאין תוקעין בשופר בערב ראש השנה בשביל לעשות היכר בין תקיעות רשות שתוקעין בכל חדש אלול ובין תקיעות מצוה שתוקעין בראש השנה. השומע קול נקישותיו של השמש שמקיש בפטישו ושומע גם את קול קריאתו, קול ערב, קול מרעיד עצמות. שהוא קורא בחוץ לאמור: – 'ישראל קדושים, עורו נא, התעוררו נא, התיצבו נא, וקומו לעבודת הבורא!' – אפילו נרדם רק לפני זמן מועט, אינו יכול להישאר על משכבו עוד, אלא מתגבר כארי וקם ורץ לבית הכנסת או פונה לשאר עסקי שמים. והרי אמרנו שבעירו של ר' משה ליב, כבר גמר השמש את מלאכתו שתי שעות אחר חצות הלילה, ולא הספיק השמש לחזור לבית הכנסת להניח שם פטישו, וכבר נתמלאו כל העזרות אנשים ונשים וטף שקמו לעבודת הבורא ובאו לבית הכנסת לומר סליחות. איש אחד מכל הקהל לא נפקד בשעה הזו.
ולמה הקדימו כל כך? שפעמים שר' משה ליב מקדים לבוא ופעמים שהוא מאחר ואין איש יודע מראש אם היום הוא יקדים או יאחר. אפילו הוא מקדים ומתחיל בשעה שתים אחר חצות, אין הוא מספיק לכלות את כל תחנוניו לפני המקום, הסדורים לו בסליחותיו, ואין כל הקהל מספיק לשבוע מנועם תפלותיו, וכבר האיר השחר שבמזרח. כל שכן אם הוא מאחר, ודאי שאינו מספיק לומר את הכל. כמה וכמה גופי תחינה נשמטים אז, שאין סיפק לאמרם. תאמר, שאז הם מפסידים? אין מפסידין. שההשתוקקות שישראל קדושים משתוקקין וצמאים להתפלל ולהרבות בתפלה, גדולה היא וחשובה בעיני המקום, יותר ממי שמלא כרסו בתחנונים הרבה עד שמגיע לידי סיום…
הזקנים שבעיר, הם זוכרים את תפלותיו של ר' משה ליב ואת סליחותיו שהאריך בהן הרבה. בימים ההם היה מתחיל בשתי שעות אחר חצות. ואולם האברכים והנערים, אינם יכולים לזכור. שבכל עת זכרונם עיניהם רואות מעשים בכל שנה, שכל הקהל נאסף ובא לבית הכנסת וממתינים לר' משה ליב שעה ארוכה עד שבא. יש שממתינים לו שעה תמימה אחת, ויש שממתינים לו שתי שעות ויש שהוא מאחר לבוא הרבה יותר ואין לדבר קבע משנה אחת לחברתה. שנה אחת היה מעשה והתחיל לומר סליחות קרוב לעלות השחר. סליחות אלה שאמרן אז, לעולם לא יהיו נשכחים! כשנכנס ר' משה ליב לעזרה בשנה ההיא, היו פניו קורנות ועיניו לוהטות באש כזו שכל שהציץ בהן, ידע בנפשו שהציץ בפני מלאך אלקים ונזדעזעו כל אבריו ממורא שמים. וכשפתח ר' משה ליב: יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה!- היה דומה על כל הקהל כאילו שומעים כבר את פעמי המשיח ושם ה' מתגדל ומתקדש בכל העולם כולו. ועדיין נשאר כל העם עומד על רגליו ומאזין תפילתו של ר' משה ליב. כיוון שפתח אחר כך ואמר: לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, מה נתאונן מה נאמר מה נדבר ומה נצטדק, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך, כי ימינך פשוטה לקבל שבים – – – לא בחסד ובמעשים באנו לפניך – כדלים וכרשים דפקנו דלתיך! – – – – – אז הרים ר' משה ליב את קולו וינועו אמות הספים מכל הבית, ולא יכול ר' משה ליב לעצור ברוחו עוד ופרץ בבכי גדול – כדלים וכרשים דפקנו דלתיך – רבונו של עולם – כדלים וכרשים! – – – – – כל העם שהיו שם, אנשם ונשים וטף, געו כולם בבכיה וביללה גדולה שעלתה לשמים. לא ר' משה ליב החזן, ולא העם כולו, לא יכלו שוב להוציא הגה מפיהם עוד מרוב שברון לב ומגודל הבושה – ולנו בושת הפנים – כדלים וכרשים דפקנו דלתיך – ולא יספו לומר עוד כלום. לאחר ששבה רוחם אליהם, סיים ר' משה ליב ואמר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא… לגמרן של הסליחות. ויען כל העם ויאמר: אמן! – והאיר להם בוקרם – – – – –
כך היו סליחותיהם קצרות באותה השנה. תאמר, שקיצרו בשנה ההיא? לא. אלא שהאריכו יותר מתמיד ולא בכל שנה זוכים להתעלות כזו, כמו שזכו באותה שנה.