"עלית למרום שבית שב"י, לקחת מתנות באדם" / רחל קיציס

שיחה עם גרשון בדרך לצדיק, רשב"י – ל"ג בעומר תשע"ה

 

באמצעיתו של אייר, בי"ד ובי"ח בו – שתי הילולות.

חמישה ימים מפרידים ביניהן. זו של רבי מאיר בעל הנס בטבריה וזו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. שניהם גדולי תלמידיו של רבי עקיבא – אבי התורה שבעל פה. זה בתורת הנגלה וזה בתורת הנסתר- שניהם כאחד משלימים את שני מרכיביה של תורת רבם (שנכנס לפרד"ס ויצא בשלום) ,

ושניהם מושכים אל ציונם המוני בית ישראל, עד שהאחרון, רבי שמעון, הגדיל.

אכן פלא הוא איך קהל גדול "והם עמך ונחלתך", מצביע ברגליו יותר לאחרון מלראשון, והרי מבין שניהם התלמיד שקיבל מרבו את הבכורה כממשיך מורשתו הגדולה – מורשת התורה שבעל פה הוא דווקא רבי מאיר ואילו רבי שמעון נראה כ"משנֶה" בחשיבותו.

עומדים שני התלמידים ומחכים לדעת  את מי ימנה רבם לשבת במקומו. רבי שמעון מייחל שמרכיב הסוד שבתורת רבו אותו הוא נושא עימו, יקבל באותו מעמד הכרה רשמית, "גלויה" ומועדפת.

ואומר רבם: ישב רבי מאיר תחילה.

באותה שעה נתכרכמו פניו של רבי שמעון ורבו מפייסו: "דייך שאני ובוראך מכירים כוחך!" (ירושלמי סנהדרין פ"א הלכה ב).

אומרים חסידים: רק בנגלה, במה שרואות עיניים ונקלט באוזניים, קודם ופועל הנגלה, אבל בנסתר – בשכבה התת קרקעית שאינה פשוטה על פני השטח, שם, בקרב חבורה מצומצמת של "אני ואתה ובוראך", פשוט הוא מי הפועל והמפעיל את הכול וברור הוא שהנבחר – הנסתר.

רק שבאותם ימים של התהוות הכלים לגיבושה של תורה שבעל פה כתורת חיים עד ש "חָכמות בחוץ תרונה",  טרם הגיע זמנה של תורת הסוד לרון בחוצות והיא ערוכה ושמורה ליחידים בלבד, אך חלילה מלכפור בה! ווארט חסידי אומר כי "מי שכופר בַּנגלה בּנסתר איכא למיחש (יש לחשוש) שבְּנסתר הוא כופר גם בַּנגלה".

על פי הנאמר בספרי "וזאת הברכה" חי רבי עקיבא 120 שנה. בכך נמנה עם "פנתאון" הגדולים שראשון לכולם משה, שהשלימו בחייהם 120 שנות אדם. בדומה למשה אף אצל רבי עקיבא מתקיימת חלוקת 120 השנים בהן חי לשלושה חלקים שווים: 40 ראשונות והוא בּוּר, 40 שניות והוא תלמיד השותה מבארה של תורה ו40 אחרונות והוא מעיין – פרנס של ישראל, אבי התורה שבע"פ (הבעש"ט על הפסוק במשלי "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, יפוצו מעינותיך חוצה": אלה שלוש תקופות בהתפתחות כל אדם).

המשותף לכולם שהיוו צומת מרכזית בתולדות הרוח של עם ישראל ובהשתלשלות מסירת התורה.

הוא חי בתקופת מרד בר כוכבא 132 – 135 לספירה. (ידועה התייחסותו לבר כוזיבא אותו כינה "בר כוכבא" ע"ש הפסוק "דרך כוכב מיעקב" מתוך מתן אמון בו כמשיח עד שהכזיב). על פי חשבון זה הוא נולד בערך בשנת 15 לספירה וחי את 55 שנותיו הראשונות בשלהי תקופת בית המקדש השני (שחרב בשנת 70 לספירה). בפרק זמן זה של תקופת מרד בר כוכבא מתו 24000 תלמידי רבי עקיבא, באותה תקופת שנה – במחצית אייר מסתלקים כמה עשרות שנים לאחר מכן גם שני המאורות הגדולים שבתלמידיו – ר' מאיר ור' שמעון ושניהם שלובי זרוע תמיד; סתם משנה – רבי מאיר, סתם רבי שמעון – רבי שמעון בר יוחאי.

רבי שמעון תלמידו חי במאה השנייה ונפטר בשלהי אותה מאה. (רבי יוחנן תלמידו של ר"ש חי בין 180 ל 280 לספירה, נמנה כבר עם האמוראים).

המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" מתייחס לסיפור התמוה המובא בגמרא מנחות כ"ט ע"ב אודות מצוקתו של משה כשנקלע לבקשתו ל"סוף כמה דורות" לבית מדרשו של רבי עקיבא ואינו מבין את התורה הנלמדת שם, הוא תוהה אם זו אותה תורה שהוריד לישראל בסיני ורק כששומע כיצד התנא תולה את מסקנתו ובניינו על "הלכה למשה מסיני" נחה דעתו.

המהר"ל שם מציג את תורה שבכתב ותורה שבעל פה כשני מודלים שונים ומשלימים זה את זה.

משה הוא אבי התורה שבכתב שבתוכה הכול גלום. הוא מכיר את התורה "מבפנים". בתוכו מוצפנת כל תורת ה' תמימה (כללותיה, דקדוקיה, פרטותיה), אך דרכים לפענח את צפונותיה במלים שבעל פה טרם נסללות. עתידות הן להיכבש ככל שיתעורר הצורך להוציא לפועל את תוכה של תורה – לברה מאירת עיניים. כל המסקנות מונחות כבר בצופן של משה עם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכול נאמר לו בסיני, אבל הדיון, המשא ומתן אל אותן מסקנות, בירורם של  דברים, אינו נצרך אצל מי שהוא הבירור בעצמו, האספקלריה המאירה בעצמה. (יתרו אינו תופס יכולת זו של משה לפסוק משפטי ה' אמת צדקו יחדיו היוצאים צרופים ישירות מפיו, אצל יתרו נראה כמתחייב בפשטות הצורך האנושי בפלפולים משפטיים העשויים להחיש נבילתו של אדם…), מאותה סיבה משה אינו מחזיר דרך בירור ופלפול הלכות שנתעלמו ממנו כי משה אינו "מברר הלכה", משה הוא ההלכה המבוררת, המאירה ועומדת בזַכּות עצמה.

רבי עקיבא הוא אבי תורה שבעל פה, "וכולהו אליבא דרבי עקיבא".  הוא ה"בנקאי" הגדול של תורת משה, היכול לסוף כמה דורות לקבוע דרכים להגיע אל "ארצה" של תורה שבכתב ה"ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים", אל אותה אמת שמשה נתון בתוכה דרך תורה שבעל פה שהיא – "מערכת כבישים" שהוא כובש אליה.

מבחינתו של רבי שמעון דווקא הוא מהווה תמצית רבו.

מצאנוהו במסכת גיטין אומר לתלמידיו: "שנו 'מידותיי' שמידותי הן תרומות מתרומות ממידות רבי עקיבא". ("מידה" – מילה שהיוונית יצרה ממנה את המושג "מתודה" – שיטת לימוד, כשם ש"תורה" הפכה ביוונית ל"תאוריה". כך בשם רבי ישראל סלנטר).

ואותה תמצית ביטויה הוא בדרישתו אחר "טעמא דקרא" – לא מההיבט החיצוני שעניינו לתור אחרי טעם הדברים אלא מההיבט הפנימי: לראות בטעם את העיקר.

הדבר המהותי לדידו אינו נעוץ במעשה החיצוני אלא בכוונה הפנימית המחוללת אותו. לא בכדי פוטר רבי שמעון את העושה מלאכה בשבת ללא כוונה.

באותו ויכוח מפורסם אודות מפעלי הבנייה של הרומאים בארץ, (נשים לב למקור הסיפור: בבלי מסכת שבת ו"צדיק איקרי שבת" בפרק "במה מדליקין" דף ל"ג !!! – רמז ברור לרבי שמעון "שלנו"), מייצגים החכמים שלוש עמדות. רבי יהודה משבח, רבי יוסי שותק ורבי שמעון מגנה בטענה שכל מה שעשו הרומאים מונעת מתוך כוונות אנוכיות ושליליות. "לא עשו אלא לטובת עצמם, בנו שווקים כדי להעמיד בהם זונות, בנו מרחצאות כדי לעדן את בשרם וכו'". כוונתם הרעה של הרומאים, אומר רבי שמעון, שמה לאל את כל מפעלי הפיתוח שלהם, מועילים ככל שייראו.

תפיסה רדיקלית זו המחפשת וחושפת אחר הכוונה הנסתרת שמאחורי התופעות בלי התחשבות בתועלתן, עולה לו במחיר של בריחה למערה (כפי הנראה, זו שבפקיעין) ביחד עם  בנו רבי אליעזר, כדי למלט את עצמו מפני הרומאים מבקשי נפשו. במערה זו שוהים השניים בתנאים קשים במשך שתים עשרה שנים ועוד שנה אחת, אך שכרה היה הרבה מאד בבחינת "מה רב טובך אשר צפנת ליראך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם".

כי שם הרחק מעין רואה, בהיחבא, בחיים של נס מתמשך, בהיותו נסתר ושרוי בחושך, מתגלה לו (על פי המסורת) זוהר הסוד. לומד רבי שמעון הוא ובנו בסתר המערה את תורת הנסתר, כאומרים לו: הישמר והשקט – שקוט על שמריך, הכבד ושב במערתך, טרם הגיע זמנך להיגלות.

לסוף 12 שנה יצאו אך כשהתברר להם שיצאו מוקדם מידיי חזרו לשנה נוספת.

 

תחנות בהשתלשלות התורה מנגלה לנסתר ולהחלתה בתוך המציאות

מי הם אותם העומדים בצמתים ומורידים איש שביו בידו, מן העליונים למטה?

מהו ה"שיר החדש" של התורה המתנגן מעתה? אילו כלים מתקדמים הוא פותח לקראת תיקונו של עולם?

נמצא שכולם – נוטריקון שמם הוא שב"י. כמשה "עלו למרומים" לשבות שבי במאבק איתנים, לקחתו ולתיתו "מתנה" לישראל – לאדם.

• משה רבינו מוריד לארץ את התורה שבכתב מהעליונים לתחתונים, ממקום הודה בו הייתה "מונחת לפניו" "חמדה גנוזה", "שעשועים יום יום", נסתרת במשך תתקע"ד שנים – 26 דורות.

כנאמר בתהילים ס"ח: "עלית למרום שבית שבי, לקחת מתנות באדם".

בפסוק זה שלושה תיאורים של דרך קבלת התורה מן השמים לשם נתינתה בארץ *.

"שבית שבי" – באקט מלחמתי, תוך מאבק מסוכן הדורש "הגנות" עם המלאכים הרואים עצמם בעלי המונופול על חמדת ה' הגנוזה עימהם ועל הודו הנתון בשמים, ונטילתה בכוח הניצוח, בגבורה, בעורמה, בהתנצחות מול טענותיהם הקשות עד להשתקתם.

"לקחת" – הרי זו קנייה, העברה מסודרת מהמוכר לקונה דרך משא ומתן.

"מתנות" – בנתינה שאינה מותנית מהאחד לזולתו, באהבה שאינה תלויה בדבר, בחינם ובחסד.

 

• רשב"י – (דילגנו על רבי עקיבא שנכנס ובא לתוך "חדריו של המלך" והיא היחיד שיצא ממנו בשלום. כאמור לעיל רואה רשב"י את עצמו כנושא עימו את תמצית תורתו)

רבי שמעון בר יוחאי (נוטריקון שמו הוא "שב"י"), מחבר ספר הזוהר.

השפעת הספר שכבר היה עובדה בשטח רחשה אמנם בהצנע במשך דורות בקרב חוגים מצומצמים של מקובלים כמי השילוח ההולכים לאט, כפלג מים מפכה את מימיו לאיטו.

 

• האר"י הקדוש, רבי יצחק בן שלמה לוריא – (ראשי תיבות "שב"י).

האר"י הקדוש פרש את הזוהר ואף יצקו לעולם המעשה ובכך עיצב מחדש של פני היהדות והריטואל הדתי כולו – קבלת שבת, הקידוש, סידור התפילה ועוד. האר"י נפטר במאה ה-16 בשנת של"ב 1572  בצפת. באותה תקופה כבר החלה להאיר קרן אור הסוד  בקרב קהילה שלימה ולא רק בקרב יחידים. בצפת היו אז כ200 רבנים (בן דורו רבי יוסף קארו, מקובל אף הוא ומחבר השולחן ערוך מכונה מר"ן – ראשי תיבות ממאתיים רבנים נסמך). השפעתה של קבלת האר"י צברה תאוצה גדולה ואף גרמה למשבר גדול בקרב חלקים שנחשפו אליה בצורה בלתי מבוקרת (השבתאים) עד שהתנקזה אל מעבדת החסידות וזו נתנה לה קיום והשפעה מווסתת בדרכה שאי אפשר עוד להסיגה לאחור.

 

• החסידות.

מייסד החסידות – הבעש"ט – רבי ישראל בן שרה – (ראשי תיבות שב"י).

החסידות היא ה"מעבדה" שהפכה את קבלת הזוהר והאר"י לנחלת הכלל.

החסידות יצרה כלים להנכיח את תורת הקבלה כתורת חיים. מאז החסידות אומר יהודי בטבעיות גמורה "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… בדחילו ורחימו, לייחדא שם י"ה בו"ה" ומבין את עשיית המצוות במלוא עומק  משמעותן ורוחב הבנתן שהעניקה להן תורת הסוד. מונחים כמו ספירות, שבירה וצמצום, ניצוצות ורשימו וגם הכנעה, המתקה, תיקון כבר חדרו ללשון והם חלק משפת הדיבור ומתפיסת המציאות והוויית החיים.

אופק התורה וקיומה נפרש לנתיב לא ידעו עיט ולא עבר אדם שם קודם לכן. גמרא והלכה הנלמדים בישיבות ובבתי המדרש הוסיפו הודות לה נופך משמעות של סוד וחסידות ופנימיות שלא היו קודם לכן בשיח. פנימיות התורה הפכה לחיפוש פשוט, טבעי ומתבקש אצל כל יהודי עד כי דומה שבלעדיו העיקר חסר מן הספר. וככל שמתרחב החיפוש ומצטברות הבנות העומק רבה השמחה בתורה ואין סופית הרלבנטיות שלה בכל רגע מתחדש. מנהגי האר"י על כל המשתמע מהם נעשו רווחים ותמונת העולם פורצת והולכת ומתרחבת ומעצימה את תחושת הגאולה של העולם ושל המציאות כולה.

כך קרה שמה שהחל כמודל עוצמתי, מיוחד, "אליטיסטי" ,"אוונגרדי", אינטנסיבי, ממוקד ולוקאלי של האר"י וחבורתו בצפת נפרש ונפרץ ללא גבול והשלכתו על העולם – מי ישורנה.

ושמא הגדולה במהפכות שחולל הבעש"ט ותנועת החסידות בכלל הייתה איפשור לגיטימיות וזכות לכל יהודי ("פשוט") להיכנס לאותם "חופים פרטיים" – שהיו קודם נחלתם הבלעדית של חכמי הנסתר להיות קרוב ולדבוק בה' גם בלי מערכת מסננים מייאשת, להיות כאחת יודע את ה' כפשוטו כמשמעו וכמדרשו. פתיחת הזכות ואף החובה לקפוץ לתוך המים העמוקים.

 

בתוך החסידות מתפצלות הדרכים, כל ענף מציב את עצמו במעמד זה של מינוף החסידות לשלב נוסף –

חסידות רוזי'ן ובראשה רבי ישראל בן שלום (ראשי תיבות שב"י),

חסידות חב"ד והאדמו"ר האחרון, התשיעי מהבעש"ט והעשירי מהאר"י.

חסידות ברסלב  – רבות מדובר בה על הזיקה שבין רבי נחמן לרשב"י.

ככלל ראתה החסידות את הצידוק למלחמות שניהלו נגדה מתנגדיה מתוך אותו מבט היסטורי רחב למן מאבק המלאכים במשה; שכן כל שינוי סדר, כל חידוש בעולם שבורא עולם חדש, כל גילוי של אור חדש של "שיר חדש" מזמין ואף "מחייב" התנגדות שתקדם לו, שתבחן ותנקה את הרצון, את היצר הטוב ואת העקשנות המתחייבת לשם מימושו, קבלת "תורה חדשה" ("שאין ישנה ממנה"…) בהכרח שתבוא עם מניעות, מאבקים, ייסורים ומסירות נפש שיחשלו ויקיימו ויקוממו אותה.

• רבי נחמן מברסלב.

בפתיח לספר ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב מופיע מאמר תמוה העוסק בוויכוח בין רשב"י לחכמים (שבת קל"ח): – תנו רבנן, כשנכנסו רבותינו לכרם דיבנה (אחרי החורבן) אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר  (עמוס ח, י"א-י"ב): "הנה ימים באים נאום ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה, ונעו מים עד ים ומצפון עד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". אמר רבי שמעון: (חס ושלום!), שנאמר: (דברים ל"א, כ"א) "כי לא תישכח מפי זרעו". אלא מה אני מקיים "דבר ה'", זו הלכה, זה הקץ (חידוש של גרשון: המקור הנעלם מרש"י להוכיח זאת הוא ספר הזהר שרש"י לא ראה שבו יצאו מהגלות, הוא ספר הקץ), זו הנבואה. ומה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו' – אין הכוונה שלא ימצאו את דבר ה' כי איננו אלא שלא ימצאו משנה ברורה והלכה ברורה במקום אחד. זו הסיבה לשוטטות ולפיזור.

סופי התיבות של "כי לא תישכח מפי זרעו" = יוחא"י, זרעו של יוחאי – רבי שמעון, ו"זרעו" של רבי שמעון – ספר הזוהר שעליו הוא מעיד בעצמו: "בהאי ספרא יפקון ביה מגו גלותא".

רבי שמעון הוא מחזיק מפתח הביטוח לגאולה העתידה.

נראה כי הפתיח לספר ליקוטי מוהר"ן זה בא להציב בתוך השרשרת של מסירת ה"שב"י הנ"ל, את רבי נחמן במקום שלאחר רשב"י, הארי הקדוש, הבעל שם טוב הקדוש ורבי נחמן…

אכן ניתן לראות בו המוריד הגדול של השב"י שבמרומים לתוך נבכי המציאות כולה וכמנכיח את הקץ בכל בשר.

בשולי הדברים:

סימן זה יהיה נקוט בידיך, אומר רבי צבי אלימלך מדינוב בספרו "בני יששכר", שככל שגדל אור הזוהר, ככל שהופך נחלת הכלל, קרובה הגאולה לבוא, שכן מפורש בזוהר ש: "בהאי ספרא איפקון בו מגו גלותא" ול"ג בעומר יוכיח! וחג החנוכה יוכיח!

 

שבית שבי, לקחת, מתנות

חג השבועות הוא מבטא את הפן של הניצוח של משה שלקח תורה שמיימית לאחר מאבק שמימי עם המלאכים "בעלי המונופול". "אורייתא מסטרא דגבורה נפקא" (זוהר ח"א דף מ"ח, ב ועוד). לפיכך שבועות הוא חגו של יצחק אבינו שמידתו גבורה.

חג סוכות מבטא את פן הקנייה. לקנייה נדרשת מידת התפארת שמייצגת את יעקב אבינו. היא  משלבת בתוכה חסד וגבורה למרות שמוכר עצב ולוקח שמח, היא נעשית בהתנהלות מפוקחת ומתוחכמת הדורשת חן ושכל טוב.

חג הפסח, חגו של אברהם אבינו, מבטא את פן החסד המייצג נתינה בלי תמורה מן הצד האחד הדומיננטי לצד האחר המופעל.