אב"א כי טוב / מאת צבי כי טוב

אב"א כי-טוב זכרונו לברכה

 

מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ (משלי כז, כא)

 

הדבר המרתיע ביותר בנסיון לכתוב על אבינו ז"ל הוא החשש שמא יגרר הכותב אחר הערכות שאינן של אמת ומליצות שהנבוב בהן מרובה על הממש. אבא שהיה איש ההבעה הלשונית העשירה ידע היטב שלא להגרר אחר תשפוכת מלים של סתם ולהישאר איש אמת גם בקשטו דברים בציצים ופרחים; מלותיו היפות אף פעם לא היו מלים לתפארת המליצה אלא לְשַׂבֵּר אוזן שומעיו וקוראיו שתהא כרויה לשמוע את האמת הפנימית שמעבר למלים. נראה כי חדלי-מעש וחדלי-לשון כמותנו שזכינו להיות סמוכים על שולחנו ולהיות ניזונים משברירי השפעה שהשפיע עלינו, מבלי שֶׁכְּלֵינוּ אנו יהיו עשויים לקלוט אפס קציהם, שנחטא לו ונחטא לקורא המעוניין אם נגבב מלים מיותרות או בלתי מתאימות ונחטיא את היסוד העיקרי של הדברים.

ראוי אם כן להקדים שמי שהכיר את אבינו ז"ל ורוצה בהשראת-מה מ"הישארות הנפש" המוסיפה ופועלת בעלמא הדין, בין החיים עדנה, שלא ימוד את האיש לפי קנה המידה של מְהַלְלוֹ הנוכחי, אלא של מַהֲלָלוֹ הוא. דהיינו, לפי קנה המידה של אותם הערכים ואותם האישים שהוא הילל בכתביו הרבים שהותיר אחריו לברכה. המעט שאולי ניתן לנו להוסיף הוא מספר פרטים ביאוגרפיים העשויים להבהיר לעצמנו ולמספר ידידים כמה נקודות שיתרמו לאותה השראה מבורכת.

 

בני משפחה של אדם דגול סובלים לעתים קרובות מחוסר רגישות לגדולתו של האיש עמו הם שרויים, "ראיתי בני עלייה והם מועטין" – כשאנו רואים אדם גדול מקרוב בכל שיחו ושיגו וחולשותיו שלכאורה, הרינו ערים יותר לצד המיעוט שבו מאשר להוויתו המיוחדת כבן-עלייה. עתה, לאחר שנסתלק מאיתנו הריהו "משתכח" – נעשה שכיח עמנו – "מן הלב" הזוכר והמשחזר. כאשר הלב גואה על גדותיו בהרגשת גודל האבידה וגודל הכאב מופיע בן העלייה במלוא הדרו, וזכרונו הוא אכן לברכה רבה.

 

טל ילדות

אבא ז"ל נולד בעיר ורשה ביום ג' בניסן ה'תרע"ב לאביו הרה"ח ר' מיכאל מוקוטובסקי ואמו רחל הי"ד. בתקופה זו של ערב מלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת בשנות המלחמה ובעקבותיה, ידעו רבבות יהודי פולין תנאים של מחסור ומצוקה מחד והתעוררות של שאר רוח וטיפוח אידיאלים מאידך.

במשך שנות ילדותו ושחרותו של אבא ז"ל היה בית הוריו שרוי אף הוא במצוקה חומרית קשה ובתנאי סבל ומחלות (מספר אחים ואחיות מתו בילדותם – רובם ממחלת השחפת). אך לא המצוקה והסבל היו הצד הדומיננטי שנחרת בתודעתו של אבא לגבי תקופה זו, אלא השפעת אישיותו המיוחדת של אביו ר' מיכאל ז"ל שהיה אדם שהתנשא מעל ייסורי ההווה, וחי בעולם אידיאי ספוג בתורה ויראת שמים, כאחד מתלמידיו של רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע.

בשנת חייו האחרונה חזר אבינו ז"ל והעלה שוב ושוב זכרונות וקווים לדמותו של אביו, שמהם מצטייר אדם עובד ה' ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ששלח ידו במלאכות שונות להביא טרף לבני ביתו, וכל העת לא זזה ידו מבית מדרשם של אביי ורבא.

כיהודי חסיד אמון על דרכיהם ושיטותיהם של רבי בונם מפשיסחה ותלמידיו היה אדם קשוח באופיו, מבקר קשה על כל זיוף, העמדת פנים ויחסנות נבובה, ובעיקר יצא חוצץ נגד חדשנויות למיניהן שחש כי היה בהן ביטוי, ולו גם קל שבקלים, של רגשי נחיתות כלפי עולמם של זרים. עם כל קשיחותו שהתבטאה בנוקשות חיצונית, היה אדם בעל רגישות יתרה שהעניק, בדרכו שלו, אהבה יתרה ומאמצי חינוך, גידול וטיפוח (תוך גילוי בדקות פסיכולוגית עמוקה) באבא ז"ל – הבן שנותר לפליטה משאר בנים, בצד האחיות הבוגרות הימנו.

בעודו ילד קטן עברה המשפחה לעיירה אופולה שליד לובלין ובה עברו על אבא ז"ל רוב שנות ילדותו – שנות מלחמת העולם הראשונה – עד לגיל אחת עשרה לערך, כשהמשפחה חזרה לוורשה בה קיבל אביו משרה של מלמד דרדקי באחד מתלמודי התורה. אבא ז"ל קיבל תורה ממלמדים שונים בעיירה אופולה ואחר כך בורשה, אך מורו המובהק היה תמיד אביו ר' מיכאל. עמו היה יושב שעות רבות, בעיקר באשמורת הבוקר, על דפי גמרא עם רש"י, תוך הזדקקות מועטה לתוספות. ומרגלא בפומיה של אבא ז"ל (שנהג רוב ימיו לעסוק בדף היומי) שעיקר קניינו בש"ס נרכש באותן שנות ילדות בתלמודו עם אביו אשר עודדהו במיוחד לגלות עצמאות במחשבה ולעכל דברים בכוחות עצמו כבר בגיל צעיר למדי.

הדמיון המפותח שניחן בו יושם על ידו דרך קבע במאמציו להבין את הנאמר בגמרא (ובשנות בגרותו – במאמציו להקנות אהבת לימוד הגמרא לתלמידיו). נקודת המוצא היתה תמיד שחזור דמיוני מפורט של זירת ההתרחשויות – השקלא וטריא בבית-המדרש, התנצחויות תובע ונתבע, מזיק וניזק, השור הנוגח את הפרה, המבוי והכרמלית, הלויים המשוררים בבית המקדש, זקני בית הדין היושבים עם הכהן הגדול – כל אלה נותקו מדף הגמרא ה"יבש", והפכו בעיני רוחו לתמונות חיות וסיפורים מרתקים. אכן, בלימודו העצמי כילד לא תמיד הצליח השחזור מעין זה, ואז ידע – עניין זה אינו מובן לי עתה – "זה לא עומד לי לפני העיניים", ובמקרים אלה היה מחליט שלא לעסוק באונאה עצמית, אלא להמשיך הלאה הלאה אחר הקטע הסתום.

כילד ערני הצָּריך תמיד לקלוט ולעכל רשמים ולהיות מעורה בסביבתו ספג אבא בשנות ילדותו השפעות של דמויות יחידאיות שונות שחיו בקרבתו. בזכרונות שפרסם בשנתו האחרונה על העיירה אופולה הוא מצייר בצבעים עזים כמה מן הדמויות הללו, וניתן להסיק שאף להם היה חלק לא מבוטל בעיצוב אישיותו שלו.

 

מגודל בנעוריו

בגיל מוקדם למדי, בראשית שנות נערותו בוַרשה, נאלץ לצאת לעבודה כדי להשתתף בעול פרנסת המשפחה תוך שהוא ממשיך לקבוע עתים לתורה עם אביו ובבית המדרש של חסידי גור ברח' נאלעווקי 19. כבר באותן שנים החל להתבלט בגישותיו המקוריות שביטאו עצמאות מחשבה ועצמאות מעשה, מלווים בזלזול במה שנחשב "מקובל" בדברים שבחיצוניות, ומאידך במשמעת יתרה ויחס קדושה עמוק לערכים פנימיים יסודיים.

בשנים הללו הוא פיתח בהדרגה מעורבות הולכת ומעמיקה בענייני ציבור שהעסיקו את דמיונו האוטופי המפותח ואת רעיונותיו המעשיים המקוריים באשר להגשמת אידיאלים ושאיפות מרחיקות לכת. תכונת היותו "בעל דמיונות" אף פעם לא גרמה להינתקות מן הסביבה הריאלית. ואם כי היה בודד ברבים מהגיגיו, ידע להיות איש רעים להתרועע המצטיין ב"דבוק חברים" ובהדבקתם גם הם ברעיונות של חזון.

הוא נעשה מעורה בחוגי צעירי אגודת ישראל, ובמהרה הוכר כבעל כישרון ביטוי יוצא מגדר הרגיל. כך שעל אף היותו "בעל מלאכה" ללא יחסנות חברתית-חסידית (שהיתה אז "כרטיס כניסה" לעולם העסקנות הציבורית), נעשה שרוי הרבה במחיצתם של גדולים וטובים שלעתים שתה ממימיהם ולעתים, תכופות יותר, העביר עליהם שבט ביקורת מקורית מנותקת מדעות קדומות כלשהן.

כל יודעיו, וגם הללו שנפגעו מחצי ביקורתו, ראו בו צעיר לא שגרתי המעורר עניין רב בגישתו הרעננה. קרבה של ממש נוצרה בינו ובין חוג מצומצם של צעירים תוססים כמותו, עמהם עסק בפיתוח רעיונות חדשים לבקרים בתחום של "תיקון עולם במלכות ש-די" – תחום שלא חדל להעסיקו ולמלא את כל ישותו עד ליומו האחרון.

תהליך החיפוש והגיבוש של אידיאלים היה כרוך אצלו גם במאמץ למידה עצום. נוסף לעיסוק הקבוע בדפי הגמרא החל לעסוק הרבה בספרי מחשבה וחסידות, ובעיקר בהתבוננות והקשבה לזקני חסידים ובני אדם שראה בהם אנשי מעלה.

פעילותו ב"צעירי אגודת ישראל" היתה ממוקדת בעיקר בארגון שיעורים ו"סמינרים" לעיון בסוגיות השקפתיות שונות. אבא בן השבע-עשרה שמונה-עשרה חסר הרקע ה"ישיבתי" הפורמלי נעשה במהרה, מרצה ומגיד שיעור פופולרי בספרים כגון: "חובת הלבבות", "הכוזרי", "שפת אמת", ספרי ר' צדוק הכהן מלובלין ועוד. הוא גילה כי הלימוד היעיל ביותר הוא הלימוד הנעשה תוך כדי הוראה לאחרים, ותלמידיו-שומעיו נהנו מכושר הביטוי שלו וכושרו לשתף אותם באופן אקטיבי בניסיון להבהיר דברים לאשורם.

השנים שבין שתי מלחמות העולם היו סוערות ביותר בציבוריות היהודית במזרח אירופה, במיוחד באשר לטיפוח אידאלים והתוויית דרכים ושאיפות. כל "בחור וטוב" היה נע כמטוטלת בין השפעות מנוגדות ורעיונות סותרים. היו ששמו דגש על "תיקון עולם" במובן הרחב ופנו לרעיונות שמאלניים מועתקים משאינם בני ברית, היו רבים מאוד שהחלו לפנות עורף ל"יהדות הגטו הבטלנית" ולרעות בשדות זרים. אבא ז"ל, עם שהיה מעוגן בקרקע מוצקה של חינוך חסידי איתן, היה ער מאוד גם לבעיית הרעות החולות השונות שהשתרשו בעולמם של שלומי אמוני ישראל ואף הוא עבר לבטים שונים בחתירתו להתוויית דרך שיהא דבק בה בכל נימי נשמתו. רק בגיל 20 לערך הצליח להתבצר בעמדותיו ולהשתחרר מספקות רבים כאשר בא לתחום השפעתו של אדם בעל אישיות כבירה אשר הטביע עליו את חותמו והשרה עליו מרוחו לאורך כל דרכו הציבורית ויצירתו הרוחנית בעשרות השנים הבאות.

אדם זה היה רבי יוסף ביגון הי"ד – יהודי יוצא ליטא, קטן קומה ומצניע לכת שיודעיו ומכיריו מקרב חריפי חסידי פולין ראו בו ענק שבענקים וכחד מקמאי בהיקף תפיסתו, בעומק מחשבתו ובהליכותיו בכל עניין מחיי היומיום. בכל אמת ביקורת שמדדוהו לא מצאו באיש ובהליכותיו שמץ של דופי, אלא גדלות חובקת עולם ומלואו.

איש זה שחי בורשה בשנות ה'תר"צ הראשונות (ועבר אחר כך לקרקא) ריכז סביבו קבוצה של שומעים ותלמידים שהיו, רובם ככולם, צעירים מוכשרים הכואבים את כאב האומה בגלותה ומחפשים מזור לחלאיה על ידי קבלת השראה רחבת אפקים מתוך מורשתה העשירה. רבי יוסף השריש בתלמידיו את הרצון העז ללכת בגדולות, להציב לעצמם מטרות מרחיקות לכת ולשם כך "לחטוא" אפילו בנאיביות שלכאורה המעוגנת באמונה חזקה, מופנמת במוחש, שאכן ניתן באופן ריאלי מידי להיות "שותפים לבורא במעשה בראשית". ולעומת זאת, יחס של ציניות וסלידה לגבי גילוי קטנות ותגרנות פוליטית זעיר-תפיסתית שהיו חיזיון של קבע בזירת העסקנות הציבורית בקרב היהדות החרדית, לא פחות מאשר בחוגי פורקי העול למיניהם.

רבי יוסף הי"ד לא היה איש דיבור בלבד המגולל רעיונות כבירים בפני קהל שומעים מהופנט, אלא גם אדם המנסה לפעול ולהפעיל את שומעי לקחו בפעילות שתאמת את תפיסתו הכלל-ישראלית הרחבה. במיוחד בתחומים שהרגיש כי בהם הפרוץ מרובה על העומד בשל עיקרון תפיסתי לקוי, יותר מאשר בגלל רשלנות ביצוע של גוף עסקני זה או אחר. בעיקר השקיע מאמצים בהוצאה לאור של ספרים שהשעה צריכה להם ובנושאי חנוך שונים.

כיוון שראה באבא כוח פדגוגי מעולה שלחו לפעול בתחום שנחשב בחוגי עסקני היהדות החרדית כתחום "בלתי חדיר" ו"בלתי ראוי" לפעילות "אנשים משלנו", תחום העיסוק עם נערים ונערות עזובים – "ילדי רחוב" יהודיים מדרגות שונות של מצוקה חברתית ומשפחתית, אשר רוכזו על ידי הממשלה הפולנית במעונות סגורים שונים וחינוכם הרגיל נמסר בידי אנשי השמאל ומתבוללים למיניהם. גורלם של ילדים אלה הטריד מאוד את מנוחתו של רבי יוסף; האיש אמנם הלך בגדולות אך חשב מחשבות רבות לבל יידח ממנו נידח אף מקטני הקטנים.

לאחר שרבי יוסף הצליח להשיג דריסת רגל במעונות הללו נכנס אבא, בהדרכתו, לפעילות ענפה במלוא מרצו וכשרונותיו. רבי יוסף שלחו לראשונה להתרשם מפעולתו של דר' יאנוש קורצ'אק הי"ד במוסד שבהנהלתו. צעד זה אף הוא מאפיין את גישתו הרעננה הנמנעת מהדבקת תווים של "טהור", "פסול", או "טמא", על אישים או מוסדות לפי מידת הקרבה שלהם לאנ"ש ב"מפלגתנו" או ב"שטיבל שלנו". יאנוש קורצ'אק אכן היה יהודי מתבולל שמרגיש, באותה תקופה שטרם השואה, שייכות לעם הפולני יותר מאשר לעם ישראל, אך רבי יוסף ואבא בעקבותיו, חשו שיש קדושה רבה במפעלו ובמעלתו של האיש כאדם וכמחנך, וקדושה זאת לא הועם זוהרה בגלל ריחוקו הפסיבי ורקע גידולו הזר לעם ישראל.

מה שאבא ז"ל גילה בפגישתו עם קורצ'אק וילדיו הוא שההצלחה לחולל נפלאות בתחום החינוך מותנית בעיקר במעורבות רגשית של המחנך עם חניכיו. הוא ראה בקורצ'אק אדם שאהב את ילדיו אהבה עמוקה והקרין מאהבה זו גם עליהם כמים הפנים לפנים. סגולה זו היתה בעיני אבא ז"ל כל כולה "משלנו".

פעילותו של אבא עם הילדים שהיו תחת חסותו היתה בשני מישורים: הראשון – פעולה ארגונית כללית שמטרתה יצירת תנאים מינימליים לחיי יהדות בתוך אותם מוסדות: סידורי כשרות, כיפות, סידורים וכד' (דברים שהיו קשים כקריעת ים סוף בתנאי העוני הפרטי והציבורי של אותם ימים). והמישור השני, המשמעותי במיוחד, היה מישור ההשפעה הרוחנית הישירה.

רבים מעידים כי פעילותו זו של אבא ז"ל עוררה רושם רב, וכי שומעיו הצעירים ידעו הרבה שעות של קורת רוח שרוממה אותם מן ההווה המדכא כשהאזינו אל מה שהיה לו לומר להם בדברו כשווה אל שווים ולא כאדם בעל סמכות הזורק מרה ומטיף מוסר. במהרה יצאו מוניטין לצעיר הבלתי שגרתי, ואל פגישותיו-שיחותיו עם "עלובי החיים" (שבקרבם היו לא מעט ברוכי רגש וחריפי שכל) נהרו גם הללו שאינם עלובים אשר מצאו עניין רב אם בתוכן הנאמר או בסגנון הדיבור.

תוך כדי פעילות זו המשיכו אבא וחבריו בדרישה ובעשייה בבעיות כלל ישראליות מרכזיות באותה מסגרת של "צעירי אגודת ישראל". (אחד ממנהיגי "האגודה" באותה תקופה שהתפרסם בכל רחבי פולין ואף מחוץ לתחומיה היה ר' אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, תלמיד חכם וחסיד, סופר ומשורר אשר הצטיין במסירות יתרה לארגון חינוך חרדי מסודר ברשת חנוך ענפה בכל רחבי פולין).

ר' זושא, עם כל מעלותיו, היה תחילה בעיני אבא חלק מן "הממסד" האגודאי החסידי שבדרך כלל לא הצטייר באור חיובי למדי. אך לאחר שנזדמן להם להכיר זה את זה באחת הפעולות שבסניף צעירי אגודת ישראל, נקשרה ביניהם חיבה והערכה הדדית. עם זאת שהיו מוצאים לשון משותפת באשר להגדרת שאיפות לטווח ארוך, היו שונים במזגם ובגישתם לנושאים מידיים שעלו על הפרק. ר' זושא המבוגר היה אדם מתון באופיו ואיש פשרות המסתגל לנורמות מקובלות ומתרחק ממרדנות ונסיונות לחולל מהפכות, ואבא הצעיר היה שש לאתגרים, לבחינה מחודשת של דברים שהשתרשו ולקריאת תגר על כל מה שהיה בעיניו לא נאה ולא יאה. אף על פי כן, כאמור, חבבו זה את זה, וכעבור זמן מה התקשרו ר' זושא המנהיג ואבא הפועל האופוזיציונר בקשרי משפחה עם נישואיו של אבא ז"ל לאמנו, תבדל לחיים, הינדה רבקה לבית פרידמן, אחותו של ר' זושא, מורה ומחנכת, בוגרת הסמינר למורות של בית יעקב בקרקא ומחניכותיה הראשונות של שרה שנירר עליה השלום.

 

לבו במזרח

אם היה גורם אחד שלא חדל להעסיק את דמיונו האוטופי הפורה מאז עומדו על דעתו היה זה ארץ ישראל. כל רעיון שהשתעשע בו לגבי יצירת חיים של תורה בלי תופעות לוואי של כיעור ושל קטנות הומחש בעינו רוחנו על אותו רקע ואותה תפאורה שנגולה לעיניו בעת שניזון בדברי תורה, נביאים, הלכות ואגדות, שיחות חסידים ומאמריו של רבו ר' יוסף. היתה זו ארץ ישראל של מעלה, להבדיל בתכלית מאותה "פלשתינה" שתוארה על דפי העתונות. אף על פי כן, גם ארץ ישראל של ההווה, שידע היטב כי שרויה היא בשממותה בכבל אדום ובחבל ערב, היתה עבורו מקור של השראה.

בהקשר לכך ניתן לספר על פרט אופייני: אבא, שדמיונו וחלומותיו בכל תחום היו מלווים ברגישויות ואסטניסות יתרה לגבי דברים שלא היו לרוחו ולטעמו ושפגמו בתמונה האידילית כפי שהיה רוצה לצייר לעצמו, היה רגיש מאוד גם במובן פיזיולוגי, בעל טעם בררני אנין מאוד באשר למאכלים שונים, ואנינות טעמו גרמה לו להינזר מפריטי מאכל ומשקה רבים. כשהגיע לידו פעם שמן זית מתוצרת ארץ ישראל – מאכל שדרך קבע היה אצלו ב"בל יראה ובל ימצא" – באה ההתלהבות הנפשית והדחיקה את הרגישות הגופנית, עד כדי כך שטעימת שמן זית מן הארץ הפכה עבורו דבר של עונג.

בשנותיו האחרונות, עת היה חלק מנופה הטבעי של ירושלים, התגאה בכך, ללא צד התייהרות, שהיה איש ירושלים מעודו, גם באופולה וגם ברח' נאלעווקי בוַרשה מהלך היה רבות בעולמה של ארץ ישראל וברחובותיה של ירושלים.

אחד הנושאים בהם היו ר' זושא ואבא תמימי דעים היה עניין היחס לעלייה והתיישבות בארץ ישראל. בנושא זה חלה אצל ר' זושא, ובחלק מהמחנה האגודאי בכלל, תמורה מסויימת במרוצת שנות ה'תר"צ. בעוד שהעמדה האגודאית המסורתית בנושא זה היתה לשלול את דרכה של התנועה הציונית מכול וכול ולהניא את הבריות מרעיון העלייה לארץ משום "דחיקת הקץ" ו"עלייה בחומה", הרי בשנת תרצ"ה השתנה הקו במידה לא מועטה בהשפעת ר' זושא ואחרים שערכו ביקור בארץ והתפעלו מניצני התחדשות פיזית שהיו עדים להם.

הוויכוח האידיאולוגי שהתעורר סביב שאלת העלייה החוויר על רקע בעיית פליטי גרמניה (ביניהם רבים מאנשי אגודת ישראל) שנזקקו בדחיפות לחוף מבטחים, והאגודה בפולין, מטעמים פרגמטיים שהזמן גרמם, מצאה עצמה בתיאום עמדות עם תנועות ציוניות חילוניות באשר לחתירה להשגת רשיונות כניסה להתיישבות בארץ, שהוחל בחלוקתם לפי מפתח מפלגתי על פי הסכמים פוליטיים.

ר' זושא ואבא ראו בעלייה ארצה הרבה יותר מאשר צורך שעה. אבא, כתלמידו של ר' יוסף ביגון ש"עולם התיקון" מעסיקו פי כמה וכמה מאשר העולם הכאוב הנוכחי, גיבש לעצמו אידאל ארץ ישראלי משלו: אף הוא ראה בארץ מקום "לבנות ולהיבנות בו", אלא שהבניין שחשב עליו היה בניין עדי-עד שאינו חיקוי ליישוב-עולם דוגמת שאר האומות, אלא בניין יהודי שורשי שבו יהדות התורה לא תהיה נגררת אחר דפוסים שנוצרו על ידי אנשי הלאומיות החילונית ולא תזדקק לטובות הנאה של מפרי ברית כאותו קרוב עני המצפה לפירורים משולחן הגביר, אלא גוף חי הנושא את עצמו אשר ייצור בארץ חיי תורה לדוגמה מלווים בכשרון מעשה ויעילות ביצוע, ללא הזדקקות ל"איזמים" למיניהם המועתקים מן הגויים.

נושא זה עמד במוקד מעייניו בעת הגיעו לפרקו, ויחד עם חברים לדעה החליט להיות בין העולים המגשימים. בשנת תרצ"ד הצטרף לגרעין הכשרה אגודאי בו ניתנו הדרכה ואימון במלאכות כפיים שונות שהארץ נזקקה להן. בראש חודש אלול תרצ"ה נשא לאשה את אמנו, תבדל לאורך ימים טובים, ובסמוך מאוד לאחר מכן עזבו הם את פולין בדרכם ארצה והגיעו לנמל חיפה בערב חג הסוכות ה'תרצ"ו.

 

פועל ומפעיל

לאחר ההתלהבות והתרוממות הנפש בעת הפגישה הראשונה עם ארץ חלומותיו באו מצוקות הקיום הדוחקות ואיימו לנתק כל שוגה בדמיון וורוד ולהציבו בעל כרחו על קרקע המציאות הקשה והאפורה. הימים ימי משבר כלכלי קשה בארץ שהיה מלווה באבטלה חריפה. "פועלי אגודת ישראל" שהיו בחלקם הגדול יוצאי ה"הכשרות" בפולין ופליטי היטלר ימח שמו מגרמניה נספחו, שוב על רקע הסכמים בין-מפלגתיים, למערך הפועלי שהתבסס כבר בארץ קודם לכן, ושהיה בשליטתן של מפלגות אנטי-דתיות. בלשכות העבודה, אליהן הצטרף נציג פא"י, היה הנושא הבוער – חלוקת ימי עבודה ל"אנשים שלנו" ול"אנשים שלכם" עם כל התופעות המדכאות של אנשים רעבים הנאבקים על אפשרות להביא פת לחם לטפם.

אבא ז"ל, שעל כרחו היה בתוך הקלחת הזאת של ציד ימי עבודה וצורך לשאת בנטל הקיום של אשה, וכעבור זמן לא רב גם של תינוקות, היה שולח ידו במלאכות בניין שונות לפי המצוי, אם כ"פועל שחור" או כפועל מקצועי (בעבודת מוזאיקה), אך לא חדל לרגע לרקום רעיונות ולפעול פעולות בצוותא עם אנשים כרוחו, לפריצת המעגל הכובל של קשיי יומיום ולהתרפקות מחודשת על החלום האוטופי משכבר. הבעיה המידית הבוערת מבחינתו היתה השתחררות מחסדי אנשים שחזונם והשקפת עולמם נכריים באופיים וחתירה לאי-תלות כלכלית של העולים החרדים, כתנאי מוקדם של יצירת אותם חיים של חזון הצמא לדבר ה'.

ציבור העולים החרדיים שהתיישב בירושלים ושהיה נתון במאבק הקיומי הכלכלי באותן שנים קשות של ערב מלחמת העולם השנייה היה מורכב מיוצאי ארצות שונות, רבדים חברתייים שונים, מתנגדים, חסידים מחצרות שונות. סביבת מוצאו של כל אחד היתה הומוגנית למדי ונורמות ההתנהגות שבה בעניינים שבין אדם למקום ובעניינים שבין אדם לחברו היו מתנהלות במסלול קבוע שניזון ממסורת אותה סביבה ושלא היה בהכרח מתואם עם מסלולים של סביבות אחרות.

היו יוצאי פולין הקונגרסאית, גליציה, גרמניה עולי שנת תרצ"ג, ולצדם הוותיקים יותר – יוצאי ליטא, לטביה, אוסטריה והונגריה. הצד השווה שבכולם היתה עובדת אי השתייכותם לאחד ה"כוללים" שעסקו בתמיכת "היישוב הישן" מחד, ואי השתייכותם לגופים חילוניים כלשהם מאידך. הלשון המשותפת שנוצרה ביניהם, למרות הבדלי רקע וגישות היתה מושתתת בעיקרה על הצורך בפתרון בעיות פרגמטיות שוטפות של פרנסה – ומחוץ לתחום זה היתה מידה רבה של התגודדות וחשדנות הדדית.

המסגרת הפוליטית של "פועלי אגודת ישראל – סניף ירושלים" אשר איגדה את רובם היתה, משום כך, פונקציה פרגמטית בעיקרה בשליטת קבוצה דומיננטית של חסידי גור וב"איזון עדין" עם שאר קבוצות. הידברות אידאולוגית בין יוצאי קבוצות שונות נדחתה לקרן זוית, הן בגלל חוסר פרנסה והן בגלל חוסר הומוגניות בדרכי מחשבה, סגנון דיבור וגישות פסיכולוגיות. אף על פי כן, אותם מעטים בעלי הרצון העז להיות דבקים במטרה נעלה יותר, הללו שהיו קרובים לאבא ז"ל במידת חוסר ההסתפקות הרוחנית, במהרה מצאו זה את זה ודבקו זה בזה מעבר לכל מחיצות הרקע, הלשון והפסיכולוגיה.

כך נוצרה קבוצת ידידים מיוחדת במינה שחבריה נלקטו "אחד מעיר ושנים ממשפחה" וחברו יחדיו מתוך שותפות לדעה שגישרה על פערים שבמזג ובאופי. כיוון שלא היה מדובר בדעות של "וויכוחי מועדון" אלא בדעות הקשורות בנשיאת נטל מידית בעולם המעשה, היו במהרה גם המזגים השונים ותכונות האופי האינדיבידואליים של החברים לחלק בלתי נפרד מן המלט שעשאם לחטיבה אחת מלוכדת, אשר השונויות שבתוכה משלימות זו את זו, תחת להתחכך ביניהן. מבחנים שהצריכו הקרבה רבה וסיוע הדדי רצוף, למניעת מעידות, רק חישלו את אחדות הקבוצה והולידו ידידות ואהבה עמוקה בין חבריה שתמשיך, ועודנה ממשיכה, בקרב הנבדלים לחיים, הי"ו, לפעום גם לאחר שפנו איש איש לדרכו עם השתנות הנסיבות.

אבא ז"ל היה אחד מפועלי הבניין שהרכיב לראשונה את אותו "מלט" מלכד.

הוא היה האיש שידע ל"תרגם" זיק הנדלק בעינים, חיוך של אדם אל שפמו או אנחה דוממת, לשפה של מלים, נוסחאות והגדרות ברורות (כשם שידע בשעת הצורך להדחיק דיבור ולהסתפק בזיק, בחיוך ובאנחה כלפי השומע המבין). כשאמר הוא את דברו חשו אותם אנשים בעלי לב רַגָּשׁ כי רחשי ליבם הם נעשו לרוח ממללא המפיחה נשמת חיים ביצר העשייה. אנשים שרבים מהם היו עתירי שנים ועתירי נסיון מאבא ראו בדבריו על מלכות שמים של מחר דברים של טעם המביאים באופן ישיר לפועל יוצא לגבי מה שיש לעשות הערב ומה לעשות מחר. מתוך שיחה נלהבת וניסוחו של הרעיון המתגבש. אמרו פעם לאבא: ר' אברהם! יודע אתה כה יפה לדבר – הטרח נא את עצמך, טול גם עט לידך ונסח "קול קורא" – אבא ניסה למכור את רעיון העצמאות החרדית לציבור הרחב!

כך נוצר הארגון שנודע בשם "פאג"י הירושלמית" וכך גם החלה פרשת חייו של אבא כנואם, איש עט, עיתונאי וסופר מחונן.

 

פאג"י הירושלמית

מטרתה המידית של פאג"י היתה, כאמור למעלה, חתירה לאי-תלות כלכלית – הקמת מפעלים ויצירת מקורות תעסוקה לשלומי אמוני ישראל, ללא הזדקקות לחסדי הדוגלים בחילוניותה של ארץ הקודש. מטרה כזאת כשהיא מוצבת על ידי אנשים שאין הפרוטה מצויה בכיסם מפרנסת בדרך כלל חלומות בהקיץ של מספר ימים ודועכת במהרה כלעומת שנולדה. אך בזכות הלהט והדבקות במטרה מצד מנסחיה אכן הושגו הישגים שלא יאומנו בפרספקטיבה של אמות המידה והאפשרויות המוגבלות של אותם ימים.

פאג"י היתה לחברת מניות ששמה הרשמי היה "פאג"י – חברה פיננסית בע"מ". וראה זה פלא: אנשים שהיו ברובם חסרי כל נסיון מסחרי, אנשים שצמחו בין כתלי בית מדרש של עיירות קטנות ובחצרות חסידים – "אוסט יודן", חסרי השכלה כללית, הלהיבו ברעיונותיהם אנשים שצמחו על רקע ציוויליזציה מערבית, ויחדיו הנפיקו מניות והצליחו למכרן לציבור רחב של אנשים שרובם לא ידעו "מניה" מהי ושעל מנת לרכשה, בתשלומים לשיעורין, חסכו אוכל מפיהם וצברו פרוטה אל פרוטה.

הרעיון זכה לאהדתם של כמה מגדולי הדור, רבנים ואדמו"רים שאף הם עצמם רכשו מניות. במהרה נוצר בסיס הוני שאפשר להתחיל בפעולות קונסטרוקטיביות: הוקמה מאפייה, בית חרושת לאטריות, מפעל אריגה, מפעל הוצאה לאור של "היד החזקה" להרמב"ם, והוחל תכניות בנייה למיניהן ועוד. פעולות ראשונות נעשו בשנות השלושים האחרונות ושנות הארבעים הראשונות ולאחר מספר שנות אימה ומהומה של מלחמת העולם השנייה קיבלו תנופה ניכרת והתפרסות לשטח ולעומק. בשנות הת"ש המאוחרות ובראשית שנות ה'תש"י היה היקף פעולה נרחב, הן בתחום הכלכלי והן בתחום ההטפה האידיאולוגית.

רעיונותיה של פאג"י שמצאו תחילה הד רחב בציבור האגודאי בארץ ובחוצה לארץ נעשו, עם קום המדינה, נושא למאבק חריף עם ההנהגה המקומית. כינונו של משטר פרלמנטרי מקיף בציבור היהודי בארץ ישראל פתח פתח ל"הישגים קלים" בקנה מידה מצומצם על בסיס שיטה בדוקה של הסכמים עם מפלגות חילוניות. להסכמים מסוג זה נלוו גם פיתויים של עמדות שררה שונות והנאות מתקציבים ממלכתיים. וקריאתה של פאג"י לוותר על יתרונות אלה ולתפוס מרובה בתחום העשייה העצמאית הותקפה קשות והוצגה כבלתי מציאותית.

הוויכוחים האידיאולוגיים גרמו כעבור זמן קצר לפילוג ארגוני, ופאג"י נדחקה לפינה השמורה לחוג מצומצם יותר של אידיאליסטים שאינם נתונים לפיתוי ואינם נרתעים מרדיפות. בצד ה"חברה פיננסית" התארגן גם גוף פוליטי בשם "הסתדרות פועלי אגודת ישראל (פאג"י)", אשר ניסה פעמיים את כוחו בהליכה עצמאית לבחירות לכנסת (בשנת תש"ט ובשנת תשי"ב) כשאבא ז"ל מופיע בראש הרשימה. בשתי הפעמים חסר מעט למספר הקולות הדרוש כדי להעביר ציר אחד. התברר כי בליל קולות ה"הב הב" שלט בכיפה והדף את קול ה"הבה" של פאג"י – לאכזבתם הקשה של הוגיה ומייסדיה.

אבא ז"ל שליווה את פאג"י מיום היווסדה ועשה לילות כימים, משך שנים ארוכות בעבודות ניהול וניווט, השפעה ושיכנוע, גיוס תמיכה כספית ותמיכה מוסרית, בארץ ובחוצה לארץ, בנאומים חוצבי להבות ובשיחות שקטות עד שעות קטנות של לילות רבים, במאמרים בעתונות, בעריכת עיתון עצמאי ובכתיבה ספרותית ותוך כדי כך נחל הצלחות ואכזבות – החליט, בשנת תשי"ד, תוך וויכוחים קשים עם חבריו, כי הקלחת הפוליטית לתוכה נקלע אינה לרוחו ולטעמו, וכי הגיעה השעה להפנות מרצו וכוחותיו לאפיק ההשפעה הבלתי פוליטית.

כך החלה תקופת עשרים ושתים השנה של אבא ז"ל כסופר חרדי מן השורה הראשונה.

נחזור לכמה מפרטי הדברים בפרק ח' להלן.

 

* * *

הקדמתי לספר על פאג"י וקורותיה בקצרה, שכן פרשה זו מהווה המשך ישיר לאותם נושאים שהעסיקו את אבא ז"ל טרם עלייתו ארצה ומיד לאחר מכן. בחלוף השנים השקיע עמל רב בנושאים שהלכו והתרחקו מן ההקשר הפוליטי המידי אשר מדי פעם מצא בו יותר ויותר טעם לפגם. סקירת פעולותיו בנושאים אלה – החינוך הישיר לצעירים, החינוך באמצעות הכתיבה הספרותית להמון הרחב, ובגולת הכותרת, הפרשנות האידאית המקיפה של פרשות השבוע – היא עניין לניתוח מעמיק של אנשים כערכו, ואסתפק רק בהזכרת פרטים מספר בהמשך הדברים.

"איש וביתו" כאחד הספרים שיצאו מתחת ידו המבורכת מוכר לרבים, אך האיש על רקע ביתו הוא הוכר מעט. ואם כי גם אנו, בני ביתו, חשים כי אף מאיתנו נשאר טמיר ונעלם בשורש נשמתו – חובה עלינו להזכיר מעט ממה שניתן לתפיסותינו המוגבלות לאחר שזכינו להסתופף בצלו חלק ניכר מחיינו.

 * * *

איש וביתו

אבא ז"ל הרבה להשתמש ב"סיפורי מעשיות" שהיה מציירם ביד אמן כאמצעי בדוק ומנוסה להבהיר רעיון, להמחיש כוונה, לעורר חוויה ורגש הזדהות אצל בן שיח בודד או קהל שומעים גדול. באמתחתו היה אוצר בלום של סיפורים (ואנקדוטות). סיפורים משלו ומשל אחרים שהיה "קונה" אותם ומעצם מחדש בדרכו שלו, סיפורים המתעוררים בכל הזדמנות וקולעים אל המטרה המתבקשת אשר ידע לרתק בהם את השומע בין אם היה ילד קט או אדם בא בימים.

נזכר אני במעשה שסיפר לי בילדותי בגיל שלפני בית הספר כשהיינו מהלכים, ידי בתוך ידו, ברחוב גאולה בירושלים – מעשה שיש בו, אולי, לשפוך אור על גישתו היסודית לחיים שאפיינה את הליכותיו כפרט, בביתו פנימה כבבואה דרשות הרבים:

מעשה באדם שחשב מחשבות רבות על ארצו ובעיותיה והרגיש כי יודע הוא היטב מה יש לעשות כדי לתקן את המדינה כראוי ולתקן כל פגע. הלך ואמר לאנשי המדינה: בואו והמליכוני עליכם ואני אשלוט בכם בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. צחקו לו הבריות ואמרו: מי אתה! מַה שִּׁמְךָ ומי שָׂמְךָ?! המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו! ביזוהו וגרשוהו מעל פניהם.

נעצב האיש אל לבו ואמר: אם לא עלה בידי להשיג משאת נפשי ולהיות למלך במדינה, הבה ואנסה להיות למלך בעירי ובמחוזי. הלך ואמר לאנשי עירו: המליכוני עליכם כי אנוכי היודע להנהיגכם כראוי ולתקן את עירנו ככל הנדרש!

צחקו לו אנשי עירו, ביזוהו וחרפוהו וגרשוהו מעל פניהם. הלך וניסה כוחו למלוך בקרב אנשי שכונתו, ואף הללו דחוהו בלגלוג של חמלה ואמרו לו: על מה ולמה תשגה בשאיפות שאינן לפי מידתך? הרי מכירים אנו אותך מעודך עד היום הזה ויודעים כי מותניך דקות מקטניהם של רבים וטובים ממך, הִכָּבֵד ושב בביתך!

נדחף האיש ובא אל ביתו אבל וחפוי ראש. אך התעשת ואמר: לפחות כאן בביתי יכולני למלוך! מיד קם בעיזוז מלכות והחל לפקד על אשתו ובניו – זאת הדרך תלכו בה וזה המעשה אשר תעשון! תמהו לו אנשי ביתו כי לא היתה כזאת תמול שלשום, ואף על פי שתחילה נשמעו לו מתוך דאגה מסויימת, במהרה התייחסו לכל גישתו בשחוק וקלות ראש, וכל מלכותו נמצאה בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא.

שקע האיש בדכדוך וביאוש, הלך קדורנית ובקש את נפשו למות, ופתאום נגה עליו אורו של רעיון מבריק! הרי יש בידי למלוך כאוות נפשי על ממלכה גדולה ועצומה שהיא בעצם עולם ומלואו! הבה ואחל מן היום הזה והלאה למלוך מלכות של אמת על עצמי! אלך ואחוקק חוקים טובים וישרים שאשליטם על כל דרכי וחלילה לי לעצמי מהמרות דבר מלכותי! – הנקה לא יינקו יצריי ומאויי הפרועים אם יסיתוני לעבור על חוקי ותקנותי!

אמר ועשה, ומהיום ההוא והלאה שלט על עצמו ביד חזקה והחל לנהוג על פי סדר ומשמעת וחוקים הנקבעים בשיקול דעת ותבונה – וראה זה פלא: לא עברו ימים מרובים ואף בני ביתו נשמעו לו וכבדוהו גם ללא צורך לזרוק בהם מרה. כעבור תקופה קצרה באו אנשי שכונתו, מיוזמתם הם, ואמרו לו, קצין תהיה לנו! במהרה נעשה גם ראש לעירו, וכעבור זמן נוסף הקיפה מלכותו את כל רחבי ארצו כאשר שאף בתחילה.

אנו כבני ביתו הקרובים ראינו באבא ז"ל את נקודת המוצא הזאת של שליטה עצמית ונשיאה בעול בחיי הפרט בכל צעד ושעל, "עולם התיקון" החל אצלו תמיד בו עצמו וברשות היחיד שלו – אלא שהמוקד היה לא ברעיון הממשלה וההנהגה כערכים בפני עצמם אלא תמיד בבחינת "מעשי למלך". הליכותיו וסדר יומו כפרט הצטיינו בשמרנות יתרה באשר להמשך דרכים ומנהגים של אביו הי"ד, אך מה שבלט הוא ריחוקו של המעשה משגרתיות ומצוות אנשים מלומדה, אלא כחלק ממשמעת ברורה ומחושבת – "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" – בכל עניין מענייניו, מדרך הישיבה על כיסא ועד דרך קיומן של מצוות מעשיות, בצורת הדיבור, ההקפדה, ההבלגה, העקשנות והוותרנות היה יושב ועושה חשבונו של עולם. (אני יודע היום כי שגיתי פעמים רבות בראותו אותו כאדם אימפולסיבי: אכן היה רגיל להגיב רבות בצורה אימפולסיבית אלא שגם ה"אימפולסים" שלו היו ממושמעים בתוך אותה רקמה מעשה חושב של "מעשיו לגבוה"!)

אף גם זאת למד מרבו, ר' יוסף ביגון הי"ד, להתרחק תכלית ריחוק מאונאה ושביעות רצון עצמית שראה בהם שורש עיוותו של כל מעשה טוב. אכן תורה זו תוארה על ידו בכשרון רב בכותבו על חסידי קוצק ובפרשו סוגיות ב"ספר הפרשיות", אך האימונים המעשיים שלו עצמו ביישומו של הרעיון נעשו דווקא בהשראת אותו יהודי ליטאי, יוצא ישיבת מיר, שתלמידיו-מעריציו היו אצלו כחומר ביד היוצר והוא טרח הרבה, הלכה למעשה, אחר אותו טיפוח של מידת האמת – נוסח חסידי קוצק.

מעולם לא ישב על "זרי דפנה" של "אַ שיינער יוד", וסלד מהבעות מדושנות של "שלום עלי נפשי" שראה אצל רבים שפרקם נאה וזקנם מגודל. מה יתרון במעלותיהם, היה אומר, אם הולכים הם מעדנות ורווים נחת מהשגיהם הם בתורה, חסידות ויראת שמים?… יודעיו ומכיריו יודעים מה נאה דרש בנושא זה בכל הזדמנות (ואילו אנו בני ביתו יודעים ועד מה נאה קיים בגופו, בחוסר המרגוע שלו ובייסוריו).

כאדם שדרכיו מחושבות וביקורתו חריפה לגבי מה שלא עולה בקנה אחד עם האידאלים שהציב לעצמו לא היה מסוגל אף פעם "להשתייך" טוטאלית לאיזשהו גדר מוגדר. אנו, בני ביתו, שלא זכינו אף למקצת מאותו שאר-רוח של אבינו זצ"ל, סבלנו לא מעט מייחודו זה: כל אחד מאיתנו שאף להסתגל לאיזושהי "חברה" או "אופנה" או "שיטה" המייצגת על ידי אנשים שאיתם באנו במגע ומשא – אם זה מדובר בבעלת בית חרוצה הרוצה לצפות הליכות ביתה בסגנון המקובל אצל שכנותיה וידידותיה, בבנות הרוצות מלתחת בגדים כשאר "בנות הכתה", בבנים הלומדים בישיבה ונגררים אחר אופנות של "גדולים" מצועצעים או בילד שהגיע לפרקו ורוצה חתונה ודירה כ"מקובל" – תמיד התברר לנו תוך "מסכנות" זמנית שיש לעבור קודם את מישור חשבונו של עולם המנוהל על ידי אבא.

המיוחד שבעניין היתה העובדה שבדרך כלל סברנו וקיבלנו את רצונו בסופו של דבר, ללא משקעי מרירות וללא פגם באהבה ובהערצה מתוך שראינו במוחש כי כנה היה בתכלית עם דרכו, ושליטתו בנו היתה תוצאה משליטתו על עצמו.

עם זאת, ייאמר עוד, שאף פעם לא נגרר לעקשנות לשמה בנוסח "יש לי פרינצפים וזהו זה". ידע עד היכן מסוגלים אותם שאינם בני עלייה לקבל וידע שלא לעבור את חוט השערה המבדיל בין עקשנות ובין עקשות. כך שעם כל ייחודיותו המשיך לשבת בתוך עמו. ולשאוף לרצוי בתוך המגבלות של המצוי באוירה של חיבה ופייסנות.

המשקע המלהיב שנותר בכל אחד מאיתנו אינו קשור באותן התחככויות על קטנות עם מושגים של גדלות אלא כזכרון הוויות הקבע של הילדות והשחרות בהן זכינו לספוג מסירות ואהבה ללא מצרים. איש מעשה היה אבינו בעולמו של הציבור כולו ולא היה אדם הבנוי לשבת לנוח בכורסה בקרב ילדיו ולהשתעשע עמהם בדברים של מה בכך, אך מה רב היה השפע שהשפיע עלינו באותן שעות שכן היינו במחיצתו.

הולכים אנו אתו בבוקר לבית הכנסת ובחזרה, יושבים אנו עמו בארוחה קלה, ניזונים מחיוך שלו, מהלצה, מ"גוט ווארט". הנה הוא משוחח על רבי צדוק הכהן מלובלין ותוך כדי כך מוזג לנו קפה טוב, הנה משתף הוא אותנו במלאכות בית שונות ומדריכנו כיצד עושים דברים ב"שיטה" וביעילות, הנה הערותיו המאלפות על כל צעד ושעל בעניינים של טעם וריח מתחום אהלו של שם ומתחום יפיפיותו של יפת, הנה שולח הוא אותנו בשליחות של מצווה, הנה מוצא הוא גם "חלונות" בסדר יומו הגדוש ל"חברותא" עם אחד או יותר מהבנים על דף גמרא, חומש ומדרש, והנה מכתביו הארוכים המשתפכים מתקופות שהותו בנכר אכול געגועים ודאגה ליקיריו והוא משפיע עליהם אגרות שמשפטיהן מחמדים וכולן ממתקים… אך מעל לכל הנה הוא עמנו, כולו שלנו, בשבתות וימים טובים!

סעודת שבת וחג עם אבא ז"ל היתה נמשכת שעות רבות של קורת רוח והתרוממות נפש. אבא שהידר תמיד אחר סטנדרטים של צריכה שהיו הרבה פחות מן הממוצע (גם בתקופות שהכנסתו הכספית הרשתה רמת חיים גבוהה יותר), הידר אחר סטנדרטים גבוהים מן הממוצע בכל הנוגע לעונג השבת והחג. הוציא הוצאות רבות למשקאות מובחרים (היה אומר שאדם היודע לשתות כוסית "איז א בעסערער מענטש"). חיזר אחר אורחים , עודד את אמא לעשות נפלאות במיני מטעמת מגוונים, והיה יושב עמנו בשירה וזמרה, בהנאת הגוף המוקרנת על הנאת הנפש והנאת הנפש המוקרנת על הנאת הגוף, בגביעי כסף ומובעי כוסף, בדיבוק משפחה, בשחוק נלבב, בקריאה משותפת של פרשת השבוע ובכל אשר תאווה נפשם של אשה וילדים מבעל ואב אוהב בשוקטו לשעה מרתיחת סמבטיון שלא נתנה לו מנוח כל ימות החול.

משך שנים רבות נהג דרך קבע להביא עמו הביתה קהל מתפללים מבית הכנסת ל"קדוש רבא" צנוע: קצת יין, יי"ש, מזונות וחמין של שבת. ה"טשולנט של ר' אברהם" היה למוסד של קבע במקום מגוריו – שיכון פאגי בסנהדריה אשר בירושלים – קהל הבאים הלך והתרחב משך הזמן והטרחה הקשורה בהאכלתם, הם וילדיהם, מנה נאה של "טשולנט" ולפעמים גם "קוגל" בעודם ברעבון בוקרו של שבת, טרחה הקשורה בהשגת המצרכים לפני שבת, הבישול בערב שבת ושטיפת עשרות צלחות מלוכלכות אחר צאת האורחים, היה נטל שלקח הוא עצמו על כתפיו בחשק רב וכדרכו תוך השקעת תשומת לב רבה לשכלול מתמיד בטיבו של התבשיל וביעילותה של המלאכה אשר מסביב.

אבא ז"ל היה עומד על אורחיו ומשרתם בעזרתו של ידיד ותיק, מראשוני פאג"י. ואם כי לא נח בגופו היתה מנוחת אהבה ונדבה קורנת מפניו עת היה שר עם אורחיו "אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא…" האורחים אף הם חשו מעט מאותה מגנטיות של אבא ז"ל שאנו בני משפחתו זכינו לספוג הימנה יותר בהמשך היום: בסעודה המשפחתית שהסתיימה בשעה 1:00 ומעלה בצהריים, בישיבה משותפת על ספר לאחר שינה קלה, בסעודה שלישית של "רעווא דרעווין" ובימות החרף גם בסעודת מלווה-מלכה גדושת חדוות הצפייה לגאולה הקרובה.

חוויות ילדות עמוקות שלי קשורות באותן שעות בהן היה אבא ז"ל שלי בלבד: הנה אני ילד בגיל הגן או בכיתה א'-ב' בדירת חדר קטנה בה אנו מתגוררים. הימים ימי ערב פסח, אבא מגיע עייף מעיסוקיו והנה הוא שוב תוסס ורענן, מושיבני בירכתי המרפסת, מורח עבורי פרוסות לחם, ומחדיר בי את הזהירות פן יתפזרו פירורי לחם במקומות שכבר הוכשרו לחג. עוסק לידי במרוק והכשרת כלים ותוך כדי כך, בודק התקדמותי לקראת "סיום בכורות" שעלי לעשות בעוד כמה ימים – בגיל רך הרי זה סיום לימוד שיר השירים בעל פה או פרקי אבות, בגיל מבוגר יותר "חברותות" עמו על סיום מסכת במשנה ואחר כך בגמרא.

בעיקר חרותה בזכרוני תקופת מלחמת תש"ח בירושלים: אבא רץ בין מקום מגורינו ומערכת עתון "היומן" בעת הפגזה לילית מסיבית ("היומן" היה יומון אגודאי שיצא לאור בירושלים בעריכת אבא ז"ל, בתקופת המצור היה העיתון היחיד הניתן להשגה בעיר). הריהו חוזר בבוקר לאחר ליל חרדות וכעבור מנוחה טרופה יושב עמי מעט על דפי מסכת סנהדרין ודואג שלא אסבול יתר על המידה מהשבתת בתי הספר. בין הפגזה, עריכת עיתון ומאמצים להשיג מעט לחם ומים מארגן הוא שעורים לי ולעוד מספר ילדים.

הנה נוסעים אנו יחד נסיעות ארוכות באוטובוסים בפרובינציה של ניו-יורק המדינה והוא מגולל לפני רשמים, זכרונות ומוסרי השכל מתובלים בשפע עניינים משובבי לב. והנה הוא בא לחזקני בעתות משבר, ולא זזה ידו מתוך ידי, עד שאני שוב כקטן שנולד מלא חדווה והתלהבות כגמול עלי אביו אוהבו.

אכן, גדלותו של אבא כאיש משפחה באה לידי גילוי מזהיר בשעות של קשיים ומשבר, בעת מחלה וסבל של מי מילדיו, עמנו היה מתייסר כפל כפליים. ידע לחוש באינטואיציה נפלאה מה מעיק על מי מאיתנו גם ללא שפורשו הדברים וגם ממרחק של אלפי קילומטרים, בעיצומה של פעילות אינטנסיבית כאיש שמשא כלל ישראל על שכמו והגיונות מלכות שמים בלבו, היה חש בחריפות עול בית ומשפחה ועול גידולם של שבעה בנים ובנות הי"ו (משבר קשה עבר עליו עם מותו של תינוק בן שנה, מיכאל ז"ל, בשנת תש"י), אם מעט או הרבה יכול היה לעשות באותן שעות קשות – נשא במלוא עולם של הייסורים הנלווים.

יש אדם הבוחר בעסקנות ציבורית ב"מקצוע" ועושה את חשבון הרווח וההפסד הכרוכים במקצוע זה: כך וכך שעות נוספות בצרכי ציבור – בצד ההפסד לו ולבני ביתו, ולעומתם כך וכך קשרים וטובות הנאה – בצד התועלת… חישובי הרווח וההפסד של אבינו ז"ל התנהלו במישור אחר לגמרי. לא בחירת "מקצוע" היתה כאן ("מקצועי היחיד הוא מלמד תינוקות" – היה רגיל לומר), ולא מדידה של ערכים בעולם החומר. הוא כפרט, משפחתו וכלל ישראל היו משולבים בעיניו כגוף אחד, ואם הרגיש כי ניצל את כוחותיו הוא כראוי במעשה הנמדד או בתקופה הנמדדת לקידומו של הגוף האחד הזה במובן האידאי נרשם הדבר בצד הרווח. אם הרגיש שהחטיא מטרה במאמציו או שלא התאמץ מספיק, היה מיצר ומתייסר על ההפסד, וחוזר ומשקיע כוחותיו באתחלתא חדשה וברעיון חדש.

בעיות הקיום החומרי של המשפחה היו עליו תמיד בגדר נטל מכביד ומדאיג שלא התעלם ממנו, כשם שלא היה משתמט משום נשיאה בעול (בתקופה של אכזבות מהיענות ההמון הרחב לרעיונותיו כשאנשים היו אמנם רוכשים את ספריו, אך פני הדברים בציבור נשארו כְּעוּרִים כשהיו, היה מתנחם בכך שלפחות עוסק הוא בדבר קדוש אחד והוא – פרנסת המשפחה), אלא שנזהר תמיד כי עול זה לא ישעבדו לשום דבר שאינו לרוחו ולטעמו.

במשך ה"קריירה" שלו כאיש ציבור, כשהתפרסם בכשרונותיו בתחום החנוך, הכתיבה והעסקנות המסורה, צצו לא מעט הזדמנויות לקבל משרה קוסמת מבחינה כלכלית או להנות משלל של טובות הנאה ניכרות, אך אם היה מעורב בדבר עניין שיש בו טעם לפגם, ומכל שכן אם עמד בניגוד לערכים שהטיף להם ושהאמין בהם, דחה את ההזדמנות בשתי ידים.

כבר בראשית דרכו בארץ, כשנודע בקרב קרוביו ומכריו בפולין דבר הדחקות ששררה בקרב העולים – "ארגנו" עבורו הצעה קוסמת: לחזור לוורשה, לנהל מוסד חינוכי תמורת משכורת הגונה והטבות אחרות. תגובתו לכך הייתה אופיינית: הלך לאחד מידידיו שידע כי יש בכליו עוד כלים הראויים למשכון, הכניסם בעבוט תמורת הלוואה של כך וכך לירות מנדטוריות, ומיהר לשלוח להוריו בפולין (שאף הם חיו בדחקות), כאדם האומר – ראו נא, יש באמתחתי לא רק עבור עצמי, ב"ה, אלא אף עודף לקיים בו "ומבשרך לא תתעלם".

 * * *

תקצר היריעה להרבות ולהגדיש פרטים על האיש ועל ביתו כמוקד לפעילויותיו כאיש כלל ישראל, כאיש המתחסד עם קונו והגומל חסדים בגופו ובממונו עם הבריות. הסתפקתי על כן במספר דוגמאות והערכות על יחסיו עם בני ביתו הקרובים.

ראוי לסיים קטע זה במובאה מספרו "איש וביתו" המסכמת בצורה הקולעת ביותר את מניעיו ואת עמלו הוא בהליכותיו עם משפחתו שלו:

החכמה שלומדה מאחרים, תעוז לו לאדם, ונותנת בו גבורה לעמוד על עמדו לבל יישחק בגלגלי רחיים שרובצים לו על כל החיים. אתה שואל אותו: מה טעם אתה מוצא בכל ייסורי החיים? והוא עונה: כבר למדתי מרבותי "אדם לעמל יולד". – איך מלאך לבך להתחיל מהלכך בדרך ארוכה כזו ואתה רק בראשיתה, אימתי תגיע? – כבר למדוני הנסיונות: 'והיה ראשית מצער ואחריתך ישגה מאד'. – והרי החיים נתונים ביד אדונים קשים ותנאים קשים וכוחך חלש לעמוד כנגדם, אולי הם יפילוך? – כבר שמעתי וגם ראיתי: 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'. –זאת היה החכמה שנותנת גבורה באדם לעמוד על עמדו וללכת בדרכו.

התבונה שמאליו הוא זוכה לה ומבין מדעתו, פותחת לו לאדם אפקים חדשים שלא ראם ולא שמעם עוד, מרחבי שחקים שאין להם קץ ולא חקר. שמים לרום וארץ לעומק ולב נבון אין חקר.

ברם, כל עוד שלא הגיע האדם לכלל דעת, זה כוח העיכול של החכמה והבינה לעשות בהם מפעלים, שעמידתם מבחנם, וקיומם מופת לאמתם, עדיין אינו ראוי להיות יוצר ובורא עולמות. שהחכמה לפעמים היא מטעה, והתבונה לפעמים היא מוליכה שולל, כיון שזוכה אל הדעת, ראוי הוא להיות שותף במעשי בראשית ולהידמות לבוראו, מה הוא בורא עולמות והם קיימים לעד, אף האדם פורה ומפרה, יוצר ומחדש, ויצירותיו עומדות ימים רבים עד עולם.

ומקרא מלא הוא זה:

"ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ובדעתו – תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל" (משלי ג).

'בחכמה' – יסוד ועמידה לארץ, 'בתבונה' – כוננו שמים ומרחביהם, הרי ארץ והרי שמים. ואולם מה הנאה יש בהם אם אין שם פריה ורביה, בריאה ויצירה מתחדשות תמיד? כיון שנבלעו תהומות, יצאו ממסגריהן והן עולות למעלה ומשקות ארץ ומלואה, ושחקים אף הם נפתחו ומרעיפים טלם למטה – מיד הכל כח. הכל פרה ורבה, הכל יוצר ומחדש. במה? 'בדעתו'.

אף כל אדם כך, תחילה הוא לומד חכמה ואוצר כוח ועמידה. אחר כך באה לו תבונה בלב ומשכיל דברים שלא למדם. כיון שהוא בא לבנות לו בית, להעמיד תולדות ולהקים דורות, הרי הוא זקוק לדעת. ומהי הדעת? שידע את מעשהו בפועל ולכלכלו במשפט, בלי הרבות על המידה ובלי המעט, אלא הכול כמשפטו. ושיהא כל מפעלו נעשה רק מרצון פועלו בלבד, ולא אנוס על ידי אחרים, ולא נפעל מהם מתוך קנאה ומתוך בושה, אלא מרצונו של היוצר בלבד ומדעתו שלו. כל התנאים האלה, אי אפשר להם להתקיים, אלא במי שהוא שמח בחלקו ואין חסר לו מאומה מחלק אחרים. אדם שכך דעתו רחבה, ראוי הוא ודאי להיות בונה בית, פורה ומפרה, מעמיד תולדות ומקים דורות כולם זרע ברך ה'."

 

מחנך ומורה, עסקן, נואם וסופר

כבר הוזכר כי אבינו ז"ל ראה את עצמו כ"מלמד דרדקי" בכל עיסוקיו. פעילותו הענפה כמרצה, נואם וסופר לא הונעה על ידי כשרונותיו בתחומים אלה אלא על ידי ההרגשה הכובשת כי יש לו מה לאמר, כי יש לו מה ללמד וכי יש בהגיונותיו דברים ששומעיו צריכים להם. כשרונו להביע את עצמו התפתח עם ההכרה הפנימית כי כל מה שאדם ירא שמים עושה חייב להיעשות בדרך היותר מוצלחת והיותר יעילה, לבל תהיה "חרדיות" שם נרדף, חלילה, לבטלנות וחוסר טעם.

הוא וכמה מידידיו הקרובים בראשיתה של פאג"י, מתוך שעסקו הרבה בסוגית העשייה העצמאית שאין בה חיקוי של החופשיים מדת. ומאידך, אין בה רגשי נחיתות ומושגי קטנות שהיו שכיחים בחלק ניכר מן המחנה החרדי החליטו להמשיך באותו קו מחשבה ומעשה גם לגבי ילדיהם הם.

בשנת תרצ"ט היה אבינו אב לשני תינוקות, ובעיית חינוך ילדיו על פי דרכו החלה להעסיקו יותר ויותר, הוא וידידיו שהיו, כמסופר למעלה, שונים בדרך כלל מבחינת מוצא סביבתי ורקע גידול הפכו לציבור קטן ומגוון אשר שם דגש על המשותף שבין חבריו, דהיינו, הגישה הכלל-ישראלית מרחיקת הראות ולא על השוניות בסיגנון, בדיאלקט לשוני של שפת האידיש ובמסורת של נוסח ומנהגים. אנשי ציבור זה לא ראו בעין יפה השתלבות של ילדיהם הקטנים באחד מבתי ה"תלמוד-תורה" הוותיקים בירושלים (אף כי חלק מהם היו מוסדות חינוך ראויים לשמם עם מלמדים מצטיינים ומסורת ארוכה של גידול דורות ותלמידי חכמים) משום כמה סיבות:

א. האופי ההומוגני הנוקשה של המוסדות הקיימים שהיו על טהרת המסורת הירושלמית שהשתרשה ב"יישוב הישן". מסורת אשר חייבה לבוש, מנהגים וסדרים כנהוג בירושלים מזה כמה דורות.

ב. הדגש שהיה במוסדות הללו על שימור הישן, גם מבחינה חיצונית, כעיקרון, והוקעה של כל גישה מודרנית חדשה ללא בחינתה הממשית, רק משום שחדשה היא.

ג. בעיית מחסום הלשון: בעוד ששפת המוסדות הללו היתה אידיש, נהגו אבא וידידיו לשוחח עם ילדיהם עברית, משום ששמו דגש על "כלל-ישראליות" אשר חייבה קשרים טובים עם עדות המזרח וקשרי השפעה גם לעומת הנגררים אחר הציונות החילונית שלא רצו לראות בהם יוצאים מכלל ישראל, אלא אחים טועים שיש למצוא דרכים לקרבם ולהחזירם למורשת אבות.

בצד פעולתו בפאג"י השקיע אבא הרבה מרץ ומסירות על מנת ליצור את המסגרת המתבקשת מבחינה פרגמטית ומבחינה רעיונית כאחד, ואחר כך להכניס בה תוכן כרוחו. רצה הוא להנחיל לילדים אותם ערכים שהאמין בהם בקנקן חדש מלא ישן ולא בישן שתפארתו על כי חדש אין בו. כשהגעתי אני (הבכור) לגיל שלוש וחצי כבר זכיתי להנות מפרי מעלליו של אבא ולהשתלב בגן "העתיד" אשר התקיים בחדר שהוקצה למטרה זו בביתו של ידיד נפש (ר' אברהם טרגר (ייבדל לחיים ארוכים), עמו צעד יחדיו עשרות בשנים, עד יום פטירתו, באהבה עמוקה וידידות אמת), ובו כיהן כגנן ר' אפרים אופנברג (ייבדל לחיים טובים), איש חינוך ותיק ברוך כשרון וירא שמים מפליטי היטלר. במרוצת אותה שנה נוסד גם בית הספר "שילה" (על ידי איחודן של מספר כיתות שנוסדו על ידי קבוצות עולים דומות בירושלים) בהנהלתו של אבא ובפעילותו האינטנסיבית כמורה מסור שכל עול בית הספר על שכמו.

מפליא לראות היום, שלושים-ארבעים שנה לאחר "תקופת ההרצה" של בית הספר "שילה" אנשים בעלים בעמיהם, ספוגי תורה וספוגי ניסיון הצופים בנוסטלגיה כה עמוקה וכה רבת זכרונות נעימים לאותם שיעורים של אבא ז"ל שזכו להשתתף בהם בהיותם בגיל שש, שבע, ועד גיל בר-מצוה. היסוד הבולט באותם שיעורים היה כשרונו של אבא להפעיל את תלמידיו באופן אקטיבי ב"בניית" השיעור מתוך מתח ועניין רב.

גישתו הפדגוגית לא היתה מבוססת על תיאוריה שרכש בבית אולפנא כלשהו אלא על הנכס היקר ביותר שהיה בידו והוא – האינטואיציה המופלאה, היכולת לחוש ללא סימנים חיצוניים מה חושבים שומעיו הקטנים, מה מעניין אותם ומה מביאם לידי שיעמום וחוסר קשב. דברים שהם היום בבחינת חידושים של התקופה האחרונה במתודיקה ודידקטיקה היו אצלו פעילויות טבעיות שנבעו מתחושותיו הבהירות ורצונו העז שלא לעשות מלאכתו רמייה, חס ושלום.

כשהייתי אני בכתה ד' ב"שילה" היה הוא המורה לגמרא (דרך קבע השתדל להיות המורה העושה עם ילדים את צעדיהם הראשונים בגמרא), וכשאר תלמידיו זוכר אני היטב אותן חוויות אשר ב"חיבור גמרא". דהיינו, יצירת השקלא-וטריא המתבקשת בנושא, בהכוונתו, על ידי התלמידים עצמם. כאשר זה שואל וזה מפרק, ואחר כך נפתח הספר ואנו מגלים בשמחה כי אכן דברינו אנו ומחשבותינו אנו נמצאים על הדף. שיטות ההמחשה בטבלאות ופלקטים, ההמחזה והשחזור של שיחות בין תנאים ואמוראים, ה"תפקידים" שניתנו לילדים לאמץ לעצמם חכם מחכמי הגמרא, לרשום בפנקס ולזכור בעל פה את דבריו, ועוד ועוד אמצעים מעוררי עניין ורגש, כיד ה"מלמדות" הטובה עליו – כל אלה היו באותם ימים חידוש בהוראת הגמרא. בשנים מאוחרות יותר כשאבא נחשב כבר-סמכא בעניינים פדגוגיים, היה נוהג לזעוק ככרוכיא נגד אותן שיטות הוראה מכניות הגורמות לחלק ניכר מן הילדים לראות את העיסוק ב"לימודי קודש" כדבר כבד ומשעמם. מבשרי חזיתי כמה נאה קיים בעצמו.

בית הספר שילה היה נתון מדי פעם לחשדנות ואף לרדיפות מצד חוגים קיצוניים שלא ראו בעין יפה את חדשנותו בעניין השפה העברית, העיסוק ב"לימודי חול" ושיטות ההוראה הבלתי מקובלות. דרכו של אבא בהדיפת "התקפות" מסוג זה היתה להזמין לבית-הספר גדולי תורה המקובלים בכל החוגים ולהציג לפניהם את תלמידיו חניכיו ודרך תלמודם. במהרה זכה להערכה ולהסכמה מצד גדולי התורה שבירושלים וגם החולקים עליו בפרטים שונים העריכוהו כאדם שכל כוונתו לשם שמים וכל מלאכתו באמונה.

באותן שנים כשחשכו עיניהם ולבם של ישראל על רקע ידיעות האימים המגיעות מאירופה, כשאבא ז"ל אף הוא היה אכול יגון וחרדה עמוקה לגורל המשפחה שנשארה בצפרני היטלר ימח שמו, היו לו השעות עם תלמידיו שעות של פתח תקווה ואמונה חזקה כי לא יטוש ה' עמו. היה נוהג לבלות עמם שעות רבות, גם מחוץ למסגרת הלימודים: בשבתות הקיץ אחר הצהרים היה עוסק עם תלמידי הכיתות הגבוהות בפעולות במסגרת ארגון נוער שיסדו בהשראתו (ארגון "אחיה", על שם אחיה השילוני – ארגון תלמידי "שילה" שמגמתו היתה להעתיק את הטוב מכל ארגוני הנוער ולהרחיק את השלילה שבהם – ארגון זה פעל כשנתיים והתפרק אחר כך עם עזיבת בית הספר על ידי כיתת הבוגרים, המייסדים הנלהבים, והשתקעותו של אבא בפעילות ציבורית ענפה מחוץ למסגרת "שילה").

זוכרני היטב כיצד היה לוקחני עמו לאותן מסיבות עם "הילדים הגדולים" שנסתיימו ב"סעודה שלישית" נוסח רבי וחסידיו, שהותירה רושם עז ביותר אצל המשתתפים, אשר רישומו ניכר עד עצם היום הזה. הסעודה היתה מורכבת מפריטי מזון שהביאו הילדים מבתיהם (ואבא עמד על כך שיהיו אלה פריטי מזון פשוטים וצנועים), וחולקו בין השאר. וכאשר נטו צללי ערב היו כולם מזמרים זמירות רבות ערגה ודבקות (שאבא ז"ל רכשן בדרך כלל אצל גיסו ר' זושא פרידמן, ה' יקום דמו, מנעים הזמירות): "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי", "י-ה רבון עלם ועלמיא", ועוד.

נשמותיהם ודמיונם של אותם ילדים רכים בני שתים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה, היו מתלהטים, והתלהבותם לדבוק בדרך ישראל סבא גברה תוך הזדהות ואהבה לרבם המסור.

בתום מלחמת העולם התחדשו קשרי הציבור היהודיים בארץ עם האודים העשנים באירופה, ויהדות אנגליה וארצות הברית. עם הבכי על יהדות שרופה באש התחדשה בכל עוז הפעולה הנמרצת לבנית חיים חדשים בארץ ישראל. אבא וידידיו בפאג"י השתלבו במסגרת האגודאית הכללית ועשו נפשות לרעיונותיהם משכבר בדבר עצמאות חרדית ללא תלות במפלגות החפשיות.

מעתה היה אבא שקוע ראשו ורובו בענייני הכלל. פעילותו ב"שילה" הלכה ופחתה ויציאותיו לחוצה לארץ בשליחויות ציבוריות הלכו ותכפו. פאג"י זכתה לתמיכה בחוגים חרדיים באנגליה ובארצות הברית, ובמהרה החלה בפעולות בניה ויוזמות כלכליות אחרות עם שהיא מטפחת בכתב ובעל פה את גישתה האידיאולוגית המיוחדת. אבא ז"ל הרבה להופיע באספות אגודאיות בארץ ובחוצה לארץ, להרצות ולכתוב על הגיגיו בדבר תקומתם של שלומי אמוני ישראל בארץ ישראל, ועסק גם בצד הפרגמטי של גיוס כספים על ידי מכירת מניות השתתפות במפעליה של פאג"י.

לאחר מלחמת תש"ח ושידוד מערכות פוליטי במדינת ישראל ניסתה פאג"י לקדם את רעיונותיה בתוך מסגרת אגודת ישראל העולמית. עם שזכתה לאהדה רבה בקרב חוגי האגודה בחוצה לארץ ובועידת מרינדב נבחר אבא ושניים מידידיו, יבדלו לחיים טובים, מנהיגי פאג"י, ל"ועד הפועל העולמי" – הלכו ורבו החיכוכים עם מנהיגות האגודה בארץ. גישת המנהיגות הארצית היתה לשלול את המפעל הציוני מחד אך לזכות בהישגים, טובות הנאה שונות, על ידי מקומות בממשלה, תקציבים וכו', הסכמים עם מפלגות חילוניות. פאג"י לעומת זאת, הטיפה כדרכה לבנות מפעל עצמאי של היהדות החרדית "מדינת תורה בדרך", שלא תילחם בחילוניים אלא תתחרה בהם במובן החיובי על ידי יצירת מפעל לתפארת שכוחו בעדיפותו המוסרית, בטוב טעמו ובנקיונו מזוהמת תככים פוליטיים (בנאום מרשים שנשא אבא ז"ל בעניין זה בפאריז בסוף תש"ח, כאשר הטיף ליצירת "קרן תורה" למימון מהלך חרדי עצמאי כנזכר למעלה, היתה התלהבות כה רבה בקהל, שנשים היושבות באולם פרקו תכשיטיהן והטילום על הבמה). כמסופר למעלה, נוצר בציבור האגודאי בארץ עימות חריף על רקע יישום רעיונותיה של פאג"י, ושתי מערכות בחירות בהן הופיעה פאג"י כרשימה נפרדת, הסתיימו בכשלון.

אבא ז"ל שהתאכזב קשות ממיעוט התהודה בציבור החרדי לרעיונותיו – התייחס, כעבור זמן, לשני הכשלונות הללו בבחירות כהצלחות עבורו – מבחינה אישית – כהתגשמות של תפילה "אל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון". אכן, לא איכשר דרא ולדאבון לב התברר במשך הזמן כי עסקנים חרדים רבים שהגיעו לעמדה מכובדת בממסד הישראלי לא עמדו בנסיון השררה והגיעו לידי אותו ביזיון של עסקנות פוליטית צרת אופק שעיקר מעיינה בשמירה על עמדות כוח וטובות הנאה.

ביטאונה של פאג"י היה עתון יומי בשם "הקול" שאבא ז"ל ערכו והרבה לכתוב בו בשנים תש"י – תשי"ד. עם הכשלונות הפוליטיים והאכזבות מהיענות הציבור הרחב לרעיונותיו הלכה למעשה, הלך וגבר חוסר סיפוקו של אבא מפעילותו כעסקן פוליטי ומהיותו איש שחלק הגון מזמנו מוקדש לפולמוס חריף עם אויבים ומתנגדים. בהדרגה חזר אל עולם ההגות שהעסיקו בראשית דרכו הציבורית.

מאמרי הפולמוס הפוליטי החתומים בשם אברהם מוקוטובסקי הלכו ופחתו ולעומתם הלכו ורבו מאמרים חתומים על ידי אליהו כי-טוב (אברהם אליהו היו שני שמותיו, אך בקרב מכריו נקרא בשם אברהם בלבד. "כי-טוב" נגזר מהשם הלועזי מוקוטובסקי – כעבור שנים מספר הלך אבא ועשה שם זה לשם רשמי המופיע בתעודות). מאמרים אלה עסקו באקטואליזציה נרמזת של סוגיות הקשורות בפרשת השבוע או בענייני המועד. כותרת המשנה במאמרים הללו היתה בדרך כלל "מפי סופרים וספרים" שכן היו מבוססים על לקט רעיונות מספרי חז"ל, ראשונים ואחרונים שנרקמו יחדיו במסכת ספרותית מרשימה על הנושא הנדון כשההקשר לנושאים אקטואליים לא הוזכר במפורש אך הובן לרוב קוראיו.

עניינו בכתיבה מסוג זה הלך וגבר, ועיסוקו בענייני הציבור הרחב בקנה המידה הארצי הלך ופחת, אם כי המשיך עד יומו האחרון להיות מעורה בבעיות ציבוריות בקני מידה שונים ללא הקשר פוליטי: הקמת מקווה, גבאות בבית הכנסת, סיוע ל"חבר הפעילים" ולקבוצות צעירים אידיאליסטים שונות, ענייני צדקה וחסד ועוד.

בשנת תשי"ד, תוך חילוקי דעות מרים עם ידידים רבים החליט לפרוש סופית מפעילותו בפאג"י ולהקדיש כוחו לכתיבה והוצאת ספרים. כדרכו, חיבר את מסמך היסוד של ההוצאה (בנסיון לגייס תמיכה מצד מוקירי הרעיון) ובו הטיף שוב לעשייה חרדית שתהא על רמה הולמת גם מבחינה של נוי, טיב, הקפדה לשונית, תשלום שכר סופרים הוגן וכו'. וכאיש למוד אכזבות מצא עצמו בודד כמעט במפעלו החדש, ללא אמצעים להשקעה, ואף ללא פרנסה שוטפת לבני ביתו.

בהיותו בן ארבעים ושתיים שנה, במצב גופני ירוד, מצב רוח עכור ומצב כלכלי בלתי נסבל החל בהגשמת חלומו החדש, תוך ששקע בחובות ניכרים והשקיע עצמו בעבודה מפרכת ובבדידות מזהירה בכתיבה פורייה, בבעיות של מימון, הדפסה, הפצה ומכירה של ספריו (ובהוצאה אקראית של ספרים אחרים – עם או בלי עיבוד נוסף שלו).

העול המיידי שנשא בו היה עול קיום המשפחה, תשלום החובות, והצורך להשיא ארבעה בנים ושלוש בנות שהחלו להגיע לפרקם. משך עשרים ושתים השנים הבאות חיבר עשרים ושנים ספרים. (נהג דרך קבע לכתוב בראש כל אחד מספריו פסוק לפי סדר הא'ב' מתוך פרק קיט בתהלים, החל בפסוק "אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך" באות א' בראש ספרו הראשון "במעונות אריות", ועד הפסוק "תחי נפשי ותהללך ומשפטיך יעזרוני" באות ת' בראש ספרו האחרון – החלק השני של ספר הפרשיות על דברים. ספר הפרשיות כולו מחולק לעשרה כרכים גדולים).

משך עשרים ושתיים שנותיו האחרונות, כשהוא הולך ומתעלה בכתיבתו וביכולתו להעמיק חדור לשרשי התודעה הנצחית של עם ישראל, היה הולך ומתייסר בגופו, נחלש ומתחזק חליפות, שבע נופל וקם רענן ומחודש. זכה להעמיד תלמידים-מעריצים הרבה בכל תפוצות ישראל, שומעי לקחו בספריו הפופולאריים "איש וביתו", ו"ספר התודעה", זכה לחוג חסידים נלהב בקרב בעלי הטעם האנין יותר מנויי "ספר הפרשיות", והיורדים לחקר הצגת הסוגיות בחסידות בספרי הפרוזה שלו על כמה מגדולי האדמו"רים שהעמידה יהדות פולין. זכה לעמוד בהתחייבויותיו המוסריות לנו, בני משפחתו, והצליח להשיא את כל ילדיו עד האחרון שבהם שנשא אשה כארבעה חדשים לפני פטירתו.

בתקופה סוערת זו בעם ישראל לא ישב ב"מגדל שן" של סופרים ואנשי אמנות אלא המשיך לשבת בתוך עמו, ער ודרוך לכל עניין בו הבין כי יכול הוא להיות לתועלת. המשיך להתעניין בנושאי חנוך, מוסדות חנוך ושיטות חינוכיות למיניהן, כשהוא תורם משלו לכל המעוניין, בעצה, בכתיבת מאמר, בהרצאות לפני תלמידים ולפני מורים בארץ ובחוצה לארץ, ואף להשתתף בהתייעצויות בעניינים של קידום כלל ישראל שקיימו רוחשי טוב בדרגים שונים. המשיך ליזום ולעודד יוזמות של ידידים פעילים שראו ובדבריו מקור לא אכזב של השראה בכל פעולותיהם הברוכות. בין הללו יש למנות את ראשי רשת החינוך "תורה ומסורה" בארצות הברית, "קרית נוער" ו"המכללה" בירושלים, "מורי אגודת ישראל", "אוצר התורה" ורבים אחרים יוזמים ופעילים לה' ולתורתו.

 

אוי כי חסר המזג

וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז)

לאחר שנסתלק אבינו ז"ל באו רבים מאוד ממוקיריו שעשו עמו כברות דרך שונות במרוצת חייו דלי השנים וברוכי המעשים, ונסו לתאר במלים את דמותו של האיש. מי באומר ומי בכתב, בדרשות של הספד או במאמרי זיכרון בעיתונות. התמונות ששורטטו היו שונות בדרך כלל זו מזו, כאשר כל אחד מן המספרים רואה את הדמות כפי שנצטיירה בעינו הוא, ושם את הדגש על תכונות המדברות אל לבו.

האחד רואה באבא תלמיד חכם המרביץ תורה ברבים, השני רואה בו איש הציבור האידיאליסטי, השלישי רואה את הסופר המוכשר, הרביעי את האיש גומל חסדים בגופו ובממונו ומשכיל אל דל, החמישי את היותו אוהב ישראל המאיר פניו לכל יהודי אם קרוב ואם רחוק, השישי את חוש הביקורת החריף שלו, והשביעי את קנאותו ועקשנותו בנקודות שונות. האחד מדבר על אומץ לבו והשני על ענוותנותו ופשטות הליכותיו. האחד מדבר הרבה על שנינותו וחוש ההומור המפותח שניחן בו והשני על חסידותו והקפדתו בקלה כבחמורה, וכן הלאה והלאה…

מי, אכן, היה אבינו באמת?

אעז לומר כי ייחודיותו של אבא ז"ל היתה בחתירה העקשנית המתמדת למיזוג מושלם של כל התכונות הללו ואחרות. בכל אחת מהן ימָּצאו וודאי רבים שהצטיינו ממנו, אך יחידי סגולה ממש יישוו לו בשילוב המשתכלל של כולן כאחד.

ספרתי למעלה על הידורו אחר משקאות משובחים לשבתות וימים טובים, אוסיף עוד פרט בהקשר זה: היה נוהג למזוג ולמהול משקאות שונים ולבחון טעמה של התוצרת בלשונו הרגישה, ולחזור ולמזוג עד שיניח המזג את דעתו ואנינות טעמו. אולי יש בכך לשקף את דרכו במזיגתן של תכונות אופי ודרכי התנהגות. כל אדם הוא מזיגה של תכונות והתנהגויות שנמהלה, בדרך כלל, על ידי השפעות חיצוניות מכל סוג שהוא: תורשה גנטית, רקע גידול ולחצים חברתיים למיניהם. אך נדיר מאוד שאדם יבנה את כל יישותו, נדבך אחר נדבך לפי טעמו הוא וכפי הישר בעיניו באמת, כשהוא בוחן וחוזר ובוחן מה טיבו של הדבר בעיניו שלו ולאו דוקא בעיני הזולת.

אדם שהולך בדרך זו וחכו הוא באמת כיין הטוב, על פי דברי רש"י ז"ל: "…שיהא חכי הולך לפני דודי לאהבת מישור שהוא מן הלב ולא ברמייה ועקיבה. כיין הטוב – שהוא דובב שפתי ישנים, אף אבותי בקבר ישמחו בי ויודו על חלקם…" – חזקה עליו שלא יהא רווה נחת רוח מרובה מן הסביבה ומן ההכרה שאינן מעודדות הליכה בתלם עצמאי, אך לעומת זאת תזכהו דרך האמת שמזיגתו תהא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

אוי לנו כי חסר המזג! לו יזכנו א-לקים לפחות למעט מאותו יין טוב של דרכי מישרים אשר מזג אבינו רבי אברהם אליהו כי-טוב, זכר צדיק לברכה, לחיי העולם הבא.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

צבי כי-טוב

ירושלים, שושן פורים תשל"ו.