פרשת פקודי היא הפרשה האחרונה בחומש שמות, והיא מופיעה אחרי שלוש פרשיות שעיקר עניינן הוא ציווי הקמת המשכן.
התורה האריכה מאוד בפרטי הציווי על המשכן ובאופן הקמתו, ומפרשים רבים כבר התייחסו לאריכות זו ולמשמעותה.
המשכן כולו הוקם מתרומותיהם של בני ישראל ומנדבת לבם, וכל שהביאו – כסף, זהב, נחושת ושאר חומרים, שימש בפועל לבניית המשכן והיה מותאם למהותו הפנימית של כל אחד ואחד. כך שניתן לומר שנפשות ישראל כולן, היו כלולות בו.
רבה הייתה זריזותם של ישראל להביא תרומתם למטרה זו, ותוך זמן קצר ביותר הורמה התרומה הדרושה להקמתו, עד שהיה צורך להפסיקה, כמובא בפרשת ויקהל (לו,ה) "…מרבים העם להביא מדֵּי העבֹדה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אֹתה", ובפסוק הבא: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמֹר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקֹּדש ויִּכָּלא העם מהביא". – העם נאלץ אפוא לכלוא את חשקו להביא עוד ועוד.
אי אפשר שלא להתפעל מנדבת הלב, מהחשק ומהזריזות של העם בהבאת תרומתו להקמת המשכן.
עיון בפרשיות האלה מעלה מחשבה: אולי עקב היות נפשותיהם של ישראל כלולות במשכן על ידי השתתפותן בפועל בהקמתו, ובשל נדיבותו השופעת של העם, לא נהרס המשכן, אלא רק נגנז (ראו סוטה ט ע"א), הוא וכל אשר בו, זאת בניגוד לשני בתי המקדש שנחרבו כליל…
להשתוקקות ולרצון הנובעים מנדבת הלב יש כנראה ערך בנצח, והם נותרים קיימים לעד.
תודה רותי.
אכן מסכימה אתך שהשתוקקות לעד קיימת.
גם לאחר שנעשה המעשה ולכאורה התממשה אותה השתוקקות ושוב אין בה עוד צורך לכאורה, הרי שכל אדם נוכח מניסיונו האישי שהמעשה רק עשוי לחדד ולהעצים את ההשתוקקות עוד, שכן תמיד יעלה הפער הבלתי ניתן לגישור בין הרצון שקדם לבין המציאות בשטח…
התהליך האנושי המצוי והרצוי והיוצר שעלה במחשבה תחילה הוא אפוא זה: הרצון, ההשתוקקות, החשק מביאים למעשה והמעשה מחזיר להשתוקקות מועצמת וחוזר חלילה,
כך אפילו ואולי אף יותר ככל שהמעשה האנושי שלם יותר כמו במשכן משה,
בית מושלם האמור להיות מצע להשתוקקות גדלה והולכת תמיד לקיים את אותה נבואת עתיד של ישעיהו (נ"ה)
"כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים"..
ואף למעלה מזה.