רבי אברהם אליהו כי טוב זכר צדיק לברכה – הרבה פנים היו לו, ובשלש מהן הוא נגלה אלינו בכתביו: כמחנך-אוֹמֵן, כמְסַפר-אָמן וכסופר-אוּמן.
המחנך-האוֹמֵן
מכל המלאכות הרבות שבהן עסק רא"א כי טוב ז"ל (מהן מלאכות כפים, מהן עבודות שבכתיבה ובעסקי צבור) – לא ראה כעיסוקו העיקרי אלא את החינוך וההוראה.
יעוד ומטרת חיים היה לו החינוך. אוֹמֵן היה לבני משפחתו, מורה דרך ומחנך לבני חבורתו ולציבור גדול של קוראי מאמריו וספריו ושומעי נאומיו והרצאותיו.
רבות ושונות היו המסגרות שבהן עסק עם הצבור, ובכולן אתה מוצא אותו מדריך, מחנך, מלמד ומוכיח. רעיונותיו שופעים, דבריו מקוריים ולשונו מלהיבה – ולנגד עיניו מטרה אחת – בנין עולם נראה ומתוקן. מכל מה שיצא מפיו ומתחת עטו, עלתה הקריאה: הבה נתקן את עצמנו, נשפר את סביבתנו וכך נביא עולם על תיקונו. ובלבו מפעמים האמונה והבטחון כי אכן ניתן הדבר להֵעשות גם בידי בני אדם שפופים ושאינם גבורים כבני הדורות הקודמים.
כך הוא במאמריו בעתונות בתקופה שבה עסק בעסקי הצבור במסגרת 'פאג"י', וכך הוא בסיפורי חסידים שלו, שבהם הוא מעלה דמויות צדיקים וחסידים, ברי לבב וישרי דרך שכל מעשיהם לתיקון נפשם ולתיקון כל סביבתם, והרי הוא כאומר לך, לא בשמַיִם היא דרך חיים זו, בני אדם הלכו בה, בוא אף אתה והִדבקבדרכי צדיקים וישרים אלה, ולמד ממעשיהם.
אף בספרו 'איש וביתו' שעיקר ענינו הדרכה לפרט בביתו ובמשפחתו – אתה מוצא כמעט בכל נושא את אותו רעיון, שמבית זה ומאיש זה נבנית כל האומה, ואדם שדרכו ישרה ומנהגיו נכונים – ממנו יתד ופנה לבנין עולם מתוקן ונאה.
וכן אתה מוצא ב'ספר התודעה' את אותה כמיהה לאורח חיים מלא ועשיר בתאור מנהגיהם של ישראל קדושים, ומאליה מתנגנת שירה בדברי המחבר כשהוא מסביר את תכנו של החג והמעוד ונותן טעם לשבח במעשה המצוה ומנהגי ישראל.
הגדיל לעשות בחיבורו הגדול, ספר הפרשיות. מתוך שהוא בא לעמוד על פרטי הדברים ולהסביר אותם ענינים שהרבים דשים בהם בעקביהם מתוך הרגל ושיגרה – הרי הוא בא להסבר חדש שיש בו מעוף ומבט מקיף על כל הענין הנדון ומעבר לו, וכולו סביב אותה נקודה: עולם שהיה משוכלל ומתוקן, נתקלקל במעשי דורות הראשונים ובחטא הקדמון, וכל מהלכו של עולם וכל תפקידם של ישראל אינם אלא להביא לתיקונו ולהחזירו אל שלמותו כבראשונה.
אכן שונים ומגוונים הם סגנונותיו של המחבר ודרכי כתיבתו בכל אותם מאמרים וספירם, אך ערכים יסודיים והרגשות מיוחדות, אפיניים הם לאיש ולכתביו.
אף על פי שרצה שדבריו יהיו נקראים גם בקרב אותם חלקי צבור שאינם שומרי תורה, וביותר בספריו 'איש וביתו' ו'ספר התודעה' היתה זו הכוָנה המוצהרות – הרי ראה בדרך כלל את קהל קוראיו באותם יהודים שאורח חייהם של תורה ומצוות, ועל כן לא על עסקי אמונה בא אליהם אלא על עניני זיכוך הכונה ושלמות המעשה.
אין הוא מיסר ומוכיח על קלקול המעשים ואינו פונה אל הקורא באופן ישיר, נְהג כך ואל תעשה כך, אלא רק מציג בפניו דוגמה, ומראה לו חזון של שלמות, במחשבה, במעשה ובדרך חיים.
הרעיון הגדול והשאיפה העמוקה לעשות למען תיקון העולם, הנחוהו גם בתקופה המאוחרת, והדרים מצאו את ביטויָם בפרק המסכם שכתב לחיבורו של רבו המובהק רבי יוסף ביגון הי"ד, 'עינא פקיחא', ובחוברת 'ששה פרקים לבן דורנו' שפרסם אחרי מלחמת יום הכיפורים. ועל אף שהיה כבר באותה שעה מדוכא ביסורים, חלם (ואף החל מעט בפועל) לעשות מעשה גדול שתכליתו להחיות עם רב.
כי אכן לא ספרות לשמה היתה כתיבתו ולא מתוך שנחה עליו רוח הכתיבה, כתב, אלא הדברים שהיו בלבו ושראה צורך למסרם וללמדם לאחרים, שהם שהביאוהו לכתיבה, בבחינת רב המוסר לתלמידיו מה שקיבל מרבותיו.
עם כל זאת, ואף שהיה מודע לכוחותיו הגדולים ולהשפעתו על בני סביבתו וקהל שומעי דבריו – לא החזיק טובה לעצמו ולא התנשא על בני סביבתו. אדרבא, הכרה זו הביאו לדרוש מעצמו עוד ועוד. חושש היה כל הזמן, שמא אינו ראוי לאותה איצטלא של מורה לרבים. רגיל היה ללגלג על עצמו בשל כך, והיה מתנצל שאך לשם פרנסתו הוא כותב ומפרסם את ספריו. ואולם בגבור עליו מחלתו, בשבועות האחרונים לפני פטירתו, היה מיַסר את עצמו בשל כך: הוא המחבר, המחנך את הרבים, והרי אינו ראוי…
לאחד מידידיו הקרובים אשר שיבח במכתבו את אחד מספריו, הוא כתב:
…זכורני סיפור של ש' ש' על הרבי ר' אלימלך כשהשיא את בנו ר' אליעזר, אמר לו לפני החופה: ראה בני, שאביך, חותנך, אשתך וכו' – כולם יהיו מרוצים ממך, רק אתה לבדך אל תהיה מרוצה ממך…
אמנם כן, אני בגילי כבר עברתי את תקופת הנערות ואני מכיר היטב את נגעי לבבי, כיצד אני יכול להיות מרוצה? 'הספרים הטובים' שלי – אילו ידעת כמה פקפוקים יש בלבי עליהם וכמה טרוניות אני מקבל מפי עשרות אנשים, ובחלקן – לגמרי לאבלתי מוצדקות ואני מתפחד מאימת הדין – מי יצדק בדין קשה זה! וכו'. רע לי, רע לי מאד מן הפקפוקים האלה המכרסמים אותי מכאן ומכאן.
ולאחד הקוראים ששאל מדוע אין הסכמות לספריו, השיב:
'יכולתי אמנם להשיג רבות, אלא מכיון שידעתי כיצד נוהג העולם עתה, בין המסכימים ומקבלי ההסכמות, שאין בודקים אחר הכתוב בספר אלא רואים כמה עלי הגהה ועל כך סומכים הידים מפני חזקת גברא, ואני, מצד אחד חס לי מלהונות את הרבים ולהיתלות באילנות גדולים בדברים רבים שאני עצמי מלא כרכורים, פחדים וספקות, ומצד שני אני יודע שמתוך חוסר ההסכמות, אנשים יבואו לידי פקפוקים: שמא אין הכותב מוסמך ולא ראוי – והוא הדבר שאני רוצה בו. יפקפקו ויפקפקו – יבדקו אחרַי ויבדקו, ויתאמתו הדברים מתוך בקורת'.
כי אכן רגיל היה רבי אברהם אליהו ז"ל לדקדק עם עצמו כחוט השערה עד לדקדוקה של אמת ועד לדכדוכה של נפש.
ואולם את עיקר יעודו ותפקידו ראה בחינוך ובהרואה ממש, ובתלמידים קטנים, תינוקות של בית רבן. וכך הוא כותב באחת מאגרותיו:
'ולכשתמצי לומר, כל כתיבותי בכל סוגי הכתיבה שכתבתי מאז ומתמיד, כל עין בוחנת תכיר כי לא סופר מחונן כותב כאן אלא מלמד שמרצה דברים לפני תלמידיו. וכמו שיש מלמד בעל פה, כך יש מלמד בכתב; –
וכשם שאמרתי למעלה שאיני רוצה להתהדר באיצטלא של רבנות שאינה שלי (הערתו למכותב שכינהו בשם 'הרב'), כך לא אוָתר על איצטלא אחרת שהיא שלי – זאת האיצטלא של 'מלמדות'. מעודי, ומאז היותי ילד כבן עשר שנים ועד עתה, לא הפסקתי מלעסוק במלאכה זו, בפועל ממש עם ילדים קטנים ממני – בימי ילדותי, ואח"כ לא חדלתי מלהגות במקצוע זה ולעסוק בו עם בנים ועם בני בנים, צעירים ומבוגרים, בפועל ובעיון ומחקר, בהסתכלות מתמדת, בנסיונות שונים ורבים ובתכנון תכניות וכו' וכו' הרבה מאד. מכאן, שכשבאתי לחבר את ספר התודעה, עשיתי את מלאכתי בלי רמיה עצמית וכמלמד מנוסה, כי ידעתי וחשתי כל מקום שהתלמיד שואל והשתדלתי להגיש לו מענה על שאלותיו. אף בספר הפרשיות מנהגי כן, מתוך שאני משתדל לשמוע שאלות התלמידים שאני רואה אותם לפני עיני – כך אני כותב'.
בימינו מצויה התופעה של טישטוש מושגים, וגילויים חיצוניים של שגשוג בחיי תורה וחסידות גורמים לסיפוק ושביעות רצון, אפנות של חיקויים והתהדרות בחומרות יתרות נעשו מצויים בקרב שומרי אמונים ובני תורה; –
אשר על כן, דברם בעתם הם כתבי המחבר ז"ל, בהם מבקש הוא להחזיר עטרה לישנה תוך שהוא משיג לפני הקורא דוגמא נאה של דמויות שמחשבותיהם אמת, הליכותיהם צדק ומעשיהם שלמים.
המספר האמן
זכה רבי אברהם אליהו כי טוב ז"ל וניחן בכשרון נפלא בהרצאת דברים והסברתם, ואל כל סוג של קהל שומעים וקוראים היה מדבר בלשון המתישבת על לבם.
לכשתמצי לומר, אף סגולה זו באה לו בשל רגישותו לזולת, לרחשי לבו ולמאוָיו. ויודע היה להתאים את הדברים לשומעיהם ולהטעימם באזניהם.
בכל נושא שעסק, בהסברת פרשיות מן התורה, בבאור דברי חכמים, בסיפור מעשה ובשיחה על עניני דיומא; בין שהיו דבריו נאמרים בחוג מצומצם של בני משפחה וידידים, ובין בהרצאה בפני צבור גדול – תמיד נמצא מרתק את קהל שומעיו אף אם נמשכו הדברים שעות ארוכות, בלשונו העשירה ובהבעת פניו שבה נראה חי את הדברים שהשמיע. ומתוך שהיתה משנתו סדורה, היו דבריו – גם כשהיו מפתיעים בחידושם ולכאורה קשה להלמם – נעשים מובנים לַכֹּל ומתישבים על כל לב.
כח זה של סיפור דברים והסברתם בטוב טעם – ניכר הוא גם בדבריו שבכתב. לשונו עשירה, מלאת רגש וחיים וכולה מבית מדרשם של חז"ל. מעולם לא עסק בלימוד לשון כשלעצמו, לא פנה לקרוא בדברי ספרות, אלא אותה רגישות שהיתה בו לדבר נאה ומתוקן, עם כחות הקליטה הנפלאים שהצטין בהם – הם שעמדו לו שתהיה לשון חכמים מרפא, שגורה בפיו, וזאת מתוך עסקו בדברי חכמים ומדרשיהם. ועם שהיתה כתיבתו בנושאים רבים ושונים – השכיל למצוא את הלשון והסגנון ההולמים את הנושא, ויחד עם זאת ניכר חותמו האישי בכל מה שכתב.
שקוד היה המחבר על לשונו שתהיה נאה ומתוקנת, וזאת מפני החשיבות שיִחס לדברים שכתב, שלא יהיו דברים של קדושה ואמת נמסרים בדרך בזיון וחוסר חן. אבל מתרחק היה מכל הצטעצעות של חן ומלאכת כתיבה נאה שאין בה תוכן. על כתיבה מעין זו, שהנוי והאמנות שבה מכסים על רֵקנות או על תוכן שלילי, רגיל היה לומר: מוטב כל כיעור שבעולם, ולא הסתרה אחת של האמת. ואכן השכיל המחבר לגלות את שבחה ויפיה של האמת גם בלבושיה החיצוניים, בדרך מסירתה.
באחד ממכתביו אל המחבר, כותב הסופר-המבקר אברהם קריב ז"ל על ספרי הסדרה 'חסידים ואנשי מעשה':
'משהתחלתי לעיין קצת בזה וקצת בזה, מיד ראיתי כי חמדה גנוזה באה לביתי! ואיני יודע על מה אתפלא יותר, על התוכן אשר לא יסולא בפז או על הסגנון המעולה הזה, שסופרים אנשי שם יכולם להתקנא בו. סוף סוף זכתה החסידות לעניניה, שסיפורי-מעשים שלה יכתבו בידי סופר מבפנים, מתוך תוכה!'.
גם באותם שנים שכבר התרחק מן העסקנות הציבורית, עדיין היה ער לנעשה במישור הציבורי ובפרט זה של שומרי תורה. תופעות רבות הכאיבו לו והכעיסוהו, ואף על פי כן נמנע מלתת להם ביטוי בספריו גם בדרך של רמז. שכן הרגיש וידע שאין בספריו שנועדו ללימוד ולהדרכה ועתידים הם לעמוד ימים רבים – מקום לדברים זמניים ובני חלוף.
הסופר-האוּמן
גדולים וטובים שבחוהו על פעולתו-אמת בהרבצת תורה בישראל. ואף שידע את כח השפעתם של ספריו, וכאמור גם שאף ללמד את לקחו הטוב שקהל עם – עם כל זאת לא ראה עצמו בכתיבת ספריו אלא כאומן העוסק במלאכתו להתפרנס ממנה.
רגיל היה לומר: אין כתיבתי אלא מעשה אוּמָנות, ומלאכה היא ככל המלאכות שבני אדם עוסקים בהם לפרנסתם. וכשם שהאומן שוקד על מלאכתו לעשותה נאמנה כדי שתהיה מתוקנת כראוי לצרכי בני אדם, כך אני עושה במלאכתי.
באחת מאגרותיו הוא כותב:
'לאחר יום הפרישה מאגודת ישראל ומפאג"י (לאחר הכנסיה הגדולה בקיץ תשי"ד) נשארתי בלי מזון סעודה אחת, דברים כשפוטם ממש. מה עושים? – כיון שכבר התמחתי קצת בכתיבה, שהרי כמה שנים הייתי עורך עתון ולא עבר עלי יום בלי כתיבת מאמר, שני מאמרים ולפעמים אפילו ארבעה או חמישה מאמרים, בפובליציסטיקה, בהגות ומחשבה ובסיפורים, אמרתי: מעתה אלך והיה ל'סופר' ממש, סופר לשם מקצוע ופרנסה…'.
אם נרצה לעמוד על שקידתו ועמלו של המחבר לעשות את ספריו כיאות ולהוציא מתחת ידו דבר מתוקן – נוכל לראות זאת בספריו הראשונים שבסדרת 'חסידים ואנשי מעשה'. עיקרם של הסיפורים הופיעו תחילה בעתון 'הקול' (במקביל הופיעו בחוברות שנקראו 'מן הימים ההם לזמן הזה'), שנתיים שלש לפני כתיבת הספרים. הבא להשוות את שני המקורות ימצא מיד כי פנים חדשות באו לכאן, שכן המחבר בבואו להגיש את הדברים בספר, שקד לעשותם מתוקנים כראוי ולכן עיבדם עיבוד יסודי בסגנון בהיר, בלשון מותקנת ובשינוי מבנה וצורה, וכאילו נכתבו הדברים מחדש.
מן השמים סייעו בידו, ואף שהיה טרוד במשך כל הזמן בטרדות רבות של פרנסה, ובריאותו רופפת היתה לעתים קרובות – אף על פי כן, כאילו נתברכה ידו, ובפרק זמן קצר יחסית, הצליח לכתוב ולהוציא לאור בעצמו ספרים, בהקף שמעט מחברים זכו לו. אף גם זאת, כמחצית התקופה שבה כתב את ספריו, נשא הוא בעול עבודת המו"לות ב'א' מכון להוצאת ספרים, שיסד. ואף לאחר מכן עדיין העסיקתו מעט העבודה המעשית בהוצאה לאור.
סדרת 'חסידים ואנשי מעשה'
ספרו הראשון של המחבר, 'במעונות אריות' על חסידים הראשונים, תלמידי הבעש"ט, הופיע בחורף תשט"ו. הספר השני, 'כחודו של מחט', על בית מדרשה של פשיסחה וקוצק, הופיע אף הוא בשנת תשט"ו. הספר השלישי בסדרה, 'בחסד עליון', על רבי משה ליב מססוב, הופיע בראשית שנת תשט"ז, ואילו הספר הרביעי 'הפותח שער' (שהוא במובן מסוים חריג בסדרה זו, ואכן נכתב לפי הזמנה) שנושאו רבי זלמן בהר"ן מבוני ירושלים ומיקירי בניה – הופיע בקיץ תשט"ז, וחתם בשעתו את סדרת ספרי הסיפורים.
ייזכר כאן שמלכתחילה התכוון המחבר לקרוא את שם ספרו הראשון 'עושים מאהבה ושמחים ביסורים', כי אכן בכך ראה את גדלותם של האישים אותם תאר, ובדרך זו חי גם את חייו שלו, חיים של תלאה ומכאוב.
הספר החמישי שבסדרה, 'כתר מלכות', עיקר ענינו על רבי ישראל מרוז'ין, ובחלקו השני סיפורי חסידים שונים. ספר זה הופיע תוך כדי עיסוקו של המחבר בכתיבת ספר הפרשיות, בשנת תשכ"ו.
הואיל ובאותה שעה היה עיקר עיסוקו של המחבר בספר הפרשיות, נתקפחה מעט מלאכת הספר הזה ונראה בעיני מחברו כבלתי מושלם. משום כך, עבר עליו שוב אחרי הדפסתו ותיקן בו כמה תיקונים. הספר שיופיע אי"ה במהדורה המחודשת שאנו עוסקים בהכנתה, יכלול גם תיקונים אלו.
בבואנו להעריך את עבודתו של המחבר ז"ל בסיפורי חסידים שלו, מן הראוי שניתן לב לראות כי הסיפור החסידי אשר שימש במשך דורות בבחינת תורה שבעל פה לחסידות, וגם היה אספקלריא מאירה לכיסופים וערגת הנפש לעבודת הבורא, להישרת המידות והליכות חיים, ככל אשר באו הבעש"ט ותלמידיו לנטוע בלבות בני ישראל – הרי כיום, כאשר האמת נעדרת והתפארת שבקדושת החסידות נעלמת, הבאים לספר את סיפורי החסידים, יש מהם שרואים בהם ספרות-אמנות, ומעמידים במרכזם את הלבביות והשירה, כתחליף למצוות התורה, הלכותיה והליכותיה, ומאידך גיסא יש מספרים שאתה מוצא בסיפוריהם נטייה להזיות, ערפול וטשטוש המחשבה.
בדור זה, אחד היה רבי אברהם אליהו כי טוב ז"ל, שהאזין להמית הלב של בני הדור, וידע והרגיש כי אכן יש כח בסיפורים אלה לפתוח שערי אורה, להפרות את המחשבה ולקרב את לבות בני הדור לאביהם בשמים, קרבה של אמת, וכך מספר המחבר על מה שהביאו לחיבור סיפורים אלה:
"התחלתי בסיפורי חסידות, ולא בלי טעם לדבר זה. מאז יצאתי מפולין, מקום מגורי הראשון שגדלתי שם בין ישרים ותמימים באמת וצנועים בהליכותיהם עד ששום איש לא יוכל להכירם אם אינו קרוב להם מאד, מאז עזבתי המחצבה הזו ובאתי לכאן והכרתי חוגים חדשים, את שיחם ושיגם, וידעתי ולמדתי את מושגיהם על העולם שחייתי בו לפנים, שהללו אינם יודעים ולא כלום ופחות ממה שהם יודעים על האסקימוסים. איש כמו אבא שלי ז"ל ורבו רבי צדוק הכהן מלובלין, וכל העולם העשיר הזה, אינם יודעים עליו אפילו כסומא בארובה – לכן אמרתי, הבה ואספר מן העולם הזה שאפילו מצבה לא נשארה ממנו.
כפי שכבר הזכרנו, פורסמו הסיפורים שבסדרה זו לראשונה בעיתון 'קול' שהמחבר היה עורכו, בצד מאמרים של הגות והשקפת עולם, היו רוב מאמריו באותה תקופה מאמרים של בקורת ישירה על פגמים קשים שנמצאו בציבור שבארץ ובעיקר בציבור שהיה קרוב אליו באורח חייו. המפלגתיות שאכלה בכל פה, הרגשת שביעות הרצון העצמית, הנטייה לסגל חומרות שונות מחד והחמרנות מאידך, המגמה של עשיית ה"שלא לשמה" למטרה בקרב חלק מלומדי התורה. דברים אלה הכאיבוהו ומררוהו.
באותה תקופה סיפר למקורביו: שואלים אותי, כל מאמריך בקורת והוקעת פגמים, מה לדעתך טוב וחיובי? על כך באתי להשיב בסדרת סיפורים זו, בה אני מראה וממחיש אותה דרך שיבור לו האדם, דרך יש בה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
ואכן, אותם עורכים שהמחבר ראה אותם כיסודיים, הזהירות מפני אונאה עצמית, בקשת העמל והיגיעה וכנגדה ההימנעות מעשיית תורה ומצוות מקור להנאות גשמיות ושביעות רצון; היופי שחיים צנועים ובקשת האמת עד תכליתה – כל אותם ערכים חוזרים ונשנים בצורות שונות ומגוונות במשנתו הסדורה של המחבר בכל כתביו למיניהם.
אותם בני עלייה שעליהם מספר המחבר בספריו אלו, היה עולמם מתקיים על שלושה דברים: על הדין – דין שמים שהיו מקבלים עליהם באהבה ושמחים בו גם כשהיה דין קשה; על האמת – עד דקדוקה של אמת לאמתה, תוך הבנת נבכי נפשו של האדם וידיעתם את יצרי מעללי איש; ועל השלום – במובנו הרחב ביותר, שקידה על שלום הבריות, אהבתם ועיסוק בצרכי גופם נשמתם בחכמה ובכשרון המעשה.
כך אתה מוצא את רבי יחיאל מיכל מזלוצ'ב והרבי ר' זושא רואים את חיי הדחק שלהם כראויים ונאים להם, ואין הם רוצים כלל בטוב העולם הזה ('אחד הממעיט', 'גם הרבות חסדים' – במעונות אריות), את מתתיהו קוזק בחלומותיו ודבריו (כחודו של מחט) כשהוא שמח ביסוריו, ואת ר' יצחק חסיד ('מי האיש החפץ עושר' – כתר מלכות).
וכך אתה מוצא דברי אמת לאמיתם בתשובתו של הרבי ר' זושא לאחיו על חטאו של אדם הראשון, בדברי רבי לוי יצחק אל ה'בעל דבר' ('מות שיש בו יראת שמים', 'דין אמת לאמת' – במעונות אריות) ודרישת האמת עד תכליתה במעשיו ודבריו של אלעזר ביאליסטוקר ובהתנהגותם של בני החבורה שבקוצק עם שלמה הבא במחיצתם ('כחודו של מחט', 'אפילו כל העולם כולו' – כחודו של מחט), ואת הביקורת של אמת בכל עסקה ב'מעשה בחסיד אחד' (כתר מלכות)
וכך אתה מוצא את רודפי שלום הבריות וגומלי החסדים בגופם ובמאודם, שכל פעולותיהם בשלמות המעשה, בחכמת הלב ובטוהר נפש ('אגורה אחת', שכרן של גומלי חסדים – במעונות אריות; 'איש יהודי היה' – כחודו של מחט; ודמותו הנשגבה של רבי משה ליב מססוב לכל ארכו של הספר 'בחסד עליון').
כללו של דבר, אין מטרת המחבר סיפור תולדות ומעשים שהיו במדויק, ולא בתיאור דמותם של אישים הוא עוסק אלא לימוד יש כאן, ועיסוק בסוגיה של אורחות חיים כיצד היא באה לידי ביטוי והגשמה.
עולמם של בני עליה אלה, עומד היה תמיד לנגד עיניו של המחבר ז"ל, ומתוך רגשות לבו נתן דברים בפי האישים שאת סיפוריהם יספר.
איש וביתו
משיצא שמו של רבי אברהם אליהו כי טוב ז"ל כסופר ומחבר ספרים, פנו אליו אנשי המועצה הדתית בירושלים ובקשוהו שיכתוב עבורם ספר על הלכות והליכות הבית היהודי, כדי לתתו בידי הזוגות הנישאים.
משהושלם הספר ועבר ביקורתם של ועדות רבנים ומומחים וכולם שבחוהו – דרשו המזמינים מן המחבר שיוסיף לספר חומר אשר לא היה לרוחו. גדול היה הניסיון שכן העבודה הממושכת בהכנת ספר זה (למעלה משנה), היתה עבורו מאמץ קשה בשל בעיות קיום ופרנסה, על אחת כמה וכמה שלא היו בידו האמצעים להוצאת הספר לאור.
אף על פי כן החליט המחבר שלא להוציא מתחת ידיו דבר שבעיניו אינו מתוקן. במאמצים גדולים תוך קשיים רבים הוציא בעצמו את הספר 'איש וביתו' בקיץ תשי"ז, וסוף שספר זה הוא שסלל את דרכו והקנה לו את פרסומו כסופר.
הספר 'איש וביתו' מצא את מקומו ברבבות בתי ישראל, בארץ ובגולה. הרבה קרובים הוסיפו דעת ממנו, הרבה רחוקים נתקרבו על ידו ורבים השיב מעוון. בשנת תשכ"ג יצא הספר לאור בשפה האנגלית, בתרגומו של הרב נחמן בולמן שליט"א.
על תכנו של הספר ועל יחודו – יבואו אי"ה דברים במבוא שבמהדורה המחודשת.
ספר התודעה – תקופת השנה
בו נכללו עיקרי הלכות, מנהגים וטעמיהם ודברי עיון לכל מועדי השנה, תענית ויומי דפגרא.
בתקופת חיבורו של הספר, דובר הרבה בין העוסקים בחינוך במדינה, על הצורך להקנות תודעה יהודית לתלמידים. נושא זה גם נדון בשעתו בהרחבה בכל חוגי הציבור. משום כך בחר המחבר בשם 'ספר התודעה', שהיה צורך השעה, ללמדך שרק כך, בלימוד של ממש ובגישה נאותה להלכה ולמסורת, ניתן ללמד תודעה יהודית לילדי ישראל ולא בדרך תאור חיצוני של טקסים והווי (דבר שהוכח אחרי תקופת ניסיון לא ממושכת).
חלקו הראשון של הספר (על החודשים: תשרי – אדר) יצא לאור בשנת תשי"ח, ואילו חלקו השני (על החודשים: ניסן – אלול) יצא לאור בשנת תשכ"א.
זמן לא רב אחרי הופעתו, יצאו מוניטין של ספר זה בכל רחבי העולם, וסוגים רבים של קוראים ומעיינים, תלמידי חכמים ופשוטי עם, מצאו בו את חפץ לבם. בעיקר מהווה הוא ספר יסוד לכל העוסקים בחינוך ובהוראה, ואף בין אותם שנתרחקו מחיי תורה ומצוה.
גם ספר זה יצא לאור בתרגום אנגלי שנעשה אף הוא בידי הרב נחמן בולמן שליט"א בשנת תשכ"ח.
הספר נמצא עתה בהכנה לקראת הוצאתו לאור במהדורה המחודשת בתוספת שיפורים ושכלולים, כרצון המחבר ז"ל, ובתחילתו יבואו אי"ה דברים על תוכנו ומהותו.
הגדה 'סדר ליל פסח'
במהדורה הראשונה של ספר התודעה, כלל המחבר גם לקט פירושים להגדה, לאחר מכן הוציא את הלקט הזה בצירוף שני פרקים על ליל הסדר מתוך ספר התודעה – בספר נפרד תחת השם: הגדה של פסח 'ילקוט טוב'.
ספר זה מופיע במהדורה המחודשת בתוספת פירושים ובשיפורים שונים בשם 'סדר ליל פסח'.
על דרכו של המחבר בספר זה, ימצא הקורא דברים במבוא.
ספר הפרשיות
את גולת הכותרת של עבודת המחבר ז"ל, ניתן לראות ב'ספר הפרשיות', הן משום היקפו הנרחב, הן משום המאמץ הנדרש בביאור כל פרשיות התורה בחילופי ענייניהן והן משום דרך הכתיבה והמקוריות שבהסברת הרבה מן הפרשיות.
ואכן, המעיין בספר זה, ימצא בו המשך ישיר לכל סוגי כתיבותיו של המחבר בעבר. וכשתמצי לומר, פרשיות התורה כפי שלמדן עוד שנים רבות לפני שכתב ספר זה, עם תלמידים ובני חבורה – הן שהיו לו נקודות מוצא וכיוון מחשבה להרבה דברים שנכתבו בספר הזה.
בשנת תשכ"א החל בכתיבת ספר הפרשיות, עבודה שעסק בה עד סמוך פטירתו בשנת תשל"ו.
במבוא לספר הפרשיות נכתבו מעט דברים על דרכו של המחבר בחיבורו זה.
חיבורים שונים
ראשית כתיבתו של המחבר בלשון הקודש, התה הכרוז שהודיע על הקמת 'פאג"י', כרוז שכתב סמוך לעלייתו ארצה, בשנת תרצ"ו.
בשנים לאחר מכן פרסם מאות רבות של מאמרים, דברי עיון והגות, סיפורי חסידים ואף דברי פולמוס בבעיות השעה.
תוך כדי כתיבת שני חלקי ספר התודעה, עסק בעריכת הספר 'כפתור ופרח', לקט מאמרי חז"ל ערוך לפי נושאים ומבואר ביאור קצר, ואף שכינה עצמו כמסייע למלקט, היה הוא ששקד על הכנת הספר והרבה עמל ויגיעה השקיע בסידור, בעריכה ובעיקר בפרוש מאמרים.
במקביל לספרים שתוארו לעיל, כתב המחבר כמה וכמה מאמרים גדולים שהופיעו בחוברות לעצמן ובדרכי פרסום אחרות (בין השאר, כנספח לספר 'עינא פקיחא' חיבורו של רבו המובהק רבי יוסף ביגון הי"ד – אשר הוציא לאור).
בנוסף לאותם מאמרים נשא עשרות הרצאות בעיקר בפני מורים ואנשי חינוך, בארץ ובארה"ב.
לקט מאמריו וכן ראשי פרקים מהרצאותיו – יופיעו אי"ה במקובץ בכרך שישלים את המהדורה של כתבי המחבר ז"ל.
*
מנהג נאה נהג המחבר ז"ל בספריו, שהיה פותח כל ספר בפסוק מספר תהילים. לשם כך בחר בפרק 'תמניא אפי' (תהילם קיט), ולכל ספר נתן כותרת בפסוק אחר מתוך הא"ב שבפרק זה. את ספרו הראשון 'במעונות אריות', פתח בפסוק שתחילתו באות א', ואת ספרו האחרון, החלק השני של חומש דברים בספר הפרשיות, פתח בפסוק שתחילתו באות ת.
פסוקים אלה שבהם ביטא המחבר ז"ל את תפילותיו ורגשות לבו הטהור, מן הראוי שיבואו כסיום לדברים שסיפרנו עליו ועל ספריו:
אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ
בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ
גְּמֹל עַל עַבְדְּךָ אֶחְיֶה וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ
דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ
הוֹרֵנִי ה' דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב
וְאֶשָּׂא כַפַּי אֶל מִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי וְאָשִׂיחָה בְחֻקֶּיךָ
זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי
חַסְדְּךָ ה' מָלְאָה הָאָרֶץ חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי
טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ
כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ
לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד
מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי
נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי
סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי
עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ
פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן
צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה
קָרוֹב אַתָּה ה' וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת
רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל-מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ
שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל
תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעְזְרֻנִי
ו' באדר תשל"ז, יום השנה לפטירת המחבר,
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.
חנוך בן ארזה
תודתי נתונה לרב שמואל קיבילביץ, לרב נחמן בולמן ולגיסי צבי כי טוב – על שסייעוני בכתיבת המבוא, בדבריהם, בביקורתם ובעצתם אמונה.