חלק ראשון – על מטרות האגודה
חלק שני – אמת לכל
חלק שלישי – אמת בחינוך הבנים
בהוצאת האגודה 'צדק ושלום'
ניו יורק תשכ"ד
הבה נידברה
(על מטרות האגודה)
אגודת 'צדק ושלום' בהטיפה למען כל מידה טובה, אינה רואה עצמה כמוכיחה בשער.
הנמנים על אגודה זו הם אנשים מכל השנה בלי אמביציות חברתיות ואינם משרתים מטרה מפלגתית כלשהי.
אנשי אגודה זו, בתוך עמם הם יושבים. לפיכך חביבה עליהם כל נקודת אור הנגלית בעם מכל קצותיו, וגם לבם עליהם דוי מנקודות צל שהם מגלים בתוך עצמם ובזולתם מאחינו בני ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב.
כדבר איש אל רעהו על נגעי לבב שהם משותפים למדבר כלשומע, כן דברינו לכל אחינו בפרסומים שאנו מגישים לציבור.
אכן, הדיבור הצנוע שבין איש לרעהו, צפוי הוא לתועלת בזמן הזה יותר מבזמן אחר. מרבית העם כבר אינו ניזון היום משולחנן של המפלגות ודובריהן שבעל-פה ושבכתב. רבו המפלגות יותר מדי ומנגחות זו את זו ברשות הרבים, והקולות מרעישים וצורמים את האוזן, לכך אין העם נתפס להן עוד.
הואיל וכן, חזר משקל היתר אל ההידברות עם כל איש ברשות היחיד שלו. הידברות בין איש לרעהו, בין איש לביתו ובינו לבין עצמו.
כולנו אנשים מישראל קדושים ונועדנו להביא אורה בעולם, והרי הצללים המאפילים עדיין הם כל כך מרובים.
אי לזאת חברו יחדיו מספר אנשים מישראל לאגודת 'צדק ושלום' בניסיון של 'לכו נא ונוָכחה' בין איש לאיש, בין אב לבנו, בנערינו ובזקנינו.
תחת להרקיע שחקים בדברים רמים ונישאים שאין התועלת יוצאת מהם לעולם, נהא מסיחים בדברים הקרובים לנו מאוד ונוגעים לכולנו ואפשר בנקל למצוא בשיחה זו תוחלת עם תועלת.
למלאות כל העולם כולו אורה אין אנו יכולים; להסיר צללים ואפלוליות קטנים – שמא נוכל. וסוף שיצטרפו מאמצים ומעשים קטנים למעשה אחד גדול שהאור עמו שוכן.
נבחר לנו פעם נושא אחד ופעם נושא אחר, ואולם תמיד בדברים שדעת הכול נוטה אחריהם ואין להם התנגדות לשמה.
נעשה לשדל עצמנו לדבר מצוה ולמידה נכונה שיש בה תפארת לעושיה ותפארת לה מן האדם. הבה נידברה והשומע ישמע, והחדל – ישמע מחר. והיה, כל הישג קטן אשר נשיג, אפילו באדם אחד ולשעה אחת – כבר יהיה שוה את המאמץ.
על כל פנים אין אנו נכנסים בתחומו של כל מאן-דהו ולא שום היזק יכול ח"ו לצאת מכאן. ואם לא יזיק – יועיל בעזר השם.
קונטרס השלום היה הראשון בפרסומינו. ר' אליהו כי טוב כתבו לפי בקשתנו.
כיון שנעמו לנו דברי הקונטרס ההוא, הפצנוהו באלפי טפסים. בעיקר, בין רבנים ומנהיגי ציבור אשר בידם המפתחות של שלום הציבור ושלום כל יחיד בו.
אותו קונטרס הביא לנו בכנפיו גם עידוד וגם מעט אכזבה.
עידוד – מעשרות התגובות שבכתב ושבעל-פה שהיו מלאות הבנה, הזדהות וחיזוק; –
אכזבה – מן השתיקה של יתר המאות והאלפים שלא הגיבו כלל אף על פי שהדברים נוגעים לכול. הרי באנשי ציבור המדובר, ושם ענין השלום נחוץ מכל דבר אחר.
יתר על כן, קבלנו גם מספר לא מבוטל של תגובות שליליות בכתב ובעל-פה. המגיבים ערערו נגד הדרך של העלאת הבעיה של מחלוקת, לכדי שידושו בה רבים; כאילו ההתעלמות היא פתרון רצוי יותר. ויש מן המגיבים, ובתוכם אנשי שם, שבאו בקטרוג כלפי מפרסמי הקונטרס וכלפי כותבו וטענו טענות על 'טול קורה'; כאילו אמרנו כי נקיים אנחנו מחטא המחלוקת, והרי הדגשנו במפורש כי אין נקי מדבר זה ולפיכך הכול מצווים בעשייה למען השלום.
ברם, גם זאת נדע כי השתיקה וחוסר התגובה, מן השיגרא באה ולא מחוסר ענין. גם הרתיעה מהביט בבעיה בשעה שאחרים מציגים אותה במלוא חומרתה, זו הרתיעה שבאה לידי ביטוי אצל המקטרגים, אף היא לא מן הדעה המנוגדת באה אלא מחוסר אימון באנשים המציגים את הבעיה. המקטרגים חוששים שמא אין הדברים מכוונים לשמם בלבד.
אשר על כן אמרנו, נמשיך במאמצינו לבוא בדברי שלום ואמת בזו אחר זו; נדלג מענין לענין, מנושא לנושא אחר, ונשתדל בכנות להראות נכוחה כי אין הכוונה אלא כלפי הדברים כפי שהם נאמרים בלבד, עד אשר תבוא התנערות מן השגרה ותתעורר תגובה רחבה יותר, עד אשר תתרגל האוזן לשמוע את קול המדבר ויתקרב הלב לקבל אמת ממי שאמרה.
אנו ממשיכים. על נושא האמת יהיו דברינו הפעם.
אמת לכל
אמת ואמונה
האמת שבמחשבה, דיבור ומעשה, והאמת בא-ל חי ובתורתו, שתיהן ניתנו כרוכות יחדיו. אי אפשר לאחת בלי השניה.
מידת האמת שדבקה בעם ישראל מאז היותו לגוי, והתיעוב שישראל תיעבו את השקר שבדיבור ובמעשה, הם היסוד המוסד לאמונה באלוקים חיים ובתורה המסורה מאבות לבנים. מדור מקבלי התורה עד הדור האחרון.
הרי האותות והמופתים אינם מתגלים ולא מתחדשים בכל דור ודור. אין לנו תמיד אלא מסורת אמת מפי אנשי אמת אוהבי אמת ומתעבי כל שקר. אך זה בלבד הוא עיקר יסוד אמונתנו.
נביאי האמת שבעמנו מעולם לא כיסו על עווננו. בדברים רבים וקשים הוכיחו אותנו וקראו לנו: ממרים, סוררים, מקציפים, גוי חוטא, עם כבד עוון. אכן, גם שונאינו-מנדינו שמבין הגויים, גם הם הונו אותנו בדברי עלבון קשים וכל פגם קטן שמצאו בנו הגדילוהו עד לשמים.
ואולם, הבט וראה שכל המוכיחים אוהבינו, שלא נשאו לנו פנים מעולם וגילו עוונותינו ברבים – על עוון שקר ותרמית לא הוכיחו את אבותינו הראשונים. נקיים היו מעוון זה.
וכן כל המשטינים שונאינו, והלא רבים היו הללו גם בדורות הראשונים, בשעה שנהיינו לעם ולממלכה ופרסמנו אמונתנו ותורתנו גלוי לכל העולם בשבעים לשון; עם כל זאת לא נמצא אפילו אחד בכל אויבי ישראל שיצא להטיח על אבותינו אשמה של שקר ותרמית לאמר לנו: שקרנים הייתם אתם ואבותיכם מעולם! לא כי, אלא הכל מודים כי כנים היו אבותינו מאז ומעולם. אנשי אמת ושונאי מרמה. הכל יודעים שמאז ומתמיד כך היה בישראל שלא הנחיל אב לבנו ולא נחל בן מאביו אלא מסורת אמת שניסו ובחנו אותה כל העם יחד וכל יחיד בו לחוד, עשר פעמים, עד שקבלוה כל העם יחדיו וידעו כולם שהמסורת אמת והמוסר אותה אמת.
גלוי לעין כל
לא מראש בסתר דיבר עמנו האלקים; לא בהחבא עשה נפלאותיו ומופתיו. פנים בפנים דיבר האלקים עם שש מאות אלף גברים יוצאי צבא והמון גדול של כשלושה מיליונים נפש, אנשים ונשים וטף. ואותותיו ומופתיו שבארץ מצרים ושעל הים נגלו לעיני מיליונים רבים, כל עם מצרים ועמים רבים אחרים. ובכל אלה לא היתה אפילו נפש אחת מערערת את האמת הגלויה ומכחשת את יד ה'. נכנעו או מרו, אך כולם הודו ואמרו: אמת הדברים ומאת ה' יצאו.
כך נמסרה מסורת האמונה מדור לדור באין מערער ובאין מהרהר אחר האמת הצרופה שבפי האבות אשר סיפרו לבניהם. נתעב הכזב אצל כל יחיד בעם, ואף כי אצל הגוי כולו. כל דיבור פיהם אמת, ואף כי בדברים שבאמונה באלקי אמת.
כך חיזקה האמת את האמונה. אילו ח"ו מצאו הבנים את אבותיהם שהם מכזבים בכל דבר שהוא, גם האמונה בא-ל חי שירשו מאבותיהם היתה רופפת בידם. המכזב בדבר של מה בכך, שמא אינו נאמן גם בדבר שעומד ברומו של עולם.
אשיות האמונה – לעד
אכן, לאחר שנתחזקו היסודות המוצקים של האמונה והמסורת, שוב אינם יכולים ליפול לעולם. אפילו אם ח"ו ינתק החבל של מסורת אבות בדור מן הדורות; –
כי מאז דיבר ה' עם כל קהלו בהר סיני, ובקול גדול דיבר עד שפרחה נשמתם מפחד הדר גאונו, וכל כחות אנוש שבהם בטלו כולם מפני כח ה'; מאותה שעה נעשו כל נפשות ישראל כבריות חדשות ומוטבעות מתחילת יצירתן בטבע האמונה. כטבע של כל יצור נוצר שמתחלת יצירתו טבועה בו זיקה לאמו יולדתו, כך נעשתה זיקת כל נפשות ישראל לאמונה, זיקה שבטבע ושבמהות.
אמונה טבעית זו כבר לא תסור מישראל לעולם. כל כחות הנפש שבעם, בין אותם שהיו במעמד הנורא ובין אותם שעתידים היו לצאת מחלציהם עד סוף כל הדורות, כולם הותכו וצורפו באש זו של האמונה שנעשתה אצלם טבע ראשון.
לפיכך, אפילו ח"ו יקום דור אחרון מכחש לבניו באלקי אמת, שוב לא תעקר האמונה. היא יכולה ח"ו להיכסות מעט וסוף שתשוב ותבצבץ בלבות הבנים מכח טבעם הראשון שלא ישתנה עוד.
דור הולך ודור בא והמסורת לעולם קיימת וניזונת מן הכח הראשון שנחלו כל נפשות העם במעמד הר סיני.
אף על פי כן חייב כל איש מישראל לידע זאת בנפשו תמיד, כי אם הוא נגלה לבניו כמכחש ומכזב בכל דבר שהוא, הרי הוא פוגם באמונה שהוא רוצה להנחיל לבניו וח"ו הוא מוציא את עצמו מכלל מוסרי מסורת אמת. אמור יאמר הבן בלבו: אבא אינו מעמיד את כל דבריו על האמת, וכיצד אוכל אני לידע מפיו מה אמת ומה אינו אמת?
הרי שהאמת יסוד האמונה בראשיתה והיא יסוד החינוך לאמונה גם היום הזה.
חותמו של הקדוש ברוך הוא
אמרו חכמים : 'חותמו של הקב"ה אמת' מכל המידות הטובות בחר הקב"ה במידת האמת שתהא לחותמו, שכן סימן היכר אחד לחותם – האמת, ולמי שחותם בו – הקב"ה: מה הקב"ה אחד יחיד ומיוחד, אף האמת חותמו, אחת ויחידה. כל המשנה בה, גורע או מוסיף, או עושה דומה לה, אין אומרים דבר זה מקצת אמת ומקצת שקר, אלא נעשה כולו שקר; שאין אמת אלא אחת ואין אמת אלא אם כולה אמת.
הקב"ה אפס זולתו וגם האמת-חותמו אין בלתה. לכך אמרו חכמים: 'כל המחליף בדיבורו, כאילו עובד עבודה זרה'. אכן כל הפוגם באמת ומעמיד פנים לשקר כאילו היה אמת, את חותמו של הקב"ה הוא מזייף, ומחלל קדושתו ואמתו.
האמת פודה משחת
ראה כמה גדול כוחה של אמת, שהיא מצלת מן החטא ומעלה את החוטא אפילו משאול תחתית.
מעשה במי שהגדיל חטא ועוון הרבה מאוד, עד שחשב בלבו שכבר ננעלו בפניו שערי תשובה. בסוף נתן לבו לשוב בתשובה והכין נפשו לקבל עליו כל דרכי תשובה, אפילו הקשות ביותר.
הלך אצל חכם והתוודה בפניו על כל אשר חטא וביקש שיראה לו דרך תשובה. וכך אמר אותו בעל עברה לחכם זה: בבקשה ממך, הרבה עלי סיגופים וצומות עד אין סוף, אולי ישא ה' את עווני!
אמר לו החכם: אם את הדבר הזה תעשה, פטור אתה מכל סיגופים וצומות ותשובתך תהא שלמה ומקובלת ברצון לפני המקום; –
גדור עצמך בדבר אחד בלבד: אל תוציא מפיך אפילו דבר אחד של שקר. דבֵּר רק אמת!
קיבל עליו.
למחר, בא האיש לעבור עברה; מיד באה לו מחשבה בלבו: ומה אם ישאלוני: האתה עשית? הרי לא אוכל לכפור ולשקר. נמנע מן העברה ולא עשה. וכך גם בכל מעשה אחר שיצרו השיאו לעשות, נמנע ולא עשה מפני האמת. נמצא שהצילתו האמת מכל עברה ועוון והנחילתו שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.
האמת נעדרת
האמת שהיא יסוד האמונה והמסורת מסיני; זו האמת שהיא חותמו של הקב"ה ומסמלת את ייחודו ואחדותו; זו האמת שבה ועל ידה בא האדם לכל חלק טוב בעולם הזה ובעולם הבא; –
זו האמת, כיצד אנו שומרים עליה?
לא נחטא לאמת ונשיב בבושת פנים, כי אין האמת מחוזקת בידינו די צרכה. איש איש וכשלונותיו, כשלונות גדולים או קטנים, הצד השוה במרביתנו – חותמו של הקב"ה אינה משומרת בידינו כראוי.
סוגים סוגים הם של שקרים נפוצים שמרבית האנשים נכשלים בהם: מי פחות ומי יותר ואלה הם:
תרמית קשה או קלה לשם הנאת ממון ותועלת במשא ומתן.
גנבת דעת לשם כבוד מדומה.
שקרים עם הוראת היתר.
סתם פטפוטי כזב על דברים של מה בכך.
שקרי תענוג ושעשוע בשיחת הילדים וכיוצא בזה.
שים עיניך ולבך וראית היכן ועל מה האמת נעדרת.
יש לך אדם שמאמין באלקים וחפץ במצוותיו ושומר נפשו מעשות רע; פלוני זה, את אלקיו ודאי שאינו רוצה לרמות, הרי יודע בו שהוא בוחן כליות ולב. גם בהליכותיו עם בני עמו הוא נשמר מן השקר; ואילו בהליכותיו עם שאינו בן-ברית, אינו מקפיד עליהן שיהו של אמת דווקא.
וחכמינו הקדמונים לא כך אומרים. הם ספרו מעשה ברבי טרפון שקנה חמור מן הישמעאלי. בדקו תלמידיו ומצאו אבן טובה בצווארו של חמור והמוכר לא ידעה. באו תלמידיו לבשרו על מציאה כשרה שזימנו לו מן השמים, אמר להם רבי טרפון: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי!
וכן אתה מוצא אדם שיושרו ואמתו מצטמצמים יותר. נזהר הוא מגנבת דעת רק כלפי שמים וכלפי קרוביו, ואילו כלפי זולתם, אנשים הרחוקים ממנו מרחק של דעות, לגבם אינו נשמר מגנבת דעת. אינו מקפיד שהליכותיו עמם יהו של אמת. כבני עם זר הם נחשבים בעיניו וכאילו הותר השקר כלפי הזרים.
והלא הדברים קל וחומר: ומה החבר והרֵע שאפילו משקרים לו, רק עוון שקר בלבד יש בו, אסור לרמות; מי שאיש חבר אלא שהוא רחוק ומתנגד, שאם נתפסים בשקר לפניו גם עוון חילול השם יש בו – על אחת כמה וכמה!
ויש לך אדם שמעגל האמת מצומצם אצלו עוד יותר שנוהג בה כלפי שמים בלבד ואילו כלפי הבריות הוא נוהג בכחש ובמרמה, בכזב ובגנבת הדעת; בשל כל תועלת שהוא רודף אחריה ומדמה להשיגה בדרך זו. נקל בעיניו לשנות, להמיר ולהחליף אמת בשקר, על כל הנאה של מה בכך; אפילו אינה הנאה אלא לשעה קלה בלבד ואפילו גדול היזקו לאחרים פי כמה מהנאתו שלו.
וכן אתה מוצא אחרים הנצמדים אל השקר על ידי הוראות היתר שונות ואומרים 'התירו רבים את הדבר'; 'הכל משקרים ואם לא אשקר גם אני, אצא מקופח מתחת ידם'.
יותר מזה מצויה הוראת היתר כלפי הציבור ומוסדותיו ושלטונותיו. שתי פנים להיתר זה: 'הכל עושים כך, מדוע אני אאסור על עצמי?' או: 'הציבור לא ייעני'; 'נזקו של הציבור קטן ואילו שכרי מרובה – שווה הנזק הקטן בשכר המרובה…'.
ואם תטה אוזן לשיחת הבריות תמצא שיש שטחים רבים בחיי אדם ששם משקרים ללא נקיפת מצפון כלל וללא צורך אפילו להוראת היתר. וכך עשוי אדם להרעיב או להשביע עצמו בדברים שבממון וברכוש או בדברים שבגיל – פלוני מתהדר בעושר שאין לו ופלוני נשבע שהוא חסר מכל הדברים שיש לו; זה מראה עצמו צעיר מגילו וזה מוסיף עליו שנים יותר מגילו. וכן כיוצא באלה דברים הרבה.
על כל אלה הכישלונות המצויים שנמנו כאן, יש עוד כישלון שהוא שקול כנגד כולם, גם בשל חומרתו היתרה וגם בשל סכנתו המרובה. כישלון זה מצוי בשטח החינוך. ביחסים שבין אב ואם לבנם ובתם, או ביחסים שבין המורה והתלמיד. וכדאי הוא נושא זה שנייחד עליו את הדיבור, וראה להלן.
אמת לשמה
מעלתה של האמת ומוראו של השקר אינם תלויים בטוב או ברע היוצאים מהם. המצוות הנגררות מן האמת והעברות הנגררות מן השקר, לא רק הן שעושות את האמת מצוה והשקר עברה. גדולה מעלת האמת אפילו אם שום דבר טוב אחר אינו כרוך עמה, וגדול מוראו של השקר אפילו כשאין שום תקלה אחרת יוצאת הימנו.
אמת עצמה, מצוה. שקר עצמו, עברה.
אכן, שקר שיש עמו גם תרמית ואונאה – עוון הגזל והאונאה זועק לעצמו מלבד זעקת השקר. וכן שקר שיש עמו גם היזק לרבים או ליחיד, גדול עוונו מנשוא מלבד חטא השקר. או שקר המכוון נגד שאינו בן ברית ללא הכרח של התגוננות, או אם הוא מכוון נגד בן ברית שהוא בחינת 'אח רחוק', גם חילול השם יש בדבר וגרימת איבה ושנאה עמוקה לו ולכל קהלו שמתוכו הוא יוצא ובו הוא מזוהה. או שקר שיש עמו גם חינוך רע לבנים צעירים, מכשלה היא זאת לדורות, תוצאותיה הרעות פרות ורבות והיזקן עולה וגובר תמיד. כל הנכשל בדברים אלה יתן עליהם את הדין אפילו לא היה עמהם כשלון השקר.
ברם, השקר בעצמו נתעב הוא גם בלי שום מכשול אחר; כגון האומר על עץ שהוא אבן. שום אדם לא נתפס בשקרו, הכל צוחקים עליו, רק הוא לבדו נתפס בשקרו ועשה פיו ולשונו דוברים שקר ומתועבים מלהיכנס במחיצתו של הקב"ה.
וכן גדולה היא האמת. מכל פה הדובר אמת ומתכוון לשם אמת, אפילו נראים הדברים של מה בכך, כגון מי ששומע את חברו מספר על מאורע והוא מתקן לו את פרטי המאורע ומעמידם על האמת למען האמת בלבד, הרי עשה את פיו דובר אמת וכלי מחזיק אמונה וחתום בחותמו של הקב"ה.
כי האדם, סגולת כל הבריאה; ודיבור פיו של אדם היא סגולת הסגולה; 'ואתם עדי נאם ה", זהו יעודו של הפה להעיד על בוראו ויוצרו, לכן הפה שדובר שקר כאילו נושא שם ה' לשוא. אבל הפה הדובר אמת מעיד על בוראו עדות אמת ועושה נחת רוח ליוצרו בכל מלה היוצאת ממנו.
אימתי מותר לשנות
לא התירה תורה להסוות על האמת אלא במקום סכנת ודאי, כבאותו מעשה של שמואל הנביא שהלך למשוח את דוד למלך בעוד שאול קיים. וכן התירה תורה לשנות מפני השלום בדבר שאין השינוי בולט, כבמעשה שרה אמנו שאמר הקדוש ברוך הוא בשמה 'ואני זקנתי' והרי התכוונה לומר גם זאת, אלא שהדברים שיצאו מפיה מפורשים, נאמרו בשינוי לשון: 'ואדוני זקן'.
וכן מותר לשנות כדי להעמיד דברים על אמתתם, כבמעשה של יצחק אבינו שעשו בנו הטעהו ויעקב על ידי ששינה העמיד את אביו על האמת.
אף כשהתירה תורה לשנות, לא התירה אלא לאנשי אמת שהשינוי היוצא מפיהם קשה עליהם יותר מכל, ולולא שנצטוו לא יכלו. אבל מי שפרוץ בשקר, כשהוא בא לשוב לדרך אמת – אינו רשאי לשנות מן האמת לעולם.
ושננתם
אנחנו הראנו לדעת סוגים שונים של כזבים שנפוצים בפי הבריות על 'תועלת' פחותה ואפילו בלי בקשת תועלת כלל; וכן לעומתם למדנו גודל מעלת האמת אפילו כשלעצמה בלבד עד שהדובר אמת נעשה כאילו מעיד על בוראו בכל דבר שיצא מפיו; וזה לעומת זה השקר, כמה גדול פגמו לכשעצמו שכל דיבור היוצא מפיו של דובר שקר, נעשה כאילו חס ושלום מעיד עדות שקר בבוראו; –
כיון שכך חמורים הם הדברים, לפיכך ראוי לכל אדם שישנן לו בכל עת תמיד את דרכי הזהירות מן השקר וכיצד להידבק באמת. אמת לשמה ואמת לשם כל מידה נכונה אחרת.
אף על פי שהדברים מוסכמים וידועים לכל, יהא השינון בהם לתועלת כל אדם. דברים פשוטים הם, הבה נשננם לעצמנו.
טובה האמת ורע השקר
לא נכונה האמרה: 'יקר המחיר שצריך האדם לשלם בעד האמת ואילו השקר זול ומשתלם' – אך שקר בפי האומרים כך. היפוכו של הדבר הוא הנכון: יקר מדי הוא המחיר שהאדם משלם בעד השקר ולפעמים משלם בעדו גם את חייו, ואילו האמת נותנת שכר טוב לשומריה, לאלתר ולתמיד. היא מנעימה לאדם את חייו ופותחת לפניו אוצרות של ברכה ואושר מלא. 'שכרו' של השקר אינו אלא כפיתוי שנותנים במכמורת לצוד בו את הציפור, ואילו מנעמיה של האמת קיימים ועומדים לעד.
מחיר יחיד שהאמת דורשת מן האדם, שיתגבר שעה קלה על פיתויי השקר הקל. מתגבר האדם על פיתוי ראשון מיד האמת שופעת על האדם שפע טוב, במלוא חפנים, טובה שאינה פוסקת.
אמת במשא ומתן
אדם שיצאו לו מוניטין כדובר אמת ועומד בדיבורו, אפשר שיפסיד פעם או פעמיים עיסקות שאינן כדאיות מפני שרווחיהן תלויים ברמאות, אבל סוף ששכרו יהיה משלם.
הכל משכימים לפתחו של איש דובר אמת, ומאמינים לו כל עסק גדול וקטון שלא בעדים ושלא בשטר. הכל רצים להרוויח מידו פחות מלהרויח אצל איש רמיה יותר.
וכן במלאכה ובאומנות, וביותר בהנהגת הציבור, שאפילו יצליח איש כחש וכזב להטות אחריו לב הציבור, מהרה יתנערו הימנו ויוצג ככלי ריק; ואילו איש אמונים חוסנו לעולם ותפארתו לעד.
איש אמונים, בכל מהלכיו הוא ניכר, ובמרעיו, וידידיו, והם ניכרים בו. אומרים הבריות: אלמלא היה גם זה נאמן, לא היה איש האמונים מתרועע עמו. וכן אמרו: 'מי שריש לקיש דיבר עמו בפרהסיא, נתנו לו עסקא שלא בעדים' (יומא ט:).
ואילו אדם שיצא עליו שם שכזבן הוא ואינו עומד בדיבורו, אפילו הוא מצליח לשעה, סוף שהכל בדלים הימנו ואין מאמינים בידו כלום עד שישלם מראש ובמיטב, ונמצא עסקיו מתמעטים ופרנסתו חסרה.
כך אמרו חכמים: 'כל מה שהשקר מכניס – הפחת לוקחת'. משלו חכמים משל ואמרו: הסכם ישן נושן הוא בין השקר והפחת – שכל מה שזה מסגל זו לוקחת; שכן הפחת בת זוג של השקר עוד מימות נח. שלא באו לתיבה אלא שנים שנים, ולא ניתן לשקר להיכנס בה עד שלקח לו את הפחת לבת זוג… (מדרש תהלים ז).
ר' יוסי בר' יהודה אמר: מה תלמוד לומר 'הין צדק ואיפה צדק' והלא הין בכלל איפה? אלא לומר לך שיהא ה'הן' שלך צדק ו'לאו' שלך צדק (שלא תשנה בדיבורך לעולם; בבא מציעא מט.).
אשר על כן זאת העצה היעוצה, וזאת גם האזהרה שמוזהר עליה כל אדם בשעה שמתחיל בעסקים או נכנס לאומנות או למלאכה, שיקבל עליו מראש לנהל את כל עניניו רק על דרך האמת; –
שהכל תלוי בהתחלה. אם ח"ו מתחיל עולמו בשקר, איבד עולמו וקשה יהיה עליו להיפרד הימנו אחרי כן, השקר אוחזו ומלפפו ודבק בו. כיון שהוא רואה עצמו נאלץ 'לקיים' את הכזב הראשון שנכשל בו, הרי הוא מגבב עליו עוד שקרים ועוד, עד שצריך אחרי כן כח גדול ביותר כדי להתנער הימנו ולהינצל.
אבל אם פותח עולמו באמת, ילך בה ויוסיף כח ואומץ בכל יום יותר ויראה שכר רב בעמלו בעולם הזה.
אמת בתלמידי חכמים
נתנו חכמים סימן היכר לתלמיד חכם ואמרו (בבא מציעא מט): 'תלמיד חכם זה, אם יתנו לו כל חללו של עולם, אינו משנה בדיבורו.
אפילו ימלא אדם כרסו תורה, אין כל תורתו מכבה עברה אחת של שקר. אדרבא, אם תלמיד חכם הוא מדקדקין עמו כחוט השערה יותר מעם כל אדם. כל פגם קטן אצל תלמיד חכם נראה גדול בעיני עם הארץ, וצד חילול השם יש בדבר.
דברים הרבה אמרו חכמים בענין אמת השייך לתלמידי חכמים, נביא כאן רק מקצתם:
'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה' (תהלים צב) – מה התמרה והארז אין בהם לא עקומים ולא סיקוסים, כך הצדיקים אין בהם לא עקומים ולא סיקוסים (ב"ר מא).
היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש (ברכות כח).
אמר לה ינאי המלך לאשתו: אל תתיראי לא מן הפרושין ולא ממי שאינם פרושים, אלא מן הצבועין שדומין לפרושים; שמעשיהן כמעשה זימרי ומבקשים שכר כפנחס (סוטה כב:).
המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה (ב"ב צח.).
'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא' (שמות כ) – לא תנהג עצמך כאילו חסיד אתה, ואין אתה חסיד (מד' אגדה יתרו כ).
ועוד אמרו חכמים בתלמיד חכם שאין מעשיו כפי תלמודו – אלא אמר שלמה בחכמתו: 'חכמת המסכן בזויה' – אין 'מסכן' אלא מי שמסכין דבריו, שעושה דבריו עניים. הוא עצמו אינו שומע להם, מי ישמע לו?
אמת בארחות חיים
אין כבוד לאדם אלא כששומר מוצא פיו לקיימו. כך אמרו חכמים : 'הפוך בנבלה (לפרנסתך) ואל תהפוך את דבריך' (פסחים קג); –
'כך ענשו של בדאי שאפילו אומר אמת, אין שומעין לו' (אדר"נ ל).
לעולם ישמור אדם פיו ולשונו שלא יוציא דבר שאינו אמת אפילו מפני כוונה טובה. אם שואלים ממנו דבר ואינו יכול להשיב עליו מפני סיבה, ישתוק ולא ישיב, אבל לא יוציא מפיו דבר שקר.
סיפרו חכמים מעשה בעיר אחת שכל יושביה אנשי אמת ואף את שם העיר קראו כך: 'עיר האמת'. בא לשם חכם אחד לגור. פעם אחת נכנסה שכנה לביתו ושאלה על אשתו. והיתה אשתו חופפת ראשה. אמר, אין זו דרך צניעות לגלות מעשה אשתי בשעה זו, על כן אמר: 'אין האשה בבית' – ומתו בעוון זה שני ילדיו. הרגישו אנשי העיר בשל מה באה עליו פורענות זו, עמדו וגרשוהו מן העיר (ראה סנהדרין צז).
תניא, היה רבי מאיר אומר: אל יסרהב (יפציר) אדם בחברו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל (מדרש אגדה יתרו כ).
אל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים (פסחים קיב:).
המפריז – כמשקר
כל המפריז בדיבורו כאילו משקר וסופו נוחל קלון.
סוכן המוכר תוצרתו של בית חרושת אחד, וכן שליח העושה נפשות למען שולחו, אם באמת שבלבו ידבר – ישמעו לו לקוחותיו ושומעי דבריו, ויצליח. אפילו אם יחליף מחר שליחותו באחרת, ישמעו לו כשם ששמעו לו בראשונה כי באמת ידבר; –
אבל אם יפריז בדיבוריו, יגזים ויפאר את שולחיו שלא אליבא דאמת, לומר, אחת היא שליחותי ואין דומה לה! לא ייאמנו דבריו ולא יתקבלו על לב שומעיו. ועוד, מחר הוא מחליף שליחותו באחרת ושוב יאמר: זו ולא אחרת! אותה שעה יהיה לצחוק בעיני שומעיו, לחרפה ולשנינה. מה לו ולצער הזה? הלא מוטב לו שאמת ידבר פיו מתחלה ועד סוף.
עני שחי כעשיר
מי שאין ידו משגת ומתנהג כמנהג העשירים כדי שיחזיקוהו הבריות כעשיר, אף זו מדרכי השקר, שכן הוא מרבה חובות ואינו יודע כיצד יפרע. יום אחד הוא כורע ונופל תחת נטל חובותיו, אותה שעה הוא בוכה ואומר: ולוואי שלא הייתי מעמיד פנים והייתי חי כהישג ידי ולא הייתי בא לצרה מבישה זו!
אפילו יחזיק מעמדו עד יום מותו – ונגלה קלונו אחרי מותו; והבאים אחריו יורשים קלונו – מה הבריות אומרים? מוטב היה לו אילו חסך מעצמו וממשפחתו הצער והבושה הזו!
אמת בחינוך הבנים
היסוד הגדול בחינוך הבנים הוא החינוך לאהבת האמת ושנאת השקר. בלעדי יסוד האמת, כל בנין החינוך רפה הוא ומתמוטט והרוחות הרעות המצויות בעולם יהפכוהו על פניו ויהרסוהו, ונמצא כל העמל הרב שהושקע בהקמתו יוצא לריק.
וכיצד מחנכים לאמת? ראשית דבר, אל תקלוט אזנו של התינוק דבר-שקר מפיך. כך אמרו חכמים: לא יאמר אדם לתינוק אתן לך דבר ואין בדעתו לתת לו, משום שמלמדו לשקר, ועל זה הנביא מוכיח (ירמיה ט): 'למדו לשונם דבר שקר' (סוכה מו:).
אל תרגיל בני ביתך להשתמש בשקר, ואפילו יש לך אמתלא לכך. טרוד אתה, עייף, עסוק מדי, ואין ביכולתך לקבל פני אדם מהחוץ, אל תפקוד על בני ביתך להשיב למתדפקים על פתחך: 'אין האיש בבית'. אלא צוה אותם לדבר אמת ולומר: לא יוכל האיש לקבל עכשיו, בגלל טרדותיו כי רבו.
פן תאמר: אם כך אעשה הריני מעלה עלי רוגזם של בני אדם – אל ימנעך חשש זה מלדבר אמת. כדאית היא האמת לסבול עבורה פי כמה וכמה. ולא עוד, אלא שפחד זה פחד שוא הוא. גם כשאתה משתמש בדברי שקר אינך ניצול מטינתם של הפונים אליך ונדחים באמתלא של 'האיש איננו'. שהרי הכל יודעים שזה דברם של מתחמקים וכל השומע מלים אלו מיד הוא מעלה בלבו הרהור שמשקרים לו ומסרבים לראות פניו ללא שום סבה וטעם. ואפילו כשבאמת תהיה מחוץ לביתך כבר לא יאמינו לדברך, שכן זהו עונשו הראשון של בדאי שאפילו אמר דבר אמת אין שומעין לו.
אכן, חייב אתה לקבוע לך עתים לדבר עם כל אדם הפונה אליך, שלא יכתתו רגליהם חנם ולא ייצמדו לטלפון להמתין עד שימצאוך לדבר אתך. אחיך הוא, נברא בצלם כמוך, וגלגל הוא החוזר בעולם… כבד צלם האלקים שעל כל הנברא בצלם, ותתכבד לעולם.
ולא זו בלבד שאסור לשים בתוך פיו של הילד דבר שקר אלא אפילו כשההורים משיחים בינם לבין עצמם, או בינם לבין אחרים, והילד שומע, ייזהרו ביותר שתהא שפתם שפת אמת. שכן כל דופי שהילד מוצא בלשון הוריו ומוריו, או כל אדם גדול שממנו הוא מקבל השפעה, מרגיל אותו לדבר כזב.
היה אתה דוגמא לבניך
שתי פעמים בכל יום משנן היהודי לעצמו ואומר בקריאת שמע: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'.
וכך תפרשהו לפסוק זה לענין חינוך הבנים במידת האמת:
'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' – כיצד? בלימוד, בהטפה, במוסר פה בלבד? אין די. אלא היה אתה דוגמא להם במעשיך ובמנהגיך; –
'בשבתך בביתך' – עם בני משפחתך, יהיה דיבורך עמהם דיבור של אמת בלבד; –
'ובלכתך בדרך' – יראוך בניך שאתה עוסק במשא ובמתן באמונה; –
'ובשכבך' – בשעה שאתה נח מעמלך כל היום, אל תונה את הבריות לאמר: 'אינני בבית'… אלא אמור: זקוק אני למנוחה מעט; אחליף כח ואקבל פני משכימי פתחי; –
'ובקומך' – בשעה שאתה קם לפעול ולעשות, קיים את מוצא פיך.
בשעת כשלונך
חס ושלום נתפס אדם בדבר כזב לנגד עיניו ואזניו של הילד, וכל שכן אם הילד עצמו תפסו בכך ומטיח בפניו: 'והרי הדבר שאמרת אינו נכון' – באותה שעה צריך אדם ללבוש גבורה ולהודות בפניו ולומר: 'חטאתי ואני מצטער על כך!'. בל ינסה לתרץ דבריו על ידי גיבובי דברים, כזב על גבי כזב, למען שמור על כבודו בעיני בנו, שהרי סופם של דרכי כזב להיגלות ותחת כבוד ישיגהו קלון.
אין כבוד גדול מהודאה על האמת, ודבר זה עצמו חינוך טוב לילד; –
כי אדם אין צדיק אשר לא יחטא לעולם ואין לו תקנה אלא להודות ולעזוב את החטא, כאמור: 'ומודה ועוזב ירוחם'; ומתוך שהילד רואה את אביו אוחז במידה זו, מתגבר על הקלון-לשעה ומודה בפה מלא על חטאו, ילמד גם הוא דרך ההודאה על האמת אפילו במקום בושה ועצבון.
ובשעת כשלון בנך
ועוד זאת יעשו ההורים-המחנכים: יקפידו ביותר על כל מוצא פיו של הילד שיהגה רק אמת, וכל מעשיהם ועיסוקם עם הילד יהיו כדי לקבוע בו את ההכרה שהשקר הוא חטא ועוון, מכוער הוא ושנאוי, ואילו האמת היא מצוה וזכות, ואהובה וחביבה – כיצד?
נתפס הילד בקלקלה, לא יצערו אביו על כך אם הילד מודה בקלקלתו מיד ומתחרט עליה. ויאמר לו אביו: עשית מעשה רע, אך הואיל והודית והתחרטת – זו כפרתך כי אחזת במידת האמת.
אבל אם הוא מכחש, או שתחלת קלקולו בדבר שקר היה, ואינו מודה שכיחש – אז אסור לו לאביו ולאמו, או כל אדם אחר העוסק בחינוכו, לוותר לו ולסלוח לו. לא יחדלו מלתבוע ממנו על חטא שקריו ולא ירפו ממנו מלהוכיחו ומלהענישו, כפי הצורך וכפי יכולת קיבולו, עד שידעו נאמנה כי הילד מצטער על כך וכשלונו זה לא הצמיד אותו לשקר, אלא אדרבא, גרם לו שירגיש בחומרתו ויתרחק ממנו מן היום ההוא והלאה; וזו דרך ישרה ודרך אמת בחינוך; –
שכן כל דבר עונשין האמור והנהוג בילד – לא על העברה הוא בא, שהרי אין הילד מחוייב במצוות ולא בר עונשין הוא כמי שבא בשנים. כל ענין העונש והמחילה בילד, הוא רק ענין של חינוך בלבד. ולכן צריך להקפיד ביותר על דברים שסכנתם להיעשות טבע קבוע בנפש – ואין סכנה גדולה כסכנת השקר – ואילו על דברים הבאים מתוך התפרצות מקרית ומניעים עוברים, אין להקפיד הרבה.
לא יהא חוטא נשכר
ובדבר זה שוגים הרבה. שהרי אנו רואים לעתים קרובות כשהורים שומעים שקר 'מפולפל' יוצא מפי הילד המתגונן בו מפני אשמת עברה – אותה שעה הם מתמוגגים מנחת, והשקר הוא בעיניהם כ'חכמה' יתירה, והם מחייכים לקראתו חיוך של סלחנות וקורת רוח.
מה גרם לקורת רוח זו? נתפס הילד בעברה, והוריו שמצווים על חנוכו לטוב מרתיעים כנגדו בתוכחתם, מה עושה הילד? אם חריף הוא, הרי הוא מתחמק ומחפה על עבירתו בעברה חמורה יותר, בשקר. כיון שההורים רואים את 'חריפותו' של בנם, ההנאה שהם נהנים ממנה משכיחה מהם את העברה הראשונה ואת העברה השניה, החמורה מהראשונה, והם מתרצים אליו ומחייכים לקראתו.
והילד מה מהרהר לו באותה שעה? – אכן, אין טוב מאשר לדעת לשקר. אילולא ידעתי לשקר הייתי נענש קשות. עכשיו שיודע אני לשקר נפטרתי מעונש ועוד זכיתי לגילוי של חבה ורצון מצד ההורים.
כל דבר רע שעושה הילד פוגם בחינוכו לטוב – אך מידת השקר, אם ידבק בה, תהרסהו כליל. שכן שאר מעשים של עברה, הרבה מסייעים יהיו לו לילד בדרך החיים שלו שיעזרו לו להיגמל מהם; ואילו אם ירגיל עצמו במידת השקר – גם כי יזקין לא יסור ממנה, ואפילו לא ירגיש בעוון, ויהא אוחז בשקר גם כשלא יהיה לו צורך בו ורק מתוך ההרגל.
שני אלה, שמירת פי ההורים להיותם רק דוברי אמת ושמירת פי הילד שיתרחק משקר וידבק באמת, הם היסוד לחינוך הילד לאמת. ועל זה יוסיפו כל אב ואם נבונים מדעתם, לשבח ולהלל באזני הילד את יופיה וגבורתה וחין ערכה של האמת, אשר עשאה הבורא יסוד לקיום העולם ומשען לעמידתו; ולעומת זאת ישתדלו לגלות כל קלונו של השקר, כיעורו והשחתתו, שהוא כולו הרס, ובראש ובראשונה הוא פוגע דוקא באוחזים בו ואוהבים אותו.
אפילו יפטם אדם את בנו בהרבה תורה ודעת, חכמה ומצוות טובות, ולא העמידו על מידת האמת, לא קיים בו מצות חינוך. אימתי ישמח לב הורים ומורים בבנם ותלמידם, אימתי ישקוט לבם ויבטח על הזרע הטוב שזרעו בו? אם הביאוהו לידי כך שאין פיו יכול לדבר שקר. קורה שנכשל הבן בדבר שקר – פניו מסמיקות ואזיל סומקא ואתי חיוורא, ואינו אוהב אלא לדבר אמת – אז ישמח בו האב, תגל בו האם, יעלזו מוריו ומחנכיו וכל רואיו ויודעיו יתברכו בו.
שלשת רמזי אמת
דברים העומדים ברומו של עולם, הביאם המהר"ל ז"ל בענין האמת על דרך הרמז, ומפי סופרים וספרים כתבם, והרי מקצת מן הדברים:
'אמת' של שלוש אותיות ו'שקר של שלוש אותיות; ומה הפרש בין זה לזה? – אותיות 'אמת' רחוקות זו מזו בסדר אותיות אל"ף בי"ת, שהאל"ף ראש כל האותיות, המ"ם באמצע, והת"ו בסוף – לומר:
האמת רחוקה ואינה מצויה כל כך; –
עם האמת עוברים את העולם מתחלה ועד סוף דרך האמצע ואין האמת בטלה לעולם; –
האמת היא בסדר הבריאה כשם שאותיותיה הן לפי הסדר.
ואילו 'שקר' קרובות אותיותיו זו לזו – לומר: –
השקר קרוב ומצוי תמיד; –
בשקר אין התחלה (אות אל"ף), לא המשך (אות מ"ם) ולא סוף (אות תי"ו); –
השקר אינו בסדר הבריאה, לכן סדר אותיותיו הפוך ומהופך, לא מראש לסוף ולא מסוף לראש.
רמז שני – בלי אל"ף (רמז ליחידו של עולם, זה הקב"ה) אין אמת. נוטל אתה את ה'א' מן האמת – הכל 'מת'. וכן כל דבר אמת שאם נוטל אתה חלק ממנו או מוסיף עליו ממה שאינו שלו – הכל שקר.
רמז שלישי – אמת יש לה רגלים, שקר אין לו רגלים. גם צורת האותיות מוכיחה: אותיותיה של 'אמת' כל אחת מהן עומדת על בסיס של שתי רגלים ובסיסה של אות מ"ם רחב ביותר; ואילו אותיותיו של 'שקר', כולן רק רגל אחת יש להן – השי"ן במסורת הכתיב רגלה למטה חדה, קו"ף ורי"ש ג"כ של רגל אחת. כל אחת לעצמה אין לה עמידה, כשקר הזה שאין לו עמידה בעולם, אבל האמת יש לה עמידה לנצח.