ברכת כהנים
ברכה
כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, במידת החסד בראו, להטיב עם בריותיו. אף על פי שהשאיר את הפתח פתוח גם לרע, שאם יקלקל אדם מעשיו ימשוך עליו צרות רעות ורבות, לא עשה כן אלא בשביל החסד שיהיה שלם עם הבריות – שאם יטיבו מעשיהם, יבוא עליהם הטוב בדין כזוכים עליו בזכות עצמם וינעם להם יותר; גם אם יקלקלו מעשיהם ויביאו ויגרמו לעצמם את הרע שיבוא – יזכו אל הטוב לאחר מכן, לכשיחזרו ויטיבו מעשיהם ואז ינעם להם שבעתיים ויהא זה להם גמול מלא בעד סבלם שמקודם לכן. בין כך ובין כך, עולם חסד ייבנה לעולם.
אף על פי שהטוב והרע ניתנים לאדם לפי מעשיו, כאילו מאליהם הם באים ומאתו יתברך לא תצא הרעות והטוב – גם זאת עשה הבורא עם בריותיו, שנתן בעולמו יסוד של ברכה – תוספת של טובה לזוכים, יותר מכפי מעשיהם; ולשאינם זוכים וקרובה רגלם להימוט וליפול ברעה, אז הברכה להם חיזוק ועידוד ואימוץ לבל יפלו בנופלים; ואם מעשים אין להם, הרי הם נשארים עומדים בכח זאת הברכה.
משל, המוכר, אף על פי שהכול במחיר הוא מוכר, מוסיף הוא ללוקח על מקחו כדי להרגילו אצלו. גם הבא לקנות ואינו לוקח עתה, כיון שיודע בו שרוצה לקנות ועתיד הוא לקנות לאחר זמן, אינו מוציאו ריקם מתחת ידו.
רוח ממללא
בצלם אלוקים עשה את האדם. כך ברא אלוקים את האדם שיהא מלך בתחתונים כשם שהוא מלך בעליונים. מה הוא בורא עולמות, אף לאדם כוח יצירה וחידוש עולמות. מה המלך מחלק מתנותיו-ברכותיו ללגיונותיו, כך האדם, כל אדם, רצון וכח יש בו לחלק מברכותיו-מתנותיו, כל הגבוה מחברו לנמוך הימנו, ואין לך אדם בעולם שאין לו מידה אחת ושעה אחת שבה הוא גבוה מכל חבריו; –
ומה הקב"ה, בורא כל העולמות, כל אשר ברא וכל שפע טוב שנתן בעולמו, הכל במאמר פיו עשה; אף האדם מאותה שעה שכתוב בו (בראשית ב): 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה' ומתרגמינן: 'לרוח ממללא', כלומר, יצור שיש בו כוח הדיבור – מאותה שעה נעשה פיו של אדם מרכז כל הכוחות שניטעו בו, ובו, בפיו, עשוי הוא להגדיל לעשות יותר מבכל שאר כוחותיו; יוצר ומחדש ומקים מפעלים אדירים לכשיזכה, וכן ח"ו להיפך בשעה שאינו זוכה ומקלקל מעשיו ומשחית כוחותיו – הכל בפה.
על כן, כמו שכוח לו לאדם לגזור ולצוות, להטיב ולהרע בכל יש לו ואשר תחת ידו, כן כוח לו להוסיף טובה ולברך זולתו בכוחו שבפיו ולהוריק לאשר יחפוץ ממקור הברכה העליונה; שכך נעשה האדם, שיהא כוחו בפיו מאותו השורש הראשון שממנו ניתן בו כוח זה, כביכול, מפיו של הקב"ה שכך כתיב: 'ויפח באפיו' – כביכול, מפיו למו פיו של אדם 'והנופח – מתוכו נופח'…
הרי שברכתו של אדם, מעין ברכה של הקב"ה.
לאו כל אדם – אדם תמיד
הכל בחזקה זו, ברכת פיו של כל אדם עשויה לגעת ולהתחבר במקור העליון של הברכה ומשם להוריק כל שפע טוב כברכתו על המתברך מפיו. עד היכן? – עד שהברכה היוצאת מפיו של הנמוך ביותר ונראה כשפל שבשפלים במין האנושי, אפשר לה לחולל פלאות וממנה יוושע ויתברך אדם המעלה ראש וראשון בכל הנבראים!
משום כך היתה התרעומת על שרה אמנו שצחקה מברכתם של אורחי אברהם שנדמו לה כערביים ואמרו: 'שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך'. 'למה זה צחקה שרה'? – אפילו אין זה נכבד אלא ערבי עני ונודד, כשאת שומעת ברכה יוצאת מפיו – אמרי: אמן! שאי את יודעת מה הוא חשוב לפני בוראו באותה שעה ומה כוחו לברך ולהגיע עד מקור הברכה.
ואולם לגופו של עניין, לא כל אדם הוא במעלתו תמיד, במעלת האדם כשבוראו בראו ושם כוחו בו לברך לאשר יחפוץ. הרבה ברכות יש שיוצאות מפיו של איש והוא אינו מכוון לברך, או לבו בל עמו ולא כוחו עמו, והוא באותה שעה כתוכי המדבר – אינו אדם וברכתו אינה ברכה. ואין הדבר הזה מסור אלא לא-ל דעות ולבוחן לבבות, לו בלבד הדבר מסור ואין איש אתו יודע כמוהו.
הללו שברכתם ברכה
אדם שברכתו ברכה ודאי, אתה מוצא רק במי שהוא למעלה, מעל למתברך; אוהב את המתברך ואהוב עליו; עינו יפה במתברך ואינו רוצה באותו דבר לעצמו; עושה עם המתברך וכל השתדלותו אך למענו; מתעלם ואינו רואה חסרון ופגם במתברך; ואוהב את השלום בין כל הבריות.
אוהב את המתברך – שאם אינו אוהבו, אינו נותן לו את לבו בשעת הברכה ואין זה אלא דיבור פה בלבד, ולבו וכוחו בל עמו וקולו כקולו של הקוף והתוכי – אין זה אדם. ואהוב – שאם אינו אהוב הרי המתברך אינו כלי פתוח לקבל הברכה והיא חוזרת ריקם.
מעלתו מעל למעלת המתברך – ומתוך מעלתו הוא מברכו ומבטל עצמו כלפי המתברך כדי להעלותו אליו ואת שלו הוא נותן.
עינו יפה במתברך – ואינו צריך לאותו הדבר שמברכו בו ואינו מקנא בו לעולם.
עסקיו תמיד עם המתברך לטובתו – והרי ברכתו אליו משלימה את מה שאינו יכול בעבודתו.
אינו רואה חסרון ופגם במברך – שאילו רואה כך, אינו יכול לברכו בלב שלם, שמא תצא ברכתו לרועץ מפני חסרונו של זה.
אוהב את השלום – וברכתו תמה ולא תעבור על המתברך קנאת אחרים שאת כולם כאחד הוא אוהב ודורש שלומם וטובם.
וכשרצה הקב"ה לברך את עמו ושתהא הברכה יוצאת מפיהם של בשר ודם ואף על פי כן תהא ברכתם ברכה – לא מצא אלא את הכהנים שהם נעלים מכל עמם ובחירי ה'; אוהבים את עם ה' וכל משאת נפשם לברך את עמו באהבה, וגם אהובים עליהם; אין להם חלק ונחלה בתוך ארץ זבת חלב ודבש וכל ברכתם שמורה רק לאחיהם; מתוך שאוהבים את כל עמם אהבת אמת, אינם רואים בו כל מום ואוהבים את השלום.
הקב"ה חפץ בברכה
הקב"ה חפץ בברכה, לכך הוא מסר הברכה לבריותיו; שכשם שהוא חפץ שיהיו מתברכים, כך הוא חפץ שיהיו מברכים לאחרים; שיהיו בהם כל אותן המידות הטובות שעושות אותם ראויים לברך; שתהא עינם יפה זה בזה ואוהבים זה את זה וכל ישעם וחפצם להנעים אחד לשני עד שאם אינם מספיקים במעשי ידיהם וכוח גופם – משלימים בברכת פיהם המושכת ממקור הברכה, והקב"ה שמח להסכים עמהם בברכתם.
ולא זז הקב"ה מלחפוץ בברכה, עד שמשתוקק, כביכול, הוא עצמו, להתברך מפי בריותיו, אף על פי שהוא אינו צריך להם והם גם הם אין להם מאומה מה לתת לו, ואולם זאת בלבד עיקר הברכה: אדם אומר לחברו: כל טוב העולם אני אומר לתת לך אבל אין לי לתת – התברך ממקור הברכה! ואף להקב"ה הם אומרים כן: אעפ"י שאין אנו יכולים לתת לך כל מאומה וגם אתה אינך צריך – התברך אתה ממקור ברכתך!…
והקב"ה משתעשע בברכתם. אף על פי שאינו צריך לה – צריך הוא, כביכול, לעינם היפה, לאהבתם, לתשוקתם אליו; ואלה נותנים כוח בפמליא של מעלה להוסיף ברכה למברכים עד בלי די – ברוך אתה ה' – – – אמן. כה יאמר ה' ויתברכו המברכים! – – – – –