(מתוך דרשה לבת מצוה של חנה צופיה תחי – ט"ו סיון התשס"א).
זכורים לכול שני הפסוקים מן הפרשה הנאמרים בשעת הוצאת ספר תורה – "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", "ובנוחה יאמר: שובה ה' רבבות אלפי ישראל". כשכותבים את שני הפסוקים האלה בספר תורה, עושים להם סימניות. נונין הפוכים בתחילתן ובסופן, כעין סוגריים, ולדברי חז"ל במסכת שבת, רומזים בכך ששני הפסוקים הללו הם כעין ספר בפני עצמו – בן שמונים וחמש אותיות – כך שנמצא ספר במדבר חלוק לשלשה ספרים, ויש בידינו אם כן לא רק חמשה ספרים אלא שבעה, שעליהם רמז שלמה בספר משלי "חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה".
ועוד רומזות הסימניות, כמובא ברש"י בשם חז"ל, שלא כאן מקומה של הפרשה הקטנה הזו, אלא בתוך סידור הדגלים ומסען, ולמה נכתבה כאן? – להפסיק בין פורענות לפורענות. הפורענות שבאה לאחריה מפורשת: התבערה וקברות התאוה, אבל מהי הפורענות שלפניה? – "ויסעו מהר ה' – שסרו מאחרי ה', כתינוק הבורח מבית הספר", כמובא ברמב"ן כאן מדברי רז"ל. ננסה להתבונן קצת בדברי חכמים: מדוע חשוב כל כך להפסיק בין פורענות לפורענות? מדוע נסתרת כל כך הפורענות הראשונה? מה הקשר בין כל זה לפרשת ויהי בנסוע הארון? ומה פשר היותה ספר בפני עצמו?
ספר במדבר, הנקרא גם "חומש הפקודים", מתחלק לכאורה לשני חלקים שונים לגמרי זה מזה. האחד עד המסע, בו התפקדו והתארגנו בני ישראל למחנות ודגלים כמחנה שכינה, וקבלו תפקידים איש על מחנהו ואיש על דגלו; ואילו השני, המתחיל מן המסע מסיני, כולו פגעים קשים, צרות ואסונות, כאשר מפעם לפעם נפקדים, כלומר נחסרים ומתמעטים יוצאי מצרים, עד תום כל הדור במדבר בלא שייזכה להיכנס לארץ הנכספת. והשאלה הגדולה העולה: האם באמת כך היא 'גזרת הגורל' שכל דור כשהוא מתבגר ויוצא מ'סינרה של אמא' או מבית הספר וחובותיו, מוכרח לשכוח הכול, להתפרק ולהיכשל בכל הכישלונות האפשריים עד הסוף הרע, כאשר ניסיונו השלילי מונחל לדור הבא רק בשביל שגם הוא בתורו יברח וייכשל וייפול? האם יש טעם, יש תורה בכל התהליך הזה? בלשון אחרת: האם ההתבגרות רצויה ואופטימית, או שהיא בעצם תחילתו של הקרע הבלתי-נמנע; תחילת הפער הבלתי-ניתן-לגישור בין הדורות?
כאן באה פרשת "ויהי בנסוע הארון" ונכנסת כספר בפני עצמו, כתורה בפני עצמה, בתוך ולאחר הנסיעה הראשונה מסיני, ובכך מפסיקה ומבחינה בין עצם הנסיעה מסיני לבין הפורענויות שאירעו משם ואילך. כלומר, עצם המסע, הרצון לצאת מבית הספר, אינן שורש הרעה; אינו שייך לסדר הפורענויות אלא להיפך – שייך הוא לחלק הראשון, המתוקן של ספר במדבר! באמת לאמתה המסע מסיני גם הוא "על פי ה'" – ולכן בשורשו ועיקרו אינו בגדר פריקת עול חס ושלום, אלא רצון פנימי להתבגר ולצאת ממצב של 'כפיית הר כגיגית' או מעבודת ה' 'על פי הספר', על מנת להגיע לבסוף למצב של "קיימו וקבלו" בבחירה אישית, מתוך אהבה והזדהות, וממילא ביתר שאת ויתר עוז. גם אם לכאורה נפגמת התמימות של היַלדוּת, ה'צדיק' שבאדם – הולך ונבנה מעתה ה'בעל תשובה' שבאדם, היכולת להתמודד ולהתגבר ולקום מנפילות, ולהשיב הכול אל המקור, "אברח ממך – אליך".
מעתה גם הפורענויות שמכאן ואילך אינן אלא התנסויות או ניסיונות שלא באו אלא לשם התבגרות חסינה והתקשרות אמיצה בין אדם לבוראו ובין אדם למשפחתו וסביבתו, כאשר כל נפילה היא בגדר חיפוש ומלמדת משהו נוסף, ו"לא תקום פעמיים צרה" אחת, וגם כל דור לָמֵד מנפילות קודמיו וממשיך בתהליך התיקון עד לגאולה שלימה. "שבע יפול צדיק וקם" – תקומה תהיה לו דווקא מתוך ריבוי הנפילות.
מתוך התצוגה הזאת נולדת אם כן 'תורה שלמה' שעניינה רצוא ושוב, וצריך כל אדם להיות "בקי ברצוא ובקי בשוב", כי כן הוא דופק החיים, ככתוב במעשה מרכבה "והחיות רצוא ושוב", ואמרו גדולי החסידות: אל תקרי והחיוֹת, אלא והחיוּת. זה הוא עניינה של פרשת "ויהי בנסוע הארון" שכל כולה רצוא ושוב והיחס ביניהם, והכול "על פי ה'" – בנסוע הארון "קומה ה'", ובנוחה "שובה ה'". ונמצאת הפרשה הזאת מחברת לאחדים את שני החלקים של חומש במדבר, החלק המתוקן והחלק ה'מסוכן', אך היא גופה ספר תורה בפני עצמו המתחדש ונולד מתוך המסע דווקא – המסע מסיני לארץ ישראל דרך המדבר הגדול והנורא, והמסע אל החיים במעבר מילדוֹת לבגרות. וסימנך: רצוא ושוב בגימטריא תורה, ובגימטריא בגרות.
וכאן המקום להזכיר את חנה הצופיה מרמתים צופים, העומדת בפרשת הדרכים שבין תקופת שפוט השופטים לעידן המלכות, והיא אם שמואל המושח שני מלכים. התנגדותו הראשונית של שמואל לרעיון המלכות מבטאת את הפורענות-לכאורה שקיימת ברצון לצאת מבית הספר, מרשות הנביא וממקום שכינה – רצון העלול לגרור פורענות רצופה שאין ממנה תקומה חס ושלום – "גם אתם גם מלככם תספו". החשש הזה כביכול 'מאמת את עצמו' בשאול המלך הראשון, שהוא דמות הצדיק השלם, כ"בן שנה", שלא למד לקום מנפילות (עד קרוב לשעת מותו). אכן התנערותו של שמואל מאבלו על שאול מושחת את דוד מלכא משיחא – הנקרא "בר נפלא", הנפול מעיקרו – שהקים עולה של תשובה. הוא הנבחר לעולם, והוא המכוּון האמתי הפנימי של רצון העם המבקש לו מלך – מלך היושב על כסא ה', מחבר עליונים ותחתונים ומוריד את השכינה לתוך המציאות.
על כך רמזו חכמים במסכת יומא ואמרו: "שאול (נכשל) באחת, ועלתה לו (להפסיד המלכות); דוד בשתיים, ולא עלתה לו". ולענייננו יתפרשו הדברים כך: בשאול בא לידי ביטוי הרצף של הנפילות, ואילו דוד, כל נפילותיו באמת אינן אלא בגדר רצוא ושוב, "אברח ממך אליך", ולכן שבע יפול וקם (ובדיעבד אף הוא מברר למפרע את שאול שגידלו למלכות).