התדהמה הגדולה
כשהרג פינחס לזמרי, לא שאל בחכמים ולא נמלך במשה, מדעת עצמו בלבד עשה. והיה המעשה הזה של פינחס קשה על כל העם כולו. הנצמדים לפעור אמרו: כך עלה בגורלו של זמרי הנכבד בכל העם – מה יהיה בגורלנו? והיו מתייראים מפני עצמם. כל איש בעם מכל השבטים היו מבזים את פינחס על מעשהו. אמרו: ראיתם בן פוטי זה ('פוטיאל' – כינוי ליתרו פינחס היה מיוצאי חלציו, כדלהלן) שהרג נשיא מישראל – זקן הנשיאים! אף מקורביו של משה תמהו: מורה הלכה בפני רבו!
פינחס, בן אלעזר בן אהרן הכהן הוא, ואינו כהן. כשנמשחו אהרן ובניו לכהונה, הוא לא נמשח. בן הכהנים ואינו כהן… עכשיו כשעשה פינחס מעשה זה על דעת עצמו ועורר עליו חמה וזעם מכל העם, אמרו הכול: בדין הוא שפינחס לא נתכהן: שאין בו ממידת החסד של אהרן הכהן אבי אביו, ולא ממידתו של אלעזר אביו. מידה זרה נטועה בו – איש ריב ומדנים הוא, מזרע מדין שעל שם המדנים הוא נקרא… הרי יתרו 'כהן מדין' אבי אמו – אין קנאתו טהורה לשמים, מהול בה כעס וריב – בדין הוא שלא נתכהן פינחס…
אבי אמו של פינחס
יתרו כהן מדין היה ומגדולי המלכות במדין. כשברח משה מאת פרעה ובא למדין נזדמן ובא עד ביתו של יתרו. שמע יתרו את דבר בריחתו וקבלו והביאו בביתו ימים רבים מאד מפני שליחיו של פרעה שהיו בולשים אחריו בכל מקום. על ידי קרבתו אל משה למד יתרו לדעת את מוצאו של משה וכל משפחתו במצרים והכיר כל עם בית ישראל הנאנקים במצרים וצמאים לגאולה. אף למד ממנו להכיר את א-ל א-להי ישראל לאחר שכבר מאס מקודם לכן באלהים אחרים.
מכאן ואילך כשהלך יתרו למצרים, היה מבקש לראות את בני משפחתו של משה, את עמרם אביו ואת אהרן וכו' ואיש לא ידע את סודו. וכשביקש להשיא אחת מבנותיו, אמר, אין אני משיאה אלא לבן העם הגדול הזה מזרע אברהם יצחק ויעקב הנתונים עתה תחת יד פרעה מלך מצרים; ובחר לו אחד מזרע שליט מצרים לפנים, מזרע יוסף, והשיאה אליו, וילדה לו בת. גדלה הבת, עמד יתרו והשיאה לאלעזר בן אהרן. היו ישראל מצרים מרננים אחרי אהרן: מה ראה זה ליקח לאלעזר אשה מדיינית, בת בתו של יתרו כהן מדין?… ולא ידע איש מהם מה הוא יתרו להם.
ואותה בת בתו של יתרו שנישאה לאלעזר, ילדה בן במצרים וקראו לו שם מצרי 'פנחס' כמו השם השגור במצרים: 'תחפנחס' והיו ישראל רואים בו כמו זמורת זר בכרם ישראל ואמרו: אמו ממדין והוא מצרי… (ועדיין לא ידעו שעתיד הקב"ה להוסיף יו"ד משמו לשם המצרי וקראו פינחס. וגם ממוצאה של הבת הזאת שאביה מזרע יוסף, התעלמו), לכך היו רבים מרננים אחריו.
עכשיו כשבא לכלל המעשה הזה, חזרו ישראל בהרהוריהם אחריו אל תחילתו ואמרו: לא זכות עצמו יש בו, לא יחוס אבות – מדייני הוא, מצרי הוא – ראיתם בן פוטי זה שהרג נשיא שבט מישראל?! – – – – –
כל שכן שאינו כהן ואינו ראוי לכהונה ולא יהיה ראוי לה לעולם. אפילו אמו גיורת היא – הרי הוא חלל מכהונה, לכך לא נתכהן בשעתו ולא יתכהן עוד לעולם, לא מכפר הוא על בני ישראל, אלא מעלה חמה ומעורר קנאה וכעס…
פינחס משיב חמה
אימתי הוכו כולם בתדהמה גדולה? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי בעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמרו, הנני נותן לו את בריתי שלום'; –
הם חושבים מה שחושבים, אבל הקב"ה אומר, אני בוחן כליות ולב ולפני נגלו כל תעלומות, אני קורא לו 'פינחס' – לא פנחס מצרי הוא, אלא אות משמי הקדוש נתתי בו (תמיד כשהקב"ה מוסיף אות בשם אדם – אות משמו הוא מוסיף, ה"א באברהם ושרה, יו"ד בפינחס וביהושע, וכן ה"א ביהוסף); –
לא מצרי הוא, לא בן מדיינית, לא בן גיורת אלא 'פינחס בן אלעזר'. אמו לא גיורת היתה אלא בת גיורת; ובאותה שעה, לפני מתן תורה, כולכם גרים הייתם; –
אתם קוראים לו 'בן פוטיאל' לגנאי – שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה לפני שנתקרב אלי – קראו לו בשם זה לשבח – שפיטפט אבי אמו, יוסף, ביצרו ופינחס גם מזרעו של יוסף כובש יצרו, ולא יצר כובשו; –
'פינחס בן אלעזר' – אף הוא אינו אלא – 'בן אהרן הכהן' וראוי לכהונה מצד אבותיו, אלא שזכה פינחס יותר והוא כאהרן הכהן עצמו; מה אהרן משיב חמה ומכפר על בני ישראל, אף פינחס – 'השיב את חמתי מעל בני ישראל' – ולא חס ושלום מעלה חמה ומעורר זעם; –
'בקנאו את קנאתי' – שלי ואין בו שמץ של רצון וכעס שלו אלא 'קנאתי' בלבד הוא קינא; מה קנאתי – 'את אשר יאהב ה' יוכיח' (משלי ג), כך קנאתו שלו אין בה שמץ של שנאה אלא אהבה בלבד.
'קנאתי בתוכם' – זהו שבחו שלא פרש בקנאתו מן הציבור לבנות במה לעצמו, אלא 'בתוכם' הוא; בקנאתו יותר מבשתיקתו.
'לכן אמור' – צא משה ופרסם בכל העם – 'הנני נותן לו את בריתי שלום' – אין לך בכל הבריתות גדולה כברית שלום שעליה כל העולם עומד; –
'והיתה' – ברית שלומי – 'לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם' – כאהרן הכהן ממש שזכה לכהונה מצד עצמו וזכה לזרעו אחריו – 'תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל' – שהציל חמשה עשר רבואות מכם מדין קשה של 'הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור' (מספר הפרשיות – פינחס).
* * * *
'… ובשעת פטירתו [של רבי אברהם יהושע העשל, מאפטא] כה הוא אמר: ריבונו של עולם, יודע אני בי כי לא סגלתי לי בימי חלדי שום מצוה שלמה, ואין לי עתה שום זכות שבגללה אזכה שתכניסני אחרי פטירתי לגן עדן בין הצדיקים; אם כן אפוא מה תעשה עמדי רבונו של עולם? אם פתחת לפני שערי גיהנם שארד שמה – אלך כי רצונך בכך, אבל איך אשב בין הרשעים ואתה ידעת כי שנאתי את העוברים על רצונך ולמה תדינני בגיהנם כפולה?… על כן אחת שאלתי ממך אותה אבקש: שבתי בגיהנם לבדי, ואת כל רשעי ישראל הוצא משם, למען תוכל להכניסני שמה, ויהיה דינך עמי דין אמת לאמתו!…
לקיים מה שנאמר 'בכל לבבך' – בשני יצריך, אפילו ביצר הרע חייב האדם העובד לעבוד את בוראו. ואף כך אתה דן: מי שהוא אוהב ישראל באמת ובתמים – כל מידה שהוא מודד עמהם, הכול לטובתם. אפילו בא למדוד לרשעי ישראל במידת השנאה, נעשית להם שנאתו כפרקליט ומליץ יושר לאהבה אותם ולהצילם מדינה של גיהנם – שכך התחטא לפני המקום: דון דיני לגיהנם ובלבד שאהיה שם לבדי, בלעדיהם…
וכל שנות חייו הוא איזן וחיקר והשוה את מידותיו. כצור חלמיש היה, ועמד כחומה איתן על משמרתו לבלתי תת לישראל עם קדושים לסטות מדרכי החיים, ובאותה שעה – עפר היה תחת כפות רגליו של כל איש ישראל, לשאת טרחו ומשאו כאשר ישא האומן את היונק. 'אוהב ישראל' – זה שמו וזה זכר ספרו, הלוא הוא רבן של כל ישראל רבי אברהם יהושע העשל, הרב מאפטא, זכר צדיק וקדוש לברכה' (מתוך 'כתר מלכות').