יד אל יד
את אחי אנוכי מבקש! קריאה זו בוקעת ועולה מלב כל חרד באמת לדבר ה' ואינו יכול להשלים עם העזובה הגדולה במחנה היראים. ולא על אנשים אוהדים ותומכים הכתוב מדבר, כי מאלה עוד יש לנו ב"ה לרוב. המדובר באנשים שיעמדו דרוכים על משמרתם ויעברו חלוצים לפני המחנה במלחמת החיים הקשה שיש לה ליהדות הנאמנה בדור זה, ליהדות התורה השכולה מגדוליה וגלמודה מבניה.
המלחמה כבדה, כי גדל כוח השקר מאד. הנביאים חזו שוא ותפל והעם נוהר אחריהם בעינים קשורות. אסונות האומה, שבאו כחתף, לא פקחו את עיני העם ונביאיו, לראות, מה שעוללו לנו נבואות השקר האלה של אתמול, אלא עוד הדקו את תמונות העוורים מסביב למאשריו מתעיו, וגם המתעים הללו הגדילו יותר את מדוחיה, הרבו את שקריהם ורשתם פרוסה גם על שארית הפליטה, שרידי נאמני דרך ה', שיפלו ח"ו גם הם במכמרתם למען ספות הרוה עם הצמאה. והיו כל מבקשי ה' באמת, מעט מהרבה ממיליונים לאלפים, ובתוך עם דוהר בצהלה למשברו, הם יושבים.
המלחמה קשה. כי לא רק על נפשנו יש לנו לעמוד, אלא גם נפש אויבינו יקרה לנו כמונו, כי רק שלא בדעת היו לנו לאויבים, והם אחינו ובשרינו, נרדפים ומעונים כמונו ובסתר נפשם מייחלים גם הם לאור ה' שיאיר להם חשכתם – ואין, לא מלחמת גבורה ולא מלחמת חלושה, למלחמת הרוח אנו נתבעים. מלחמה אשר תנחיל ניצחון לכל המתנצחים גם יחד, ניצחון האמת על השקר, דרך ה' על דרכי נכר.
מלחמה זו, מי יעשנה? יחידים וודאי שלא יעשוה, כי גם הכוח הנגדי, לא ביחידות הוא בא, כי אם ברבים. בידינו לעשותה, אבל רק אם כל שרידי הנאמנים בעם יתנו ידם זה לזה והיו לכוח אחד, בלב אחד ובדעה אחת.
איחוד שלם זה, מי יתחיל בו? אילו זכינו, היו גדולי ישראל אשר שרדו, חכמיו וסופריו, הם המתחילים במצות מלחמה זו, יחד היו צועדים בראש ואחריהם היו נוהרים כל בית ישראל הנאמן לאלוקיו. והיה הקשר אמיץ, ועכשיו שלא זכינו, נחבאו הם בין הכלים והשאירו עדריהם בלי רועים וודאי יש להם חשבונות בדבר, ולא בכדי חובקים ידם מלעשות עם הציבור, אבל, האם מצוה עלינו לחכות להם ובינתיים נחבק גם אנו ידינו.
מיום שמסר משה ספר תורה לכל שבט ושבט לחוד, נתחייבו כל ישראל בערבות זל"ז בשווה, כקטן וגדול. ולא יאמר הקטן מצוה זו אתרשל מלעשותה כדרך שהגדול מתרשל. – ראשית, אין המצוה תלויה במעשה הגדול בלבד, ושנית, אם קטן אתה, אל תלך בגדולות ובהדי כבשי דרבנן למה לך? אמור מעתה, כי מצות איחוד כוחות היראים לשם עשות מלחמה עם הכפירה ההרסנית בישראל, זוהי מצוה הרובצת עלינו בכל עת ובכל שעה. ולא מצוה בלבד כי אם עיקר שבו תלויות כל מצוות התורה ביחיד ובציבור, וגם עתיד ישראל ותקוותו תלויים במצוה זו, אם כן הרי ניתן את הדין על כל יום ויום שהולך מאתנו לבטלה.
כל מי אשר רואה נכוחות, יקרים בעיניו חייו, חיי בניו, קשור לעמו ודואג לעתידו – עליו מוטל לבקש את אחיו שעמו הם בצרה, לכתת רגליו עד אשר ימצאם ויחד עמם להחלץ למעשה המלחמה בעד עמנו ותורתנו.
זאת המלחמה הזו, איך נעשנה? תאמר, הרי היו גם לפניך, וישנם גם היום הזה, אגודות אגודות שעושים למען התורה והמצוה, אלך לדרוש למעשיהם איכה יעבדו, ואעשה כן גם אני – לא תאמר כן. כי אם אמנם עוד לא אלמן ישראל, ויש חוטפי מצוות רבים, זה עוסק בצדקה, זה בגמילות חסדים, וזה בתלמוד תורה ועוד ועוד, אולם כל אלה יחד, למלחמה לא יצליחו, שכן עושים מעשיהם באקראי וכלאחר יד כדי לפטור עצמו מחוב בעד אחרים ולחזור לשלו – עסקיו ועסקי ביתו. גם המצוות שהם חוטפים אינן שוות לכלום. כי מכיון שנטפלה אגודה אחת או חברה אחת למצוה אחת, שוב אינה רואה את המצוה השנייה שחברה שנייה מטפלת בה. מה ענין למשל, לחברת משמרת שבת, למוסדות החינוך ושניהם יחד למוסדות צדקה וחסד וכד', זה בשלו וזה בשלו.
ואגודת ישראל?
אכן אגודת ישראל, לא כמוסדות אחרים, נוצרה לשם הקמת כוח מרוכז, לוחם בשיטה, בתכנית ובתיאום חלקיו, היא גם רתמה את אנשיה, בימיה הראשונים, למעשי חלוציות כנה תוך מסירות וחרף נפש, כיאות ללוחמי מלחמות ה'. אבל גברו התלאות ובמשך הימים נשתנו הפנים הנראים חוץ, גם של תנועה זו, עד שגם בתוכה אתה מוצא קרעים קרעים, מצוות מצוות. והעוסקים במצוה זו, אין לבם למצוה אחרת. גם את עסקניה תמצא עושים את מעשיהם כאקראי, כגבאי של המוסד הבא בשעת הפנאי למלאות עוד חובה מחוץ לחובותיו בעד אנשי ביתו, גם אותם תמצא מסתפקים ב"ואני את נפשי הצלתי" ואינם עוסקים עם הציבור על שלמותה – דבר כזה אין במציאות, ובמקומה ישנה שורה של "מוסדות" שרק השם של יהדות חרדית נקרא עליהם, בשעה שלמעשה, כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, ולא עוד אלא שמתחרים זה עם זה ולכן ירא כל אחד מפני עינו הרעה של השני, ומשום כך משתדל לכנס את הישגיו למרתפו לבל יראו ח"ו, עד שמתעלמים הם מן האופק. ואם כך, היה מן הדין לשאול, לא על הנדיבים, כי אם על התובעים – איה הם?
אלא, שבכל זאת צדק הסופר כי אמנם נתמעטו מספר הנדיבים למטרות חרדיות מלעומת שהיה, ואין צריך לומר שלא נתרבו, כשם שמספרם מתרבה אצל אחרים. אבל אם יבקש הסופר פשר לדבר זה, שוב לא ימצאהו בנדיבים, אלא בתובעים. כי יותר משנתמעטו הנדיבים נתמעטו התובעים, וגם נתמעט האופי והברק של תנאי התביעה עצמה, גם אצל אלה התובעים שעודם ממשיכים מתוך הרגל לתבוע. וכי אינו יודע הסופר הנכבד, כמה עלובה היא, השאיפה, התביעה והגישה של "גבאי המוסד" אל הנדיב. "הרם נדבתך לבל יתמוטט ח"ו המוסד הקדוש" אשר לרוב יש בה יותר משום שגרה ורצון של צבירת הון (אמנם, לא בשביל הגבאי, אלא בשביל המוסד) משיש בה חרדה לקיום המוסד. כל הגבאים ירוצו אחרי נדיב אחד, זה מבטיח לו עולם הבא והשני את שני העולמות גם יחד, – האם יש בכוחה של תביעה כזו להלהיב, לרומם את הנפש ולעוררה לקרבן גדול. ומניין לו לכל נדיב הביטחון הגמור כי כספו ילך למטרה המובטחת, היספיק לשם ביטחון זה מכתב המלצה מסוג המקובל, באין רשות ציבורית מוסמכת המפקחת והאחראית בעד המוסדות הללו וגבאיהם? ושוב שורת הדין נותנת, שבמקום לבוא בטענה נגד הנדיבים, מוטב היה להרים קול חזק נגד רשויות הרבה ופיצול הכוחות וההתחרות ההדדית של חלקי היהדות השונים, לעשותם לכוח אחד גדול ולהעשירם בשאיפות גדולות כדי שקולותיהם ישמעו ויאדיר כוחה של היהדות הנאמנה.
מן האמור לעיל בא אני לידי מסקנה הגיונית אשר גם הוא בניגוד לדברי הסופר שכותב: "כוחם של הציונים מתבסס אך ורק על כסף" – ולא היא, אדרבא, כספם של הציונים מתבסס על כוחם. והכוח שלהם הוא, בשאיפה חלוצית מקורית כפי תפיסתם, תוך נכונות של וויתור, במקרה של צורך, על עניני הפרט למען טובת הכלל. כוח שאבד כמעט לגמרי מן היהדות שקוראת לעצמה שלא בצדק: "חרדית". מה לנו איפוא כי נתלונן על אחרים, עלינו תהיינה תלונותינו.
מעיז אני לחלוק גם על עוד הנחה מדברי הכותב במה שאמר: "אפשר להציל את היהדות החרדית. בכספים אפשר להקים בתי חינוך חרדים בכל נקודה ונקודה, ואם הצלחנו בחינוך, הצלחנו בכול", – ירשה לנו הסופר לבקש ממנו שיענה בגלוי לב על השאלה האם מרוצה הוא מן החינוך בנקודות האלה, מקום שם כן הצליחו להקימו ולבססו. האם הדור הצעיר הזה, שחדור ברוח התורה, הצליח לשנות את המצב הכללי בסביבה שלו, או שנבלע גם הוא בין החומות של אחרים, האם אינו מוצא את רובם של ילדי בתי הת"ת אחרי עזבם את כתלי הת"ת, בשורות אחרות או במקרה הטוב ביותר, אדישים לגמרי לשאלות הציבוריות של קהל היראים. ואיזו מחשבה חשב הסופר תחילה, למצב החינוך שיהא ראוי לשמו ויתן את פירותיו כדבעי למיהווי, לפני שהוא דואג על הרחבת הרשת הזו. הלוא ניצולו של החינוך הנמצא ברשותנו – בידינו הוא, ולמה אין מטפלים בשאלה זו כלל וכלל ומשאירים אותה למקרה? לכן אני מרשה לעצמי לפקפק אם מוכנים אנחנו לקבל רוב טובה. אילו היו מתעוררים נדיבים מאליהם להעניק לנו מכספם ביד רחבה. מי יודע אם לא היינו מוצאים עצמנו אז, בפני אכזבה גרועה יותר, אכזבה בכוח של עצמנו במידה שהדבר תלוי רק בנו.
ולבסוף, לא אצא ידי חובתי בלי להגיב על סוף מאמרו הנ"ל: "אין לנו מלחמה של דעות והשקפות, מלחמתנו מצטמצמת כעת בפעולות". ואני הקטן אומר: יש ויש. מלחמה לנו בדעות ובהשקפות לבד. והמלחמה היא עם דעותינו והשקפותינו אנו. שלא נחשוב שבדיבורים בעלמא נצא ידי חובתנו מבלי מחשבה עצמאית זכה ועקבית. אם נצא מן המלחמה זו כמנצחים, סוף הכבוד לבוא, כבוד של הצלחה גם במעשים ובפעולות.
א.מ.