משהגיעו הימים הנוראים, הניחו בעלי האומנויות את 'מנייניהם, בעלי בתים את בתי מדרשותיהם, ובאו רובם ככולם להתפלל בבית הכנסת הגדול עם הרב מרא דאתרא, לשמוע את נועם זמירותיו ולהקשיב לעתרת תחינותיו. רק אותם שכוחם לא היה אתם לעמוד צפופים רובו של היום או כולו, נשארו להתפלל באשר רגילים היו להתפלל.
כל אותו יומא אריכתא של שני ימי ראש השנה, וכל אותו לילה של מוצאי ראש השנה – כל עוד לא חזרו ימות החול וכל עוד לא חזר עולמם של בני ז'ליחוב להיות כמנהגו נוהג איש במלאכתו ואיש בחנותו – משולה היתה ז'ליחוב כעיר אשר ניתקה מכדור הארץ ונעתקה מן העולם הזה, ופרחה ועלתה למרחקי מרום, ותהי כענן שט בתכלת הרקיע, כענן ספוג זהב שמש ויגון תהומות… יצאו בני ז'ליחוב מעורם וכאילו נתלבשו במחלצות של בני מרום, והיה כל העולם השפל רחוק מהם, וכל עולמם מלא ריח של גן עדן… אילו אמרת אז לבני ז'ליחוב כי היה יום אשר דרכה רגלם בעולם אחר, חוץ מזה שבתפילותיו של רבי לוי יצחק, לא היו מאמינים לך. אילו אמרת להם כי יבוא יום אשר יצאו מגן עדן זה ויחזרו לעולם השפל, לעולם שיש בו משא ומתן ואכילה ושתייה ושאר צורכי הגוף – לא היו מאמינים לך.
כי בשעה שעמדו רגליהם בבית הכנסת ור' לוי יצחק עמד לפני התיבה בתפילת ראש השנה, אז ודאי לא יכלו לפנות מחשבתם לשום דבר אחר בעולם, כי לקחם ר' לוי יצחק (כמו בזרועו ממש לקחם), ובמנגינות פיו הוליכם, עד שהכניסם להיכל הנגינה. כיוון שהגיעו להיכל זה, מיד הרגישו ברוחות אחרות המנשבות שם, ובריחות הטובים הנודפים שם. כל לבם ומחשבתם ושאר חושיהם נעשו שונים מכפי שהיו קודם לכן, וידעו כי לאו בעלמא הדין הם נמצאים עתה, אלא בעולם חדש ועליון – – –
משם לקחם ר' לוי יצחק והכניסם שוב להיכל אחר הסמוך להיכל הנגינה. אותו היכל, היכל התשובה שמו. ויהי בבואם שמה מיד לבשתם בושה וכלימה, יראה ורעד, ויסתירו פניהם. כי יראו מהביט אל עצמם, אל המקום שממנו הם באים להיכלות האלה, אל אשר עשו כל ימות השנה.
אדם שזוכה להיכנס להיכל הנגינה, עלייה היא זו לו ודאי, שכן בהימצאו שם הוא מתעלה על גבי יצרי אנוש ומעלליו ונעשה חופשי בשעה זו מן היצר הרע, ודומה עליו כאילו הוא שרוי בעולם שאין בו חטא. ואולם הנכנס ובא עד היכל התשובה הרי שוב נפתח לו פתח לעולם של מטה ומשם הוא רואה ומביט בכל אשר חטא ואשר עיוות בעולם התחתון שהוא מלא חטאים. ואף על פי כן, אין הדרך מהיכל הנגינה אל היכל התשובה אלא דרך של עלייה. עלייה גדולה. וכל מי שזוכה להתעלות ולבוא עד היכל התשובה, היכל הנגינה חניה היא לו באמצע דרך עלייתו.
כל זמן שהאדם שרוי בעולם של מטה ומתהלך עלי אדמות, עיניים לו ולא יראה, אוזניים לו ולא ישמע, עלטה של גשם עב מכסה בעד העיניים והאוזניים, שאינן רואות ואינן שומעות. ואם רואות ושומעות אין הלב יודע מה הן רואות ושומעות. ולמה ?– מפני שגם כל הדרך שבין האוזן ללב, גם היא תפוסה בגשם עב, המוליך ומביא את כל מה שהעין רואה והאוזן שומעת אל הלב החומד. עכשיו לקח ר' לוי יצחק ובכוח האדיר של הניגון שלו, תיקן תחילה את האוזן שתהא שומעת, ואחַר העלם עוד ותיקן גם את העין שתהא רואה. כיוון שניתנה רשות לעין לראות הרי היא רואה מעשים מכל ימות השנה שפגומים הם, והאדם נותן דעתו עליהם לתקנם.
גדול כוחו של הניגון שאף על פי שהוא רק רוחני, מבקיע לו דרך מן האוזניים עד למרכזי הלב אשר הם כולם תפוסים כבר על ידי תאווה וחמדה ודברים מגושמים. גדול כוחו של הניגון שהוא מפנה את הדרך שבין האוזן עד מערכי הלב הפנימיים, לא רק בשביל לתפסה לצורך עצמו בלבד, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, אלא שהוא משאיר את כל הדרך הזו פנויה גם לשאר כוחות רוחניים המתדפקים תדיר על שערי הלב ומוצאים אותו סגור, ומכיוון שהוא נפתח לשמוע קולו של הניגון, כבר הוא נשאר פתוח להרהורי תשובה.
'עין רואה ואוזן שומעת'– סידורו של כביכול הוא זה, ממעלה למטה, ואילו 'אוזן שומעת ועין רואה' – כך הוא סידורו של האדם, מלמטה למעלה. תחילה אוזן ואחר כך עין. כיוון ששמעה האוזן, ניתנה יכולת לעין לראות, והיא רואה את הכל. היא רואה כל מה שהמסך המבדיל כיסה מפניה קודם. אף גם זאת: היא רואה את ה'עין רואה' שלמעלה, וזה סוד התשובה – על כן אמרנו למעלה שהיכל התשובה נעלה הוא מהיכל הנגינה.
בהיכל הנגינה יוצא האדם מן הדיבור העכור, אל טהרתו ופשטותו של הקול; ובהיכל התשובה כבר מסוגל הוא להיות חוזר ומכניס את טהרתו ופשטותו של הקול, אל האור המאיר של האות והתיבה לאמור 'חטאתי!' וכל הנפש ועד הבשר מתמלאים מאורה של התשובה.
על כן כשאמר קהל עדת ישורון שבז'ליחוב יחד עם ר' לוי יצחק, נעים זמירות ישראל שבמקומם, את תפילת 'ובכן תן פחדך', היו הפחד והאימה והיראה נעשים אצלם כמעיין ובאר מים חיים, אשר בהם שקעו כל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם כטובל במים חיים לטהרתו – – –
ולא עזב ר' לוי יצחק את צאן מרעיתו, עד שהעלם לעילא לעילא והביאם עד להיכל העליון, שאין גבוה ממנו לדרי מטה, הוא היכל השמחה. למי היו בני ז'ליחוב דומים באותה שעה? – לאיש שנקרא לפני המלך להישפט בעוון אשר מרד במלכות, ויצא זכאי בדינו. ולא עוד אלא שניתנה על ראשו עטרת מלכות.
ב'עטרת מלכות' זו גמרו החזן והקהל את תפילתם, ובה הם שבו אל בתיהם שמחים וטובי לב, ואכלו את אשר הכינו, ויאכלו וישתו ויחזו… ו'מתוקה שנת העובד', בעובד ה' הכתוב מדבר כאן. ומתוקה היתה בלילה זה גם שנתם של הללו שנעשו עובדים את ה' מאהבה ומשמחה.
וכשניעורו בני ז'ליחוב בבוקרו של יום צום גדליה, ונתחוור להם כי שערי גן עדן אשר נפתחו להם תמול ושלשום, שוב ננעלו בפניהם עתה – אז נגלה להם רז זה, כי אין בין הגיהנום וגן עדן אלא כחוט השערה, וכי שניהם ערוכים לאדם בכל שעה ובכל מקום; וכל הזוכה אין לו אלא להיות פונה פנייה אחת וכבר הוא בא בשערי גן עדן; ואם הוא לבדו אינו זוכה, יכולה היא הזכות הזו שתבוא אליו על ידי אחר, שלוקחו בידו ומוציאו מן הגיהנום ומביאו לגן עדן, כהרף עין – – –
כשנתחוור להם דבר זה, נעשה עליהם קשה ביותר לשאת את ייסורי הגיהנום שבעמלו של האדם תחת השמש. הכל אמרו: הרי ראינו כי יבוא האדם בהיכלות עליונים, וחי – עד מתי נהיה יגעים כאן יגיעה של עמל ושל חינם?… מה היו עושים ביום המחרת? – בני תורה שבהם כיוון שגמרו את מלאכתם, מלאכת עראי, היו בורחים ממנה כבורח מן הדליקה ובאים לבית המדרש לעסוק בתורה עסק של קבע. שהרי כל עצמו של גן עדן אינו אלא אחד משישים בתורה. ואולם מה יעשו בעלי האומנויות ועמי הארצות שבעיר, בני ישראל כשרים, אבל לתלמוד תורה אינם מגיעים? – – –
כשנפתחו ההיכלות תמול שלשום, לכולם נפתחו – לעמי הארצות ולבני תורה כאחד. גם בין עמי הארצות יש שמתחילת ברייתם הוכנו לקבל טהרות ולהיות כלי מחזיק כל ברכה, אלא שהעניות רחקתם ומנעתם מעלות למעלה ונשארו למטה. ועכשיו שניתנה להם עלייה, נפש הרוממות שבהם מתרוממת הלוך והתרומם, כהתרומם כדור פורח אחר שניטל ממנו המעצור שכבשו למטה. כדור זה, כל מה שגדול יותר הכוח שכבשו תחילה למטה, כן גבוהה עכשיו יותר התרוממותו אל על. אף עמי הארצות הללו, גדולה היתה עלייתם שעלו אתמול, מעלייתם של אחרים שאינם עמי הארצות.
אכן, כולם היו שווים אתמול לעלייה, זה בהרבה וזה בהרבה יותר, רק עתה כשפסקה העלייה ושבה הירידה לא היו הכל שווין, תלמידי חכמים שבעיר מצאו סנסינים של תורה, ונאחזו בהם לטפס ולעלות שוב – במה יאחזו עתה שאר העם, שאינם בני תורה? ואולם הנח להם לבני ישראל, אף על פי שאינם תלמידי חכמים – חכמה יש בהם. יודעים הם שלא להיות בזים לכל אדם, ואפילו לא לעצמם, כי אין לך אדם שאין לו מקום ואין לו שעה. אתמול 'שעה' היתה להם, ואילו היום עברה שעתם, ועדיין יש להם תקנה ב'מקום'. אילו זכו, היה גם להם 'מקום' בבתי המדרשות שלומדים שם תורה, ועכשיו שלא זכו, ולא ביצרו להם שם מקום בעוד מועד – אף על פי כן לא יתייאשו מלמצוא להם מקום אחר לבעבור תהיה להם אחיזה בהיכלות שנפתחו להם אתמול ושלשום. ביקשו ומצאו. בבית הרב מקומם.
כל אותו הערב שאחרי הצום, ביום צום גדליה, לא נשארו בני ז'ליחוב יושבים בבתיהם. ויהי אך טעום טעמו מטעמת כלשהי כדי לשבור את רעבונם ולסעוד את הלב, ומיד פנו, זה לבית מדרשו, וזה ל… בית הרב. והיו ספסלי בתי המדרשות שבעיר מרחיבים את מקומם לבאים אליהם, ככל אשר יכלו שאת. ואף על פי כן, כשם שרבו היושבים רבו גם העומדים מחוסר מקום לשבת. וכך היה גם בית הרב ומובאיו ופרוזדוריו וחצרו ו'לפני חלונותיו' מתמלא צאן אדם המון רב עד אפס מקום.
למה באו ולשם מה באו? – הבאים, ספק ידעו בברור וספק לא ידעו בברור, אלא כסומא שמקלו יגיד לו: כאן מדרך-רגל בטוח. אתמול כאן הלכת ועברת בשלום – הלך כאן גם היום, ואולם ר' לוי יצחק עצמו יודע היה בברור גמור למה באו ולשם מה באו. וסימן לדבר, כי לא שאלם לסיבת בואם. וסימן שני – שפתח פיו לאילמים ודיבר בעדם. ועוד סימן שלישי, כי הזמינם לבוא לפניו תמיד, בכל עת שיעלה ברצונם, ביום ובלילה בשבת ובחול, 'ואל יעכבוכם באי ביתי הקבועים, כי ביתי לכל פתוח' – כך אמר להם וחייתה נפשם. ועוד שעה ארוכה ישב אתם ר' לוי יצחק וסיפר להם דברים המושכים את הלב ואת הנשמה, עם כל רמ"ח האברים, ולימדם והבינם כאשר ילמד האב את בנו, עד שפטרם בשלום לאוהליהם שמחים ובוטחים.