שבט בשנה / ר' עודד כיטוב

שער שנים עשר: שבט במקדש

עץ החיים בתוך הגן

מאחר שפתחנו את עיוננו ב'שנת המקדש' באדר, יש לנו לבקש בחודש שבט את הבחינה הגבוהה מכל גבוה במקדש, את הצביון השלם שאין אחריו כלום. מי שהגדיל חסדו עמנו עד הנה, לא יכלא רחמיו ויפתח לנו שער בעת נעילת שער.
בחודש טבת הקר והמכווץ ניסינו לנגוע נגיעה כלשהי בעצם החשוך, בגוף האפל, בתהום-המוות, בבחינת ה'עץ היבש' שבמקדש. מאחר שעמדנו במקצת על העוצמה שבצמצום, שאמנם אינה בגדר 'השגה' אלא בגדר קיווי ותפילה "כצועק אל העתיד" – שוב אין אנו רשאים להזיח את הלב, להסיח את הדעת הימנה, ולסור למקום האורה, אלא להפוך בו ולהפוך בו, בחושך, עד אשר "לילה כיום יאיר" (תהילים קלט) – החושך גופו יצהיר, העץ היבש מתחתיו יצמח וייבלע המוות וייבטל בשורשו – בתחיית הגופות אשר יציצו מעיר כעשב הארץ. חודש שבט הבא סמוך אחר טבת, לא אור חדש ואחר הוא בא לגלות, אלא להצהיל את עצם החושך, עד שהמושגים המבחינים ומבדילים 'אור-חשך' 'טוב-רע' מאבדים את תוקפם וכלים ומתכללים בשורשם הראשון – בעץ החיים אשר בעדן גן אלוקים, "בטרם ידע הנער".
'שבט' בלשון הקודש הרי הוא חוטר, נצר, ענף צעיר היוצא מן העץ בתקופה זו, שכבר ירדו רוב גשמי שנה ועולה השרף באילנות המתחילים לחנוט פרותיהן. כל כוח העץ הקשה מצוי בחוטר, האזרח הרענן, ועם זאת הוא מראה סימני חיים ומעיד על העץ כולו כי לא נס לחו, כי עמד טעמו בו וריחו לא נמר. (כנגד המקל-הלח, מטה החיים בעץ – הלוז בשדרתו של האדם שממנה חי לעתיד, וכן העיר לוז בעולם שאין המות שולט בה כדברי חז"ל).
לפיכך טבת ושבט קרובים בצלילם ובאותיותיהם. טי"ת ובי"ת משותפים בהם ותחת התי"ו שבסוף טבת באה השי"ן בראשו של שבט. התי"ו היא אות העתיד, התכלית, "תי"ו עלמין דכסיפין" שבעולם האמת, ואילו השי"ן היא קצה הגבול, המרב המשוער בעולם הזה, עולם השקר. (לפיכך רגילים חכמים לגזם במספר שלוש מאות כידוע בכמה מקומות, ואחד מהם למשל: "…דברו חכמים לשון הבאי… דתנן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסאות, וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול מביא ותולה בה. אמר ר' אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה ונמנו עליה שלוש מאות כהנים לפנותה – חולין צו) הווי אומר: הטוב הבא בטבת בבחינת עתיד מקווה ומיוחל, מופיע ומתגלה בשבט כפיסגת המשוער בעולם הזה.
צירוף שני חודשים הללו מתגלה גם באותיות המושלות בהן על פי ספר יצירה, העי"ן בטבת (ראו השער הקודם) והצד"י בשבט מצטרפים ביחד לכלל 'עץ'. בעוד שבטבת בולט העיבוי העמום והעכור, עיטוף העור, העצם הקשה שבעץ, הרי בשבט יצאו הללו מן העור לאור ומתגלה כוח הצומח שבעץ הפורח (הפ"א, אות הפריחה ממצעת בין העי"ן והצד"י), העץ נעשה אילן נאה, 'אילנא דחיי', עץ פרי נחמד למראה אשר זרעו בו, ו'טעם העץ' כטעם הפרי ומעולה ממנו, כבטרם הקלקול הראשון. הצד"י שבעץ (שגם בצורתה, כשהיא פשוטה, דומה לעץ) מבררת למפרע את העי"ן, מקלפת את העור העבה ומפיקה את אור האל"ף שבפנימיותה (לפיכך אץ באל"ף שוה במספר: אילן). אין לך תיקון שלם כתיקון אילן, כשצלו נאה ופרותיו מתוקין ואמת המים עוברת תחתיו. במה יתברך עוד? בשמירת רעננותו לעולם, שיהיו צאצאי מעיו וכל נטיעות שנוטעין ממנו כמותו!

ומכאן למקדש. מאז גורש האדם מגן עדנו לא חדל לחזר אחריו ולבקשו. במהלך חיפושיו נמצאו לו כמובן תחליפים שונים, אם בבקעה שבין שני הנהרות הצפוניים, אם בעמק סדום ובנותיה אשר במזרח, ואולם זרע ישראל חכמי לב ויודעי חן, יודעים לנכון כי כאן מקומו, בכל ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש שבתווך. "תוך הגן" הוא ירושלים, מטע ה' ה'גבוהה' מכל ארץ ישראל, ובחצרות בית אלוקינו ה'גבוה' מכל המקומות יפריחו שני העצים, עץ החיים בהיכל הקודש פנימה, שם יוצא קול ה' מבין שני הכרובים המעורים זה בזה על גבי הארון שמקומו אינו בא במידה, שם מאיר השמן הטוב במנורה אשר שניים זיתים עליה, שם הלחם חם וחי כיום הילקחו ומשם הקטורת מבשמת את העולם בריח טוב. ואילו עץ הדעת טוב ורע – בגפן אשר בהיכל מבחוץ, במזבח הנחושת המכפר ומזיח עוון, ובסנהדרין שאצל מזבח העוסקים בברור טוב ורע, טהור וטמא, אסור ומותר, כשר ופסול.
הגירוש מגן העדן איננו אפוא גירוש גיאוגרפי דווקא, אלא כעין 'מכה בראש' ששברה את 'משקפיו' הפנימיים של האדם, והוא נעשה מעתה עיוור לגן העדן הסמוך ונראה, הקרוב מכל קרוב, וכל שהוא מוצא בעיוורונו הרי הוא פתחה של גיהנם (אשר אמנם גם הוא פתחו בירושלים, כדברי חז"ל), ואולם ישראל עם קרובו של מקום, בידם התורה, "דרך עץ החיים", והיא מורה להם את כיוון החיפוש.
דורשי רשומות לא יתקשו למצוא בתורה עקבותיו של עניין זה שאמרנו: כמה נביאים נתנבאו על המקדש כמקור מים חיים. זכריה אמר: "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חציָם אל הים הקדמוני (להשיב את שבות סדום ובנותיה!) וחציָם אל הים האחרון, בקיץ ובחורף יהיה". יואל אמר: "ומעיָן מבית ה' יצא והשקה את נחל השיטים (שורש השטות הזנות). ואולם ביחזקאל, בצורת הבית העתיד, תיאור מפורט יותר: "וישיבני את פתח הבית והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה, כי פני הבית קדים… והנה מים מפכים מן הכתף הימנית… וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסים, וימד אלף באמה ויעבירני במים מי ברכים, וימד אלף ויעבירני מי מתניים, וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור כי גאו המים מי שחו נחל אשר לא יעבר… והנה אל שפת הנחל עץ רב מאד מזה ומזה ויאמר אלי: המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו מעל הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים (ים המלח) ונרפאו המים, והיה הדגה רבה מאד כי באו שמה המים האלה וירפאו, וחי כל אשר יבוא שמה הנחל, והיה עמדו עליו דוגים מעין גדי ועד עין עגלים, משטוח לחרמים יהיו, למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאד… ועל הנחל אשר יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתום פריו, לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (להתיר פה אלמים ולהתיר פה עקרות, כמשארז"ל). – גם בלא להבין היטב את כל רזי התיאור, נקל לחוש בו את החזרה לגן העדן מקדם, שורש החיים ורפואת המוות בשרשו. [גם ארבעת הנהרות רמוזים כאן בארבעת גבהי המים].
וכך בדברי חכמים: אדם הראשון ממקום כפרתו נברא ושם הוטלה בו נשמה, (ומסתמא עמד על רגליו ומצא עצמו במרכז גן העדן); ובעולם החדש שלאחר המבול: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה" – "מהיכן הביאתו? מהר הזיתים שבירושלים" [העתיד ליבקע כדברי זכריה וממנו עתידים המתים לעלות כנודע בדרז"ל]; "נפתחו לה שערי גן עדן ומשם הביאה" (בראשית רבה). [הזית ה"נחמד למראה"  הוא כמדומה הדוגמא המובהקת לעץ החיים, השמן הטוב השומר על החיות והרעננות כדלהלן, ואף הוא יש בו רמז ל"טעם העץ כטעם הפרי", כבטרם הקלקול, שכן תמצית הפרי, שאין מברכים עליו ברכת העץ בשאר אילנות כי בטלה חשיבות הפרי ונותרה רק התמצית הנובעת מן העץ – מברכים עליה בשמן זית "בורא פרי העץ" – ברכה על "טעם העץ" גופו!]. ואולם נח כאדם עבר ברית, לא שעה אל עץ החיים ופנה תחילה אל עץ הדעת, הוא הגפן שנטע מייחור שנזדמן לו מגן עדן כדרז"ל, וגרם קללה לזרעו. [שכן הגפן ה"טוב למאכל" הוא הדוגמא הראשית בדרז"ל לעץ הדעת שיש בו תערובת טוב ורע, "יש שותהו וטוב לו" ("טוב מאד – זה מלאך המוות", ואז נשתנה לעילוי בברכתו) ויש שותהו ורע לו ומביא יללה לעולם].
ועוד אמרו: ויצא יצחק לשוח בשדה (הוא מקום המקדש שיצחק קראו 'שדה' כידוע) מהיכן יצא? מגן עדן (ילקוט רמז קט); וכן אמרו: שערי גן עדן סמוכים להר המוריה (שוחר טוב תהילים צ"א).
ובמסכת יומא (כ"א): בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פרותיהן בזמנם, וכשהרוח מנשבת בהם נושרין, שנאמר (תהלים עב): "ירעש כלבנון (זה המקדש המלבין עוון) פריו", וכשנכנסו נכרים להיכל יבש, שנאמר (נחום ח): "ופרח לבנון אומלל", ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן שנאמר (ישעיה לה): "פרוח תפרח ותגל, אף גילת ורנן, כבוד הלבנון ניתן לה". וכן אמר הושע (י"ד): "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שורשיו כלבנון, ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון".
ומוצא הדברים בתורת משה: "ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. ויוצא משה את כל המטות מלפני ה' אל כל בני ישראל, ויראו ויקחו איש מטהו" (במדבר יז). ואמר אחד מחכמי אמת: מהו זה שכתוב "ויראו ויקחו" – מה להם ולנו במטות היבשים שלהם? ועוד: במה נחה דעתם ושככה תלונתם בראותם כי עץ יבש המה? – אין לך אלא לומר שכל המטות פרחו! כי בחצרות אלקינו הכול יפריחו, אך נתייחד מטה לוי בכך שבידיו של משה (עיין רשב"ם) המשיך והציץ ציץ תחת הפרח וגמל שקדים תחת הציץ וכך ראו כל הנשיאים איש את פרחו שנשא חן בעיניו יותר משאר פרחים, ועם זאת הבינו את בחירת שבט לוי בעולם הזה – לפי שהקדים גמרו, כדרך השקד הממהר.

העץ בכלל, בקביעותו ויציבותו הרי הוא זכר גן עדן בעולם. ובגילויו השלם רמז ותקווה לתיקון-בשורש לעם – "כימי העץ ימי עמי", ולמין האדם בפרט – "כי האדם עץ השדה", וגם 'כי תצור אל עיר ימים רבים, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות' – גם כאשר האדם במצור (רמז לטבת) ובמצוק, ודינו לכילוי ולהרס, כי השחית וקלקל מעשיו, אין לך מלחמה בבחינת העץ שבו. העץ על מקומו עומד ואינו בא במצור, כי לעולם שורש בריא יש בו מטרם כל קלקול, ואף אתה כבד את שורש החיים, והווי סמוך ובטוח "כי ממנו תאכל" לבסוף (ראה רמב"ן וספורנו)!
ועיקר זמנו המתוקן של העץ, "ראש השנה לאילן", בשעת חנטתו (=גילוי לחותו, ומכאן גם החניטה במתים לשמירת לחותם, וכתובה בתורה ביעקב אבינו אשר לא מת וביוסף הצדיק-החי) ופריחתו. הפרי היוצא, התולדה, לא תמיד מתוקנת, ופעמים שהיא אף מעלימה את טוב העץ, מכבידה עליו והורסת אותו, ואולם הפריחה היא 'ביטוי עצמי' של העץ, ובראשית הצמיחה, העץ הוא לעולם עץ חיים. באותה שעה מתגלה ומופיע לנו גם עץ החיים שבמקום, מקום המקדש, שממנו טל-תחייה מתמדת לעולם כולו, כי כן "הטל – אינו נעצר".

כימיך – דבאך

השבט המושל בחודש שבט על פי סדר הדגלים כשיטת האר"י ז"ל הוא שבט אשר (שגם יום לידתו בכ' שבט עפ"י מסורת חכמים בילקוט שמות). ארצו של אשר מושכת שמן כמעיין, שעל כך נתברך בפי יעקב "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", ובפי משה רבינו "ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו". ומכאן זכה אשר לברכת החיוניות והרעננות המתמידה, כעניין הכתוב (תהילים צב): בלותי בשמן רענן… שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", וכן אמר ר' חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי – הן שעמדו לי בזקנותי, כי כן "צפחת השמן לא תחסר" לעולם.
כך איתא בתנא דבי אליהו: "אמרו חכמים על בנות אשר, שהזקֵנה – כבתולה (כצעירה), והבתולה – אין לה דמים, שנאמר בו ברזל ונחושת מנעלך וכימיך – דבאך". כלומר הדאבון, הזקנה, כמיטב ימיך (וכן הוא בתרגום ירושלמי). לפיכך היו בנותיו של אשר המצהילות נישאות לכהן גדול המצווה על הבתולה ומוזהר ביותר על הטהרה. וכן מצינו בדברי רז"ל בסרח בת אשר שלא נס לחה ונכנסה בחייה לגן עדן.
חיוניות רעננה זו המתגלה ביותר בבנות אשר, שורשה כמובן בטהרת השמן-הזרע, ב'אילן יוחסין' מושלם אשר מטבעו העצמי אינו מתערבב, כי נעול ושמור הוא במנעולי ברזל ונחושת מכל סיג ופגם.
יחיד הוא יִמְנָה בכור אשר, ששם הקודש השרוי בין איש לאשתו חתום בו בשמו ואינו צריך חותם עדות חיצוני כשאר משפחות ישראל (רש"י פרשת פנחס). משמע: יחוסו טבוע בו עצמו, כאילן הזה אשר זרעו בו למינהו.
לפיכך קרוי אשר בדברי רז"ל "מנעולה של ארץ ישראל", ואמרו בו (בראשית רבה) "באשרי כי אשרוני בנות" – "לא לן אשר באכסניא מימיו". נטוע הוא כעץ שתול על פלגי מים, רצוי אחיו הוא והכול באין אצלו להתבשם מעדנו, ואף הוא משפיע להם בעין יפה "מעדני מלך" – עדנה וטריות מתמידה הממשכת מלכות. עד שנעשים הכול מיושרים ומאושרים כמוהו וברכתו ברכתם: "כימיך דבאך – אין כאל ישורון – אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" וגו' (דברים לג). – "ואשרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ"; "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח".
וכשם שברכת אשר נועלת את ברכות משה לכל השבטים, כך היא מנעולה של התורה וחותמה – "בראשית-ישראל" – "בית אשר"-"אשר-לי".
לעומת אשור ההומה כהמות ימים ומבלבל עמים, יושב אשר בצפון ל"חוף ימים" ו"על מפרציו ישכון" (שופטים ה) – כחומה בצורה כנגד המים הזדונים, לגדור כל פרצות העריות, ומכוחו עתידין לחזור ולהתברר האובדים בארץ אשור. וכן אומר עמוס הנביא אשר מתקוע שבנחלת אשר: "והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה – ולא יפול צרור ארץ… וגדרתי את פרציהן… הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר, דורך ענבים במושך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלקיך". כל הפרשה מתפרשת בדברי חכמים אחרונים לעניין תיקון פגם הברית שעוסק בו עמוס בראשית ספרו: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו – על מכרם בכסף צדיק" – אותו חטא שלכאורה אין לו כפרה וממנו הגלות והדאבון לכלל ולפרט, חטא מכירת יוסף, השחתה בידיים של רעננות-הנעורים, של "הצדיק-החי" שבתוכנו – עתיד למצוא את תקנתו מכוח אשר העולה בשבט. משער אשר שבמקדש יפרח עץ יבש ומחדש נעורים, "אחרי בלותי היתה לי עדנה". ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.
ורמזו קדמונים: אש"ר – מספרו מש"ה יוס"ף. כוחו של משה ליטול את עצמות יוסף עמו (עמו ממש, לפני "חצר אהל מועד קדמה" ששם חונה משה), להטיף טיפי חיים לכל ישראל מן הלוז החי של הצדיק המת-לכאורה – כוח אשר בעולם הוא.

בייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, זו כנסת ישראל, מתבטאת רעננות נמשכת זו ביחס של ארושין (משורש ארש-אשר) מתמידים, כפרח שאינו נובל – "וארשתיך לי – לעולם" (הושע ב). כי "ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי" (שם) – ככלה בבית אביה, רווקה, כמו שפירשו חכמים. היחס הרענן של הארושין, כשהוא בשלמותו ובטהרתו, יכול הוא שיישמר וייעשה עיקר בין בני הזוג גם כאשד יצאו מהם פרות ופרי-פרות, כעניין שאמרו חכמים (ע"ז ג) אלמלא אבותינו שחטאו אנו כמי שלא באנו לעולם. כלומר, התולדות לא באים אז תחת ההורים לתקן ולמלא חסרונם, אלא להיפך – כביטוי עצמי של ההורים, כעדות על הלשד החי ומתחדש בהם, וכעניין יחסי הדוד והרעיה בשיר השירים (שאמרוֹ שלמה על בניין המקדש כשנטע בו כל מיני מגדים של זהב), שאינם זוקקים לבנים, כי שלמותם בעצמם – "מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, אורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו".

איסור נטיעת "אשרה כל עץ" אצל מזבח ה', ניתן לפרשו על פי האמור, כך: אל תעטוף את המקדש במעטה מושך של רעננות כוזבת, כדרך שהיו עובדי כוכבים מחפים את זבחי מתים שלהם בעצי נוי (ראו רמב"ן שופטים). המקדש גופו חייב להיות עץ פורח, בית-אשר חי ורענן. מקור החיים לפני ולפנים הוא, וחס לו מלהפוך לבוש חיצון, אשרה אצל המזבח!

צדיק כתמר יפרח

עניין זה של פריחת הצדיק בחודש שבט, שאות הצדי"ק מושלת בו, מתקשר גם לעניין תעניות שובבי"ם שתקנו חכמים לתיקון פגם הברית. בחודש טבת פותחין בהן בפרשיות העוסקות בגלות מצרים (הבאה על מכירת יוסף), ואילו בשבט משלימים אותן בפרשיות העוסקות בגאולת מצרים ומתן תורה, עד ברית סיני שכרותה בסוף סדר משפטים, והרי הדרך פתוחה לבניין המקדש בפועל, בסדר ויקחו לי תרומה (הנאֶה לראשית אדר שבו משמיעין על תרומת השקלים). ובמרכז החודש קוראים בשירת הים, שבשיאה התגלתה לראשונה בחינת הנטיעה שבמקדש "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש א-ד-נ-י כוננו ידיך". סמוך אחר השירה – ויֹרהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים" ואמרו בזוהר: זה עץ החיים ההופך "טעמין מרירו למיתקא". נתגלה לו למשה שורש החיים שבמר גופו, ומכוחו המתיק להם דברי תורה, שהורה ותיקן להם קריאת-התורה עד שהיתה בפיהם כדבש למתוק, "כי אני ה' רופאך" – ויבואו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים", מעץ הזית המר נרפאו המים עד שהצמיחו שבעים תמרים ותם המר (נוטריקון תמר) לגמרי. זית-השמן הפך לדבש.
וכך הצד"י באותיות, שתי צורות לו הרומזות על צדיק כפוף וצדיק פשוט (שבת קד). ואמרו במדרש (קרח): צדיק כפוף בעולם הזה, צדיק פשוט לעולם הבא. [וידוע בדברי חכמי-אמת שכל מנצפ"ך האותיות הסופיות רומזות על הקץ, וביותר הצד"י הפשוטה שבסופן, אשר גם כאשר "מכנף הארז זמירות שמענו" בשעה שבקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח, עדיין ה"צבי לצדיק" בבחינת "רזי לי רזי לי" ומצפה לגילויה בעתיד]. הצדיק הכפוף השומר בריתו בטהרה, רמוז בזית, ואילו הצדיק הפשוט, המשפיע בקדושה עד בלי די, רמוז בתמר הזקוף – "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון (הוא מקדש הבנוי מארזי הלבנון) ישגה, שתולים בבית ה'", ומשיח צדקנו מופיע אז בבחינת צמח צדיק, "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח".

ובאחד בשבט נפתח לו למשה אור חדש, טעם חדש בתורה, והחל לשנותה באר היטב לבאי הארץ, ולשים בפיהם את תורת המקדש הבא אל מטעתו, אל המנוחה ואל הנחלה במקום אשר יבחר ה'.

* * *

החוש המיוחד לחודש שבט, על פי ספר יצירה, הוא חוש הלעיטה (אכילה), אף הוא מתקשר לצדיק האוכל לשובע נפשו, שתחילת כל קלקול מפגם האכילה הוא בא, "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים". וממילא החזרה אל עץ-החיים מסלקת מן המאכל את הזוהמא שמעטיו של נחש, והופכת כל שולחן למזבח.
גם לתיקון פגם האכילה שני פנים: הראשון בצמצום, "אוכל קמעא ומתברך במעיו", כגמל הזה שמלעיטין אותו לימים רבים. ואילו השני – בשפע גדול של אכילה לשם שמים שאינה יודעת גבולות ואף היא קרויה "לעיטה", שלא להנאת גרונו באה אלא להרחבת גבול הקדושה – כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר – בכל אות נפשך תאכל בשר" (עפ"י פרי צדיק).
וכן ספרו רבותינו בפסחים (נג,א) על הצווחה שצווחה עזרה: שאו שערים ראשיכם, וייכנס יוחנן בן נרבאי… וימלא כרסו מקדשי שמיים. אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל ג' מאות עגלים ושותה ג' מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. אמרו: כל ימיו של יוחנן נרבאי לא נמצא נותר במקדש. – לא אכילה גסה יש כאן, חס ושלום, אלא כאכילת מזבח (הקרוי גם הוא "טורף") שכולה עילוי אחר עילוי להזין את שורש החיים שאינו בא בגבול. על כגון זו אמר רבי אלעזר ברבי שמעון (בבא מציעא פרק ז): "שישו בני מעי, מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם".

* * *

יום כ"ב בשבט הוא יום טוב במגילת תענית על ביטול גזרת העמדת הצלמים בהיכל על ידי מסירות נפשם של ישראל (ראו סוטה לג, ומגילת תענית א באורך), וכן יום כ"ח שבט קבעוהו יום טוב על שנסתלק בו אנטיוכוס מלצור על העיר (ראו שם יא).
ובעשרים ושבעה לחודש, בשנת שתיים לדריוש, שבה חידשו שבי הגולה את הבית השני, היה דבר ה' אל זכריה בן ברכיהו בן עידוא הנביא דברים טובים, דברים ניחומים לאמור: "כה אמר ה' צבאות: קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה, וקצף גדול אני קוצף על הגויים השאננים, כי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה. לכן כה אמר ה': שבתי לירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה, נאום ה' צבאות, וקו ינטה על ירושלים… עוד קרא לאמר: כה אמר ה' צבאות: עוד תפוצינה ערי מטוב, ונחם ה' עוד את ציון ובחר עוד בירושלים" (זכריה א). אמן כן יהי רצון במהרה בימינו.